הכותבים והכותבות של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תשפ"ג

שנה די קשוחה הסתיימה פה, הא? אבל בעוד המציאות הולכת ונעשית הזויה מיום ליום, המוזיקה תמיד כאן כדי לתפוס אותנו חזרה. זו הייתה שנה מעניינת במיוחד במוזיקה הישראלית וספציפית פה על הספינה, והצטרפו אלינו כותבים חדשים שתוכלו להכיר פה בסיכום. תמצאו כאן כמה גילויים ראשוניים מאוד של מוזיקה שיש סיכוי טוב שעוד לא הכרתם, לצד מוזיקה חדשה מאמנים ותיקים ואהובים. אז בין אם נדרש לכם פסקול מחאה או פסקול לאסקפיזם, הישענו אחורה, לחצו על פליי ותצללו איתנו.

ועוד דבר אחד לפני שנתחיל – הסיכום הזה, כמו כל דבר בקולומבוס, נעשה על ידי כולנו באהבה ובהתנדבות. אם בא לכם לסייע להמשך הפעילות, נשמח אם תהפכו לתומכים בפטריאון (תשורות חודשיות שוות כמפורט בלינק), או אפילו תתרמו חד-פעמית סכום לבחירתכם בקישור הזה. אז יאללה, סיכום שנתי במוזיקה הישראלית תשפ"ג, מתחילים…

דודו טסה וג'וני גרינווד – Jarak Qaribak 
כשבחרתי באלבום הזה ידעתי שזו תהיה בחירה קצת "בעייתית". האם האלבום בכלל מתאים להיכלל בסיכום השנה של המוזיקה הישראלית? אבל בעיניי המסר העמוק של האלבום הזה, שכותרתו מדברת על יחסי שכנות (פירוש שמו הוא "שכנך הוא קרובך"), הוא שמוזיקה ערבית יכולה להיות מוזיקה ישראלית. הרעיון שעומד מאחורי האלבום מתייחס לישראל כחלק מרצף תרבותי שמתחיל בחצי האי ערב, עובר דרך עיראק, לבנון וסוריה ומגיע לצפון אפריקה דרך מצרים. אופציה אוטופית שבה ישראל היא דבק המחבר בין מזרח למערב. באלבום, כשכל זמר מבצע דווקא שיר מארץ זרה לו, המסר הוא שהשירים האלה שייכים לכולנו כל עוד אנחנו ניגשים ליצירה מתוך כבוד ואהבה לתרבות שהיא מייצגת.

מבחינה מוזיקלית יש פה החלטה מעניינת ללכת על סאונד מלאכותי במכוון של מכונת תופים וסינת'ים, שיוצרת נוסטלגיה לפופ הערבי של שנות ה-70 (גם הקריינית שמציגה כל שיר מתקשרת לזה). גרינווד קרא לזה "קראפטוורק אם הם היו להקה מקהיר". החיבור בין הרוק הניסיוני-יחסית לפופ לא תמיד עובד בצורה חלקה, אבל אני מעריכה את התעוזה שבבחירת שירים מאוד מוכרים והניסיון לבצע אותם קצת אחרת. ובתגובות ביוטיוב באמת אפשר לראות את החזון של מזרח תיכון חדש מתגשם, כשמפרגנים שושנה לצד זיאד, בשלל שפות – בכתב קירילי, ערבי, טורקי ואנגלי לצד עברי כמובן. יש משהו נאיבי בהתעלמות הזו מכל הדברים הרעים שקורים עכשיו, אבל כמו שקראתי במאמר על ההפגנות האחרונות, כדי להוביל מהלך שהוא אנטי-גזענות צריך להציב חזון חיובי שאפשר להתחבר אליו.

האזנה לאלבום

אייל זוסמן ועמיר לב – יום המחר
השיר הזה עושה משהו מאוד מתוחכם, הוא לוקח שיר שהתיישן עד כדי הפיכתו לאנקדוטה נוסטלגית, עושה לו רימיקס עם חיתוכים והדבקות של המילים בסדר חדש, על רקע ביטים של אלקטרוניקה צרפתית עכשווית. התוצר הוא משהו שונה לחלוטין משתי היצירות שעליהן הוא מתבסס. בשמיעה ראשונה התקשיתי לזהות את התרומה של עמיר לב, ותהיתי למה הוא חתום עליו כשהאסתטיקה שלו כל כך שונה מהסאונד של השיר. אבל בשמיעה חוזרת אני מזהה משהו מן המינימליזם האופייני ללב והנטייה שלו לחזור על אותו משפט מוזיקלי. אם מחליפים חלק מכלי הנגינה זה יכול להיות בקלות טראק מהאלבום היפה שלו משנה שעברה, 'רומה'. הבחירה של זוסמן לסיים אלבום שנוצר מחוויה של שכול על בנו הקטן בשיר אופטימי, המאמין שיש מחר אחרי האסון, היא לא מובנת מאליה. בזכות ההחלטה הזו זכינו לשיר מעודד לתקופה קשה, וכמו שהדימוי של הסינגל מראה, יש מסביב הרס וחורבן אבל גם תקווה חדשה בדמות אישה בהריון. החיים ממשיכים למרות הכול.

שושנה היזמי – איפה יש מקום
מדי פעם צצים אמנים חדשים ללא שום התרעה, עם תחושה כאילו הם הגיעו לסצנה עם בשלות של אמן וותיק ישר על ההתחלה. זו התחושה ששושנה היזמי יצרה אצלי, יש במוזיקה שלה משהו כל כך שלם ובוגר שקשה לי להאמין שזו אמנית בתחילת דרכה. בשיר 'איפה יש מקום' יש עדינות אבל גם מתח פנימי שבא והולך, כמו זרמים תת-קרקעיים, בצורה שמזכירה לי יצירות של מוזיקאיות אהובות כמו אפרת בן צור ורות דולורס וויס. כשאני קוראת ברשימת הקרדיטים שמות כמו רועי חרמון או המפיק הוותיק אביב משולם (שאותו גם ראיינתי פעם), אני מבינה שיש פה שותפים טובים ליצירה. הלייבל של 'קמע' עשה זאת שוב, ובעיניי הם מביאים את הקולות המסקרנים והמעניינים ביותר במוזיקה הישראלית.

דניאל וייל – אין חדשות חדשות (לייב)
מסתבר שאני לא היחידה שהרגישה במשך השנה הזו תקועה בתוך לופ סיוטי של חדשות רעות, כמו בגרסת הדיסטופיה של 'לקום אתמול בבוקר'. השיר הזה מצליח להמחיש בצורה טובה את האינסטינקט הטבעי אל מול השטף – להתקפל לכדור ולא להגיב. אבל כמו שוייל צועקת בפזמון, זו לא באמת אופציה. זהו שיר שטעון באנרגיה של התנגדות, ולכן לא פלא שוייל בחרה להוציא אותו בגרסת הלייב שלוכדת את אותן האנרגיות בצורה הכי טובה. ייתכן שבמבט לאחור זה ייחשב "השיר" של המחאה האחרונה. וכמו שליאת רוזנבלט כתבה עליו כשיצא באפריל, אי אפשר להתעלם מהכוח הנשי המתפרץ ממנו. זהו אלמנט בולט במחאה הנוכחית, ולכן השיר מתאים במיוחד לייצג אותה.

Soulela – Tomakof
'סוללה' הם כנראה ההרכב הכי מעניין בישראל שעדיין לא שמעתם עליו. מדובר בדואו המורכב מזוג שנשוי זה לזו "בחיים האמיתיים" – אליקה לסקר פלדמן ואדם מיקלף. המוזיקה שהם יוצרים משלבת בין גרוב, היפ הופ וג'יבריש בשלל שפות לכדי ממתק אמיתי. אין שום דבר שבדיוק נשמע כמוהם כרגע, ולכן בחרתי בשיר הזה לסיכום שלי מתוך האי.פי Kriza שיצא השנה. כיף להיתקל בחופש יצירתי כזה, שלא מפחד להיות קצת שטותי ולזרוק רעיונות מוזיקליים לכל כיוון. מצד שני, אפשר לראות שהושקעה במוזיקה ובכל מה שמסביב לה הרבה מחשבה מבחינת ערכי הפקה, דוגמת קליפ סטופ מושן מהיפים שיצאו בשנה האחרונה של Alonzo Animation. גם בשיר הזה יש שחקני חיזוק אהובים: אייל תלמודי על הסקסופון ושעיה פלדמן על הבס, ובתור ירושלמית אני מקבלת קצת נחת מכך שהמוזיקה הוקלטה בצוללת הצהובה תחת פרויקט 'החממה'. אין ספק שזו רק טעימה קטנה ממה שהצמד מסוגל לעשות, ואני מצפה לאלבום באורך מלא.

שי בן צור ובן אילון בבית הקונפדרציה

והנה במהלך מעגלי חזרתי לעוד שותף ישראלי של ג'וני גרינווד (הפעם בלעדיו). זו לא הפעם הראשונה שהייתי בהופעה של בן צור, בעבר יצא לי לראות אותו מופיע סולו ללא הגברה במעגל מוזיקה מקודשת בפארק קטן, וגם בהופעה שהיא האנטיתזה לכך – עם להקה בחימום של רדיוהד בפארק הירקון. לפיכך, כשהגעתי להופעה שלו בבית הקונפדרציה עם הפרקשניסט בן איילון, תהיתי איזה שי בן צור אקבל. התשובה היא הופעה ששילבה בין שתי ההופעות הקודמות: היה בה מן האינטימיות והחמימות של הופעת סולו, ומצד שני ניכר שבן צור לא תקוע בעבר ורוצה להתקדם הלאה, ושהוא לקח אלמנטים ממופע הלהקה המורחב והעביר אותם לפרשנות אישית יותר.

מיד כשהתחילה ההופעה הבנתי שהולך להיות פה משהו חדש: בן צור פתח בנגינת גיטרה חשמלית והזין טקסטורות ללופר כדי לבנות את המנגינה לשיר. זה דרש סבלנות מצד הקהל, כי לוקח דקה וחצי בערך עד שנבנים מספיק חלקים מהשיר. למרות זאת הדקות הראשונות היו שקטות לחלוטין, וכל תשומת לב הקהל הייתה מוקדשת לביצוע. הווירטואוזיות של איילון על כלי ההקשה היא כמובן הליווי הכי מתאים לנגינת הנאי והגיטרה של בן צור, והשניים ערבבו עולמות מוזיקליים שונים, ממזרח אסיה ועד מוזיקה אפרו-קובנית. במהלך ההופעה בן צור שילב בין שירים חדשים, כמו שיר הנושא של האלבום החדש שיצא בתחילת יולי – 'הלל'; ובין שירים מוכרים וותיקים כמו 'רוקד'. כך נשמר תמהיל שהשאיר את הקהל מרוצה, ומצד שני לא נשען יותר מדי על הצלחות העבר. במהלך רוב ההופעה הקהל ישב, וככל שההופעה התקדמה אנשים קמו ורקדו במעבר ובקדמת הבמה. יצאתי מההופעה בתחושה שזו הייתה חוויה שבה שני הצדדים – האמנים והקהל – עשו כמיטב יכולתם להזין זה את זה ולהעצים את האפקט של המוזיקה, ולכן זו הייתה אחת ההופעות המוצלחות שהייתי בהן השנה.

עלמה גוב – איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות
אחת המילים הפחות אהובות עליי בשפה העברית היא "אותנטיות". קודם כל, כי היא לא באמת בשפה העברית. אבל גם מכיוון שבשל עודף שימוש בה, בעיקר בתוכניות ריאליטי למיניהן, המילה הזו כבר משדרת… נו, חוסר אותנטיות. אך כעת הרשו לי, בהיעדר חלופה ראויה בעברית, להשתמש בה כדי להכתיר את אלבומה השני (בגיל 21 בלבד!) של עלמה גוב, לתוצר המוזיקלי הכי אותנטי שנשמע פה מזה שנים. זה מתחיל כבר בעטיפת האלבום – גוב מביטה מלמטה ישירות למצלמה, על רקע נקי, ולידה כתוב בטוש כחול שמו היפהפה של האלבום: 'איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות'. הכתב האגבי הזכיר לי את הצורה שבה היינו מעטרים מחברות בתיכון, עם טקסטים עבים ולא אחידים שמדמים פונטים – כאלה שמנסים להיות יפים אבל תמיד יוצאים טיפה עקום. וזוהי גם מהות האלבום: יופי עקום.

להגיד שעלמה גוב "שמה את הלב שלה על השולחן" יהיה אנדרסטייטמנט – יותר נכון לומר שהיא צורבת אותו טוב טוב משני הצדדים, פורסת לנתחים דקים, ומגישה בליווי יין קיאנטי משובח. היא נדיבה כלפינו, אך לא חסה על עצמה. גוב היא כמו שְׂמָמִית של רגשות: עומדת שקופה מול המאזינים, כך שאפשר לראות דרכה את הלב הפועם, את הקרביים המתהפכים, את הנוזלים הנקווים בבלוטת הדמעות רגע לפני שהם נשטפים החוצה בסערה של אהבה, או של סוף. כבר ברגע הפתיחה של האלבום (בשיר 'אובססיה 2' – איזה שם גאוני) הסוף נוכח במלוא הדרו העלוב: "אני רוצה שאתה תשקר / תבטיח לי שזה לא ייגמר". כמה אמת יש בשורה הזאת על הכמיהה לשמוע שקרים. ומאותו רגע, כמעט בכל שורה באלבום, עלמה גוב מטילה עלינו פצצות מצרר של אמת – אבל גולמית כזו של נעורים, לפני שהספקנו לחלל אותה עם מניפסטים ותובנות "בוגרות". וזה לא נגמר בטקסטים הנוגעים, הו לא. מזמן לא נתקלתי בלחנים, הגשה ווקאלית ועיבודים מוזיקליים שמתכתבים באופן כה ישיר ומדויק עם הטקסט שהם עוטפים. דוגמה? בטח! בהמשך של אותו שיר פתיחה, גוב מגישה את הטקסט: "נפלתי וחזרתי עוד הפעם להתח-לה שמרגישה כמו סוף", באופן כזה שסוף המילה "התחלה" נופל במכוון על הוואן של תחילת מחזור חדש של הבית, מה שממחיש בצורה מוזיקלית את הלופ הבלתי נגמר של מערכת יחסים לא בריאה. זהו רגע חמקמק שעובר מהר, אבל זו בדיוק הייחודיות של גוב, שמקדשת כל מילה שיוצאת מפיה כאילו היא המילה האחרונה שתיאמר.

ההפקה המוזיקלית היא בדיוק מהסוג שהתגעגעתי אליו וכבר קשה למצוא במחוזותינו – מתקשרת, אך לא עצלה. נגישה, אך לא שטוחה. השירים מאוד מזוהים ומאפיינים את הקו המוזיקלי של גוב, אבל לא חוזרים על עצמם ולא משעממים. הם כוללים כלי נגינה מגוונים, גם חיים וגם אלקטרוניים, קול מתפתל ומשחקי, ליווי מקהלתי לעיתים, והדבר האהוב עליי: משקלים מוזיקליים לא מתבקשים (כלומר לא רק ארבעה רבעים כמקובל במוזיקה מערבית), ולעיתים אף כאלה שמתחלפים בתוך אותו שיר. שום דבר לא נעשה כלאחר יד, אך מצד שני לא נחווה כמתאמץ. כל האלמנטים הללו מתנקזים לשיר האהוב עליי באלבום – ולמעשה שיר השנה שלי בכלל: 'מה לעשות עם הזאב'. שיר פופי שהוא כיפי וקליל כשם שהוא עמוק ומורכב, עם ליווי מקהלתי, ובעל משקלים מיוחדים (כנראה חמש שמיניות שהופכות בפזמון לשש שמיניות – קללו אותי אם אני צודק). האופן שבו גוב מלהטטת פה עם קולה הוא מעורר השראה (שימו לב איך היא שרה פתוח את המילה "פתוח", או איך היא מדרדרת לתהום את המילה "הלילה" כשהיא לא באמת רוצה לדעת על הלילה). אני באמת יכול עוד להמשיך ולנתח שורה שורה את המהלכים המלודיים והטקסטואליים המרהיבים באלבום הזה, אבל אני חוטא פה בדיוק במה שלא הייתי רוצה שתעשו. כלומר, האזנה מושכלת ו"בוגרת". את האלבום הזה צריך לשמוע בכוונות טהורות, עם לב פתוח ומדמם, ופשוט לתת לעלמה גוב להפוך לחברה הכי טובה שלכם. בינינו, היא מגלה לכם פה את הסודות הכמוסים ביותר שלה – תהיו חברים ותגלו לה משהו בחזרה.

האזנה לאלבום

ציון לשבח לאלבום השנה (שיצא על גבול השנה הקודמת): אבנר טואג – שנינו ניתנים לאילוף

רותם בר אור – שיר הנושא
ואם בלב פתוח ומדמם עסקינן, הנה מגיע לו השיר הראשון ברשימת שירי השנה שלי, שטומן בחובו את השורה מנתצת הלבבות של השנה העברית החולפת: "יום אחד תספר לילד / איך אבא פחד מהצל של עצמו". וואו. כל משקעי העבר וכל חלומות העתיד מזוקקים לתוך שורה אחת. רותם בר אור, סולן להקת האיינג'לסי אהובת האינדי, החליט לפצוח השנה בקריירת סולו בעברית – מהלך שהוא תמיד מבורך בעיניי. כי אין מה לעשות, שורה כמו זו שציטטתי כאן הרגע, פשוט חודרת יותר עמוק כשהיא מושרת בשפה שאליה נולדתי. כל ההיסטוריה האישית והלאומית שלי כרוכה באותיות הנפלאות הללו שפורחות באוויר; וכן, לגמרי אפשר לקרוא את השיר הזה גם כטקסט לאומי. זהו שיר עידוד עצוב לנפש דואבת ולחברה מתפוררת. שיר כאב אופטימי שעושה לי צמרמורת בגוף בכל האזנה. וכשמגיע ליווי הטרומבון העדין (של מעין מילוא) בדיוק ברגעים הנכונים כדי לרומם את השיר לגבהים עילאיים, הלב שלי מתפוצץ מרגש. ממש כמילות השיר: "נפתחים עלי הכותרת / היד משחררת / זה נמלט אל האור".

ציון לשבח בקטגוריית "ניתוץ לבבות": Ya-Ne – סיבה לכלום

גילי יאלו ורבקה זוהר – אור
במעבר חלק מאור אחד ל"אור" אחר, אתם כבר ודאי מתחילים להבין את התמה המוזיקלית שליוותה אותי לאורך השנה האחרונה והדי חשוכה שעברה עלינו, חייבים להודות. לא משנה באיזה צד אתם של המתרס החברתי, יש תחושה עמוקה שמשהו נסדק אצלנו השנה. אבל כמו שלאונרד כהן שר פעם: הסדק הוא המקום דרכו נכנס האור. לכן, מבלי משים כנראה חיפשתי מפלט בשירים שיעשו עמי חסד קטן, שיחדרו דרך הסדקים ויוכיחו לי שלא הכול אבוד. אחד השירים האלו הוא 'אור', הדואט המופלא של גילי יאלו יחד עם הזמרת הוותיקה – שלא לומר האייקון המוזיקלי – רבקה זוהר. המילים המנחמות נחות על מצע מוזיקלי חמים, ששואב ישירות מהמוזיקה האתיופית המסורתית, ובאופן יותר ספציפי: סולם ה"תזטה", שהתפתח במרכזה וצפונה של אתיופיה, ונוצר כדי להביע משאלות, כמיהה, חלומות, וגם התרפקות וגעגועים. הפיוז'ן הזה של עבר ועתיד, געגועים וכמיהה, אתיופיה וישראל הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים בתקופה שכזו. האזינו לשיר הזה, ותראו איך בתוך כמה שניות תתכסו באור.

ציון לשבח בקטגוריית "להתכסות באור": גון בן ארי ומקהלת זולת – בוא מהאינסוף

נס וסטילה – תיק קטן
יום בהיר אחד, בתחילת חודש ניסן האביבי, בחורה צעירה נכנסת לאוטו וסוגרת אחריה את הדלת. נסיה לוי שמה: ראפרית מתחילה שעוד אין לה אפילו שיר אחד שלם מוקלט, אבל יש לה כבר שם במה: נס. היא פותחת את המצלמה בטלפון ומתעדת את עצמה מתאמנת על וורס קצר מתוך שיר שהיא עובדת עליו, ובהחלטה כמעט אגבית מעלה את הקטע לטיקטוק. וזהו. מכאן מתגלגל לו במהירות סיפור סינדרלה היישר מהאגדות, רק במקום נעל זכוכית – תיק קטן. בתוך פחות מחודש, נס ושותפה לפשע, הראפר והמפיק סטילה כבשו את המדינה עם הצלחה ויראלית מטורפת, הופעות על כל במה אפשרית, קמפיינים מסחריים ענקיים, ואף סיימו את השנה העברית עם תואר השיר המושמע ביותר של הקיץ. זה באמת הלהיט המוצדק ביותר של השנה, שאי אפשר להפסיק לשמוע בלופים, עם פלואו טבעי, סטאר-קווליטי לא מתאמץ, הגשה נונשלנטית של שני המבצעים, והפקה מוזיקלית יעילה, מהוקצעת ומחוספסת במידה. המילים כאילו שטחיות, אך בעצם כאלה שניתן לפרש בכמה רבדים – כולל קריאה פמיניסטית מעוררת מחשבה, שאפילו הייתי מרחיק לכת ושוקל ללמד בשיעורי ספרות למתחילים בבתי הספר. מעל הכול, זהו השיר שכנראה הכי מייצג את הדרך שאליו מתקדמת (או מתרחקת) המוזיקה ואופן הפצתה בתקופה הנוכחית. בקיצור: המרענן הרשמי של שנת 2023.

ציון לשבח בקטגוריית "להיט הפופ המוצדק של השנה": סטטיק – לירז

דניאל רובין – הרגע הזה
לפעמים לא צריך לדבר בגבהים, במרחקים, או בעומקים על נושאים ברומו של עולם. לעיתים, מספיק רק הרגע הזה, הקטן, קטנטן, פיצי – שיש בו הכול, ויותר מזה. 'הרגע הזה', פיסת החיים הזעירה שדניאל רובין מניחה בפנינו, היא כל כך אינטימית בפשטותה היומיומית, שהיא כמעט גורמת לי להרגיש כמציצן לתוך בית לא שלי. לשיר הזה נחשפתי לראשונה בהופעה המצוינת של רובין באינדינגב האחרון, בליווי רוח מדברית חמה וחברים טובים סביבי, ומאז הוא מלווה אותי בנינוחות המרגיעה שלו – נעלי בית בדמות שיר. אני מניח שהוא נכתב במהלך הסגר בתקופת הקורונה ("העולם בדיוק קפא / רוח התקופה"), תקופה שלימדה אותנו להיות מעט יותר חרדים וקלסטרופוביים, אך גם האירה את הזרקור על הרגעים הקטנים האלו בין ארבעת הקירות, שאולי לא שמנו אליהם לב לפני כן. ברגעיה הטובים, הקורונה לימדה אותנו גם להוקיר תודה על ההסתגרות שנכפתה עלינו, ואפילו להתרגש ממנה. היופי שבלהצליח להתפקס על הניואנסים הכי נחבאים אל הכלים, להעריך את המרווחים שבין השיחות, למצוא עניין בשעמום, ליצור מתוכו משהו חדש, ולקדש את הסתמיות האגבית שמרכיבה את העולם הענק הזה. כי כשהנשמה פיוטית במהותה, בדיוק כמו אצל דניאל רובין, גם זמזום של מקרר הוא שירה טהורה.

ציון לשבח בקטגוריית "הנשמה הפיוטית": נועם ענבר – משמיי אשירה

תמיר בר ורביד פלוטניק – לא ממהר
השיר האחרון ברשימתי למעשה מרכז בתוכו בקטנה את כל המוטיבים מהשירים הקודמים שבחרתי: האופטימיות כאופן פעולה מודע והפגנתי, קידוש היומיומיות הסתמית, הבריחה מהמרוץ המלחיץ של החיים (והחדשות), הכיף הטהור וחסר הדאגות – שכולו למעשה תגובת נגד לכאוס השורר בחוץ. מישהו פעם יעשה מחקר מעמיק על השינוי שהמוזיקה חוותה אחרי תקופת הקורונה, אך נדמה שהיא הותירה בנו שאריות מנטליות שקשה לנו להתנער מהן: התחושה המוזרה הזו שהעולם המשיך להסתובב ביתר שאת בשנים האחרונות, בזמן שאנחנו נותרנו איפשהו מאחור. הפתרון של תמיר בר ורביד פלוטניק: לשים זין על הכול. הם פשוט נוסקים עם העצלות לדרגה של אמנות. ההגשה הטקסטואלית של שני החברים הסטלנים (וזה לגמרי שיר שנעשה על ידי חברים) כל כך לא מתאמצת, שהיא כמעט נמסה לנו באוזניים, עד שבפזמון האחרון היא פשוט מתפוררת לגמרי: הכול נהיה גיבוב של הברות לא ברורות, כי אפילו להוציא משפט נורמלי כבר אין אנרגיות. גם הסולו מחושב בעצלנותו, וההערה שתמיר בר זורק באמצע הסולו, בעצם מגלמת בתוכה את הגישה לשיר כולו: "זה הולך להמריא הדבר הזה? אה זה יפה דווקא!" באמת יפה.

ציון לשבח לשיר הסטלנים האופטימי של השנה: רועי כפרי – צ'יל

פלייליסט שירי השנה שלי

שושנה היזמי – איפה יש מקום
את אלבום הבכורה שלה היזמי פותחת עם שיר בשם 'ברוך המבדיל'. אני לא יודע מה היחס של קוראי שורות אלו לאמונה, לדעתי מהלך כזה בשיר ראשון או שובה את המאזין או מאבד אותו בשנייה. אבל הטקסט, שנשאר באיזו עמימות מבורכת יחד עם גיטרה מינימליסטית ועמוסת ריברב, יתפוס גם את האתאיסטים האדוקים ביותר. לכל אורך האלבום, היזמי דואגת לשרטט בקווים כלליים במקום לתאר דברים עד הסוף. זה מותיר לכל אחד מקום למצוא בתוך המילים שלה קצת את עצמו, אפילו אם הן בעצם מאוד רחוקות ממנו. וגם המוזיקה עושה את זה – הפקה מינימליסטית שמשאירה המון מקום לקול הנפלא של היזמי.
מעבר לעובדה שהקול שלה יפה מאוד, המלודיות שהיא שרה מוסיפות עוד מורכבות שגורמת לכל החבילה החבילה להרגיש כמו מוזיקה שלא שומעים פה הרבה. "עכשיו כבר לא צריך לחפש את היופי, אנחנו ביופי, אנחנו היופי הזה" – שרה דניאלה תורג'מן שמתארחת בשיר 'היופי הזה'. זה כנראה השיר הכי יפה באלבום, במיוחד בגלל הרגעים המופלאים בהם שתיהן שרות יחד. זה אלבום בכורה בשל ובוגר בצורה יוצאת דופן לגיל 27. אלבומי בכורה כל כך טובים תמיד מפחידים אותי, כי אני חושש שיהיה קשה להתעלות עליהם. אבל איכשהו נראה לי שבמקרה של היזמי, האלבום הוא פתח לעוד הרבה דברים טובים.

האזנה לאלבום

נדב דלומי ורחל ירון – סטלינגרד
אני יודע שחוסר הידיעה איזה אלבום הגיע אצלי למקום השני מדירה שינה מעינכם, אז לפניכם התשובה: 'כל הגיבורים עזבו' של נדב דלומי. אבל התכנסנו פה כדי לדון בשירים, והשיר הזה בולט אפילו בתוך האלבום הנפלא שהוא שוכן בו. החלק הזה של האלבום של דלומי עוסק בסיפורה של סופיה ושל רבים מהעלייה מברית המועצות לישראל. הגיטרה של דלומי והקול הנפלא של רחל ירון מצליחים להשתמש במוזיקה כדי לתת עוד קווץ' ללב שגם ככה מעוך מהטקסט על סופיה – גיבורת השיר והחלק הזה של האלבום. נדירים הם המקרים ששירים כל כך עצובים הולכים איתי הרבה זמן, כי מי בכלל מחפש עוד עצב בימים אלו? אבל זה ממש מסוג השירים שאני יכול לשמוע פעם בחודש, ולהיות עצוב יחד איתו.

סבבה 5 וברק כהן – רחוק מדי
נדמה שבשנה האחרונה סבבה 5 הוציאו כל חודש שיר חדש שניסה, ובדרך כלל הצליח, להתעלות על קודמו. כל שיר היה עוד פסיעה במסע שלהם למצב את עצמם, לפחות בשבילי, כמלכי הגרוב של המזרח התיכון. מה שהופך את השיר הזה למושלם הוא לא רק המחווה המדויקת למוזיקה הים-תיכונית, אלא גם הסאונד שלהם שמרגיש בו זמנית נאמן למקור, וגם מדויק ועדכני. ברק כהן מפתיע עם שירה שכיאה לז'אנר מרגישה שיוצאת מהבטן ולרגע לא מתפשרת על הדיוק. עם מילים שרלוונטיות היום וכנראה גם תמיד, כמו: "זה לא הזמן להרים ידיים, אולי הלכת רחוק", יש פה קלאסיקה שיודעת לשמח אבל גם לנשוך.

יש אישה אחת בעיר – Ain't no Lady
איפשהו שם, מונחים להם מיליוני טקסטים משובחים על תקופות רעות שנכתבו בזמנים אחרים, ולצערנו הם תקפים עדיין היום. הפרויקט 'Ain't no Lady' עושה מלאכת קודש ולוקח את המילים של המשוררת האפרו-אמריקאית פט פארקר ומטפל בטקסטים שלה, ובזה ספציפית בצורה מושלמת. מתרגום הטקסט של יעל דקל דרך הלחן מושלם של תום אידן (אקו וטיטו), ועד הנגינה והשירה של נעמה הכהן ותומר ביטן. כל אלו מתכנסים לשיר אינטנסיבי ובועט שכיף לרקוד לצליליו לא פחות משחשוב לקרוא אותו. השיר הזה גם מזכיר שמוזיקה אלקטרונית יכולה להיות מוזיקת מחאה מושלמת, לא פחות מכל ז'אנר אחר.

תמיר בר – נהר
"אי אפשר לטבול באותו הנהר פעמיים" שר תמיר בר בשיר הפתיחה של אלבום הבכורה שלו. אם לוקחים בחשבון שבשנים האחרונות בר התחיל בעבודה מסודרת ובנאלית, עבר לנגינה ברחוב, כל הדרך עד לארץ נהדרת – נראה ששינוי הוא מתודה מרכזית בחיים שלו. בשיר הפתיחה של אלבום הבכורה שלו הוא מפרק את התחושה הזו בצורה מושלמת, עם טקסט שכל מי שמפחד לעשות איזשהו צעד צריך לשמוע. השיר הולך ומתרומם מוזיקלית מבחינת האנרגיה שלו, וזה מוסיף לתחושה שבר ניגש לשינויים עם טון וחצי של אנרגיות, ומעורר חשק לשינויים אצל כל מי ששומע. זהו שיר כיפי אבל מעבר לכך, הוא צידה מוזיקלית שאפשר לקחת לדרך, ולהשתמש בה בכל פעם שיש מים עמוקים לקפוץ אליהם.

Kutiman & Dekel – My Everything
על מה שקותימן יכול לעשות מבחינה מוזיקלית כתבתי כבר לא מעט שבחים במהלך השנים. אבל אני חייב להגיד שהיכולת שלו, יחד עם דקל, ליצור שיר 'קלאסי' בדמות השיר הזה הפתיעה אפילו אותי. יש בשיר את כל המרכיבים שבונים שיר אהבה טוב: טקסט על מורכבות ביחסים שמסתיים ברזולוציה של אהבה, מלודיות קליטות ופשוטות וזמר עם קול שיוצא מהנשמה. למרות המבנה היחסית-סטנדרטי, השיר עדיין מרגיש לכל אורך הדרך כמו שיר של קותימן, עם גרוב ואנרגיה ייחודיים מאוד שמובילים להתרוממות רוח.

נועם ענבר – הפניקס
הייתה שנה מוזיקלית די מדהימה. 'עיר בלי געגוע' של רונה קינן, 'בית פתוח חלק א" של שלומי שבן, 'איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות' של עלמה גוב, 'מיטת קומותיים' של האחים סוויסה ועוד רבים אחרים היו מרכזיים מאוד בחיים שלי. אבל מעל כולם ניצב 'הפניקס' של נועם ענבר. יש שישה שירים בלבד ב-EP של סולן הבילויים לשעבר, ואת המילים לכולם כתב יונתן לוי. השילוב בין הכתיבה המבריקה של לוי וההגשה של ענבר יוצר ג'אגלינג מילולי; ובעזרת שילוב עם משחקי מילים, מתיחת הברות ועיבודים מדויקים מתקבלת תמונת מצב לחיים של ענבר ולחיים של כולנו כאן ועכשיו, בישראל 2023. זהו אלבום מוזר שמסכם שנה עברית מוזרה. הוא משלב בין סאטירה, ביקורת חברתית ואופטימיות, ונגמר באחד השירים היפים שיצאו השנה בעיניי – 'משמיי אשירה', במקור תפילה מיערות הגשם שמתאימה לחיים של כולנו.

האזנה לאלבום

עלמה גוב – טרף 
האלבום המלא הראשון של גוב היה אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה. כל האלבום מדבר על לב שבור, ו'טרף' הוא השיא הרגשי שלו. על רקע פסנתר היא שרה על מרדף ועל כך שמערכות יחסים לפעמים פשוט סתם נגמרות, ועושה זאת בצורה הכי כואבת ופתוחה שיש. לכל אחד עולה איזה שם לראש ברגע שהוא שומע את השיר הזה, וזאת הגדולה של גוב ככותבת ומבצעת – החיבור הדק הזה בין המקומות הכי אישיים שלה לבין אוניברסליות. מיליוני אנשים לבד, אבל אם כבר לבד אז שיהיה עם המוזיקה שלה.

סלומה – התיקון 
סלומה שפירא הוציאה השנה את 'רוחות', אלבומה הראשון, והשיר הטוב ביותר בו הוא זה שיצא כסינגל עוד קודם לכן. 'התיקון' הוא המנון ארוך של התבוננות פנימה, בחיבור בין המילים של גון בן ארי להגשה והלחן המינימלי של סלומה. קול גדול וגיטרה משאירים אותנו עם שאלות כמו "למה להפוך את עצמי ממים לדם?" זהו שיר חיפוש עצמי שמוצא כל מאזין בדרך אחרת. בכל פעם ששמעתי אותו, שמעתי משהו קצת שונה, וזה משהו שנדיר בעיניי במוזיקה הישראלית ובכלל. יצירת מופת.

שלומי שבן (עם רביד פלוטניק ושולי רנד) – כנען  
אחת המסורות שפיתחתי לעצמי בשנה הזאת, בעיקר אחרי דייטים שלא התרוממו, הייתה לשמוע את השיר הספציפי הזה. כנען אמנם מתאר ברמה הבסיסית דיון בין משה רבנו, יהושע בן נון (פלוטניק) וכלב בן יפונה (שולי רנד) על הנדודים במדבר, אבל הוא נוגע במשהו גדול יותר, במסע. יש פה חיבור בין סגנונות שירה שונים ושלושה דורות של מוזיקה ישראלית, ממוזיקה מסורתית יותר דרך הרוק הישראלי הקלאסי ועד היפ הופ. שלומי שבן מכיל ניגודים, ובאלבום שלו חיכינו תשע שנים הוא מוציא את כולם החוצה, והם מתנקזים אל השיחה המשולשת הזאת.

עומר מושקוביץ – סולידריות 
אין בפופ הישראלי אנשים שכותבים כמו עומר מושקוביץ. הציניות האינטליגנטית, האמפתיה והמעבר בין תובנות, פאנצ'ים ואבסורד במה שהיא עצמה הגדירה כ"פופ קיומי", יוצר טקסטים מורכבים מאוד. תחברו אותם עם הפלואו ההיפהופי שלה והקלילות של הלחן וקיבלתם את 'סולידריות', שיר שמתייחס לאחד הגיבורים המרכזיים של התשפ"ג – ה"אני". כל אחד חושב רק על עצמו, ובשיר מושקוביץ מביאה את התפיסה הזו לשיא, עם שחזור הראיון עם איתן סטיבה, סוחר הנשק שהפך לאסטרונאוט.

בלקן ביט בוקס באמפי שוני עם נגה ארז וטדי נגוסה
יש משהו כמעט קרקסי בהופעות של בלקן ביט בוקס. מדובר בחבורת המוזיקאים אולי הטובה בישראל, מתומר יוסף ותמיר מוסקט, דרך רון בונקר ויעל זלינגר ועד לאיתמר ציגלר ואורי קפלן, וזה מורגש גם באלבומי האולפן ובסינגלים שיצאו בשנה האחרונה. בהופעות, למרות זאת, מדובר במשהו אחר לגמרי. השילוב בין כלי הנשיפה, כלי ההקשה והאנרגיה של תומר יוסף, אחד הפרפורמרים הטובים בארץ, יוצר שואו שאסור לפספס. קליימקס אחרי קליימקס מוזיקלי, כשהאירוחים של נגוסה וארז, כולל גרסאות אדירות ל'בבידוד' או 'End of The Road', הפך את בלקן להופעה שפשוט אסור להחמיץ. עוד מוקדם להכריז, אבל אני חושב שההופעה שלהם באינדינגב המתקרב יכולה להיות הופעת השנה שלי גם בשנה העברית הבאה.

Dudu Tassa & Jonny Greenwood – Ahibak (feat. Safae Essafi)
אני אוהבת כל דבר שדודו טסה נוגע בו, אבל ספציפית פה – הקרדיט מגיע לג׳וני גרינווד. השיר הזה, מתוך אלבום של ביצועים מחודשים לשירים בערבית ממדינות ערב שונות, נוצץ כפנינה וכבר מהאזנה ראשונה נכנס לריפיט שלי. ליין הבס, הגרוב, התחושה של ישן וחדש מתערבבים כדי ליצור משהו חדש. כך כתבנו בביקורת משותפת של עוזי בירמן ושלי לאלבום, כשיצא: ״ב׳ג׳ארכ קריבכ׳ גרינווד וטסה יצרו משהו חדש. בכל אחד מהשירים שבאלבום הם הצליחו לזווג בהצלחה בין רעיונות מוזיקליים מעולמות שונים וליצור ז׳אנר יש מאין״. בעיניי ׳אחיבכ׳ הוא השיר המייצג את הרעיון הטמון באלבום הזה ועל כן הוא שיר השנה שלי.

חשש אמיתי – ווקי טוקי
אני אוהבת אייטיז, אני אוהבת מחוות אייטיז, ואני אוהבת שאמנים מרשים לעצמם להשתטות ועדיין לשמור על straight face. בקיצור: אני אוהבת את 'חשש אמיתי'. בריאיון שערכתי עמם לרגל צאת האלבום ׳החיים שיתחילו בקרוב׳ הם סיפרו ש'ווקי טוקי' באמת נכתב יחסית בסמוך לאלבומם הראשון שהדיף ניחוח אייטיז. האלבום ככלל מתרחק מעט מהאווירה הזו ונודד למחוזות הניינטיז, אבל ׳ווקי טוקי׳ הוא לחלוטין השיר האהוב עליי דווקא בגלל האייטיזיות שלו. אחד השירים שחזרתי אליהם הכי הרבה פעמים השנה.

מארינה מקסמיליאן – רגעים
עוד מאז שהוציאה גרסת כיסוי ל׳הלילה הוא חייב להגיע׳, ידעתי שיש איזה חוט שמקשר ביני לבין היצירה של מרינה מקסמיליאן (אז גם: בלומין). השנה היא הוציאה כמה שירים בעברית ובאנגלית שאהבתי מאוד. בחרתי ב׳רגעים׳ דווקא כי הייתה לי תחושה שאני אחרוש אותו ואז יימאס לי ממנו, אבל לא כך היה. גם היום, למרות שיצא לפני יותר מחצי שנה, אני ממש נהנית בכל פעם שהוא קופץ בפלייליסט. יש רגעים שבשבילם שווה לחיות.

נטע וינר וסמירה סריה – גלות יפו
מעט מדי אנשים בסביבה המיידית שלי יכולים להבין את כל המילים בשירים של נטע וינר. בין העברית לערבית ולרוסית, נטע וינר פורט על כל הנימים היפואיים לשעבר שלי. ב'גלות יפו' הוא משתף פעולה עם סמירה סרייה המוכשרת והם מספרים, משני כתלי הקיר, את אותו הסיפור: איך חיים בדו-קיום בשבטי ישראל 12. מרגיש שהיום, יותר מתמיד, כדאי לאנשים לנסות ולשמוע את הסיפור משני הצדדים שלו.

טונה ועדי אולמנסקי – גוף
זו הייתה בחירה מאוד קשה בשיר האחרון לשירי השנה שלי, כי יצאו השנה המון (!!) שירים טובים. בחרתי לסיים עם שיר שעושה לי ישר עוויתות בכל הגוף ונראה שאני אולי… האם היא… הו, כן, היא רוקדת: במעבר חציה, על האופניים, בסופר, בשוק ובעיקרון לא הצלחתי להפסיק לזוז כשהשיר הזה התחיל להתנגן באזניות. אני מאוהבת בעדי אולמנסקי ובכל דבר שהיא עושה, אז כיף שהיא מקבלת חשיפה בשיתוף הפעולה הזה עם טונה ובשיר כל כך מעולה.

ציון לשבח: ׳דוד׳ של יואב טאומן שעושה סופיאן סטיבנס בעברית, הקאבר של אבנר טואג ורן דנקר ל-׳Out Of Time׳, ׳למה לא׳ של ים גרוניך (כן, הבת של), ו׳משהו בי משתנה׳ של שוהם טפיארו שהחזירה את ריטה בעטיפה מודרנית.

איה זהבי פייגלין בבארבי
זה לא סוד שאני אוהבת כל דבר של איה. בשיא תקופת ההפגנות, היא חזרה לבארבי במוצ״ש. את הבארבי פקד קהל עטור זמבורות, דגלים ושאר מיני אקססוריז של הפגנות שגם שימשו את הקהל להראות לה אהבה. מעבר לחיבה האישית שלי לשירים של איה, יש משהו משלהב בלראות קהל גדול שר יחד מילים לשירים. אולי בעצם אני כן מבינה את הקטע של שירה בציבור?
מעבר להתרגשות שבחזרה של איה לבמה הגדולה (לאחר הפוגה של חופשת לידה), היא בחרה לנעול את ההופעה בביצוע ל׳אין לי ארץ אחרת׳ שאותי אישית ריגש עד דמעות. בקיצור, זה היה סיפור מכור, אבל איה זהבי פייגלין היא הופעת השנה שלי.

פלייליסט שירי השנה שלי

תמרדה – Ertevé
אתחיל בווידוי. אני מכה על חטא, הייתי צריך לבחור באלבומה הראשון של תמרדה לאלבום השנה שלי בתשע״ח (האם זו הייתה השנה אז?) כשהוא יצא. היא אחת היוצרות שמסמלות בעיניי יתרון גדול של ישראל בתור מדינת מהגרים. לצד האוכל שמגיע מכל המקומות שבהם חיו יהודים והותך אל המזרח התיכון, כך גם המוזיקה עוברת כל הזמן את התהליך הזה. היא מגיעה מהמסורת המשפחתית, השבטית או העדתית ואז בדרך כלל אלו בניהם ובנותיהם של המהגרים שבאופן טבעי משלבים את כל שאר הסגנונות לתוך המוזיקה שלהם.

ועכשיו אחרי שתיארתי את מה שהאלבום הזה מסמל בעיניי מבלי להעמיס עליו משקל היסטורי גדול מדי, נפנה למוזיקה. והיא מעולה. הראשון לזהות היה הבן שלי. מהשנייה ששיר הפתיחה Hoya Hoye נתן את האות, התגובה שלו סימנה לי שאנחנו הולכים לשמוע את השיר בלופ. הקצב הממכר, הקריאות וכניסת כלי הנשיפה ברגע הנכון הפכו אותו ללהיט אצלנו בבית ובאוטו. בניגוד לשני אלבומיה הקודמים, כל השירים פה הם באמהרית, בעצם חזרה לשורשים התרבותיים-משפחתיים שלה, וגם שמו של האלבום הוא השם שניתן לה בלידתה. באופן טבעי, גם הלחנים כוללים מוטיבים מהמוזיקה האתיופית, אבל האלבום הוא לא לחסידי המוזיקה האתיופית בלבד, להפך. Eetevé הוא אלבום נגיש מאוד שמשלב בתוכו סגנונות רבים, Fאנק, ארנ'בי, רוק ופופ כמובן במקומות הנכונים. ההפקה מצליחה להביא לידי ביטוי את האיזון בין כל ההשפעות של תמרדה, לדוגמא בשירים Buna ו- Yfqer Ftur Ngan. אני בטוח שבהופעות האלבום אפילו טוב יותר, האנרגיות והקצב יקבלו את החיים המגיעים להם מחוץ לאוזניות או לרמקולים בבית. מומלץ לחפש אחת.

האזנה לאלבום

יונתן מרכוס – רפואת הכרוב
לפעמים כל מה שצריך זה הוק, משהו שיתפוס אותי ויגרום לי להגיד ״הופה מה זה? נשמע טוב״. במקרה של יונתן מרכוס ואלבום הבכורה שלו, 'רפואת הכרוב', מדובר בשיר 'את יפה'. אני יכול לחלק סופרלטיבים על המילים החכמות, או על איך שהרגשתי שאני יכול להקדיש לאשתי את השיר בכיף. אבל מה שבאמת היה שם, החלקיק הראשוני שתפס אותי, היה דווקא המהלך הקטן של הגיטרה מיד בהתחלה שגם חוזר על עצמו כמה פעמים במהלך השיר. משם הדרך הייתה סלולה לכך שאאזין לכל האלבום, שלא אכזב. אחרי שרועי ויינברג ראיין את מרכוס עבור קולומבוס אי שם בפברואר (לקריאת הראיון המלא) התברר שמדובר בבחור לא רק מוכשר אלא גם כבר עם קילומטראז׳.

האלבום מגוון מאד, גם סגנונית וגם מבחינת הנושאים שבהם הוא עוסק. ככזה שחלקו נכתב או מתייחס לתקופת הקורונה יש בו שירים שפוגעים ישר בבטן הרכה: 'אין לאן לברוח (מכדור הארץ)' ו'נשיפה', שניהם מדברים על מערבולת התחושות שהרבה אנשים חוו אז. יש בו שירים קסומים, כמו 'אין סוף כוכבים' שמיד שבה אותי גם טקסטואלית וגם מבחינת ההפקה המורכבת, שעליה מרכוס הרחיב בראיון. 'אבו חסן' הנהדר מצליח לגעת בנושא כל כך יומיומי בצורה חכמה ומצחיקה והוא סיום נהדר, מריר-מתוק, שהוקלט בהופעה חיה.

האזנה לאלבום

ציון לשבח: בום פם – Royal: המשך ישיר לכל מה שבום פם יודעים לעשות כל כך טוב. יש פה כמה פנינים רציניות שפשוט מרימות את מצב הרוח, יחד עם כל הווייב של הסרף הים-תיכוני שלהם.

ליילי – קסמים, שבעה ימי עסקים
טוב אני קצת מרמה ובוחר שני שירים יחד. אבל יש לכך סיבה טובה. אלבומם השני של ליילי הוא בוגר יותר מאלבומם הראשון מבחינת נקודת המבט שלו. הכי ״קל״ לכתוב על תשוקת נעורים, על אהבה צעירה ועל התחלות של. קשה יותר למצוא שירים שמדברים על מערכות יחסים ארוכות, ועל הקונפליקטים והרגשות שצפים כשבני זוג כבר חיים יחד תקופה ארוכה.

בשני השירים האלה (ובעוד כמה באלבום) נראה שגיא לוי וגל תורן מנסים לגעת במקומות האלה. בין אם בשגרה ובמבט הנוסטלגי של ״את זוכרת מה היה״ ב'שבעה ימי עסקים'; ובין אם במקומות הקשים שנקלעים אליהם לפעמים והצורך בשחרור, אבל יחד. לעשות יחד ״קסמים״ או כמו שזה נשמע בפזמון החוזר, לעשות סמים. ואולי הכוונה פה היא פשוט לחזור שוב לחוויות סוערות ומעיפות שחווינו ביחד ואיך זה יכול אולי להחזיר אותם לאן שהיינו פעם.

דינה כץ – לך ודי
כחלק מהפרויקט הבלתי נלאה 'עוזי נבון ומכרים', יצא השיר 'לך ודי' שהוא כמובן קאבר ל- Walk On By האלמותי בביצוע של דיוון וורוויק. ההפקה המושלמת והביצוע שכרגיל נשמע כאילו הוא נתלש משנות השבעים ועם זאת רענן לגמרי, הפך את השיר לאחד המושמעים אצלי בשנה האחרונה.

סלומה – שיכנס אור
השיר 'שיכנס אור' נכנס אצלי לקטגוריה של שירי נחמה ותקווה. קצת כמו 'דרוש ריפוי' של אביב פק שכתבנו עליו בעבר, גם פה אני מוצא שקולה של סלומה מצליח לפתוח מקום לאוויר היכן שנדמה שכבר אין. החליל ברקע מקליל את הטקסט הקצת-רוחני שלה ומרומם אותו. מומלץ לכל מי שמרגיש לפעמים מחנק, כשהחושך טיפה יותר חזק מהאור, להקשיב ולתת לו להיכנס.

Sababa 5 – Eilat 22 / Elifelt 23
טוב, שוב אני צריך לרמות ולהכניס שני שירים של אותו הרכב תחת מקום של שיר אחד. הפעם מדובר בשני שירים משלימים, שניהם יצאו כחלק מהסינגל הנושא את שמם המחובר. ב'אילת 22' הנגיעה המזרח תיכונית מביאה את הפאנק למחוזותינו בצורה שסבבה 5 יודעים לעשות כל כך טוב; וב'אליפלט 23' הפסיכדליה וכלי הנשיפה לוקחים צעד קדימה, ומזכירים את ימי הזוהר של הקותימן אורקסטרה וגם כמובן את ההודנא אורקסטרה.

פלייליסט שירי השנה שלי

3421 – Just Numbers
לאור גוף העבודה המרשים מכל הבחינות שלו, ניתן לומר בביטחון כי שוזין הוא אחד היוצרים הפוריים, המגוונים והמעניינים בארץ בשנים האחרונות. מעוזי נבון, לטריליון ועד ל-GESHEM, הוא נע בכישרון מוזיקלי ואסתטי מבריק בין ז'אנרים וצלילים, כובעים וזהויות שונות ומייצר מתחת לאף תשתית מוזיקלית אלטרנטיבית שרק צוברת תאוצה ואף חודרת ללב המיינסטרים.

3421 הוא פרויקט הלייב-אלקטרוניקה הוותיק שלו ושל המתופף חזוס. שמעתי אותו לראשונה ביום שיצא כשנסעתי באוטובוס, ומיותר לציין שזו נסיעת האוטובוס הכי אינטנסיבית שהייתה לי, במובן הטוב של המילה. האלבום כולו מתפקד כמסיבת הריקודים הכי טובה שהאוזניות שלכם יכולות לייצר. כל הרצועות בו מחוברות אחת לשנייה ונעות בהיקף מרשים בין קטעים אלקטרוניים חסרי רסן. אסתטיקות גאראג', רגאיי ואלקטרוניקה על שלל סוגיה מותכות זו בזו באגרסיביות לצד שירים יפהפיים, כולל פיצ'ר מרגש של רועי כפרי, שתורם את קולו למה שבעיניי הוא המנון הרחבות הגדול של השנה.

שוזין מוציא כל מה שהוא יכול מהסינתיסייזרים האימתניים שלו. חזוס זורח עם נגינת תופים מרשימה ומדויקת שמעלה את הקטעים בכמה וכמה רמות. יש פה עושר מוזיקלי מרהיב, ולא להאמין שהוא יוצא משני אנשים בלבד. הפיצ'רים והאמנים המתארחים הם בהתאם, ומחמיאים מאוד לסאונד של האלבום: דפנה שילון, אסתר רדא, PopGoon וכאמור רועי כפרי. עם קטעי דראם אנד בייס אנרגטיים, גרסת מועדונים ל- Everything in its Right Place של רדיוהד וקאבר גאוני ל'יעקב' של ללדין (כן, זה קורה וזה מושלם!), Just Numbers מציע את אחת החוויות המוזיקליות הקוהרנטיות, החיות והמרגשות שיצא לי לשמוע השנה, והיא לא תשאיר אף אחד אדיש.

האזנה לאלבום

אבשלום אריאל – רק כי את יפה
אבשלום אריאל מסוגל לעשות הכול. מאופרות רוק מטורללות להנהגת הרכבים מופתיים כמו 'סא"ל חרדלי' ועד להיות המנהל האמנותי של נטע ברזילי. נדמה שאריאל הוא מהאמנים האלה שרק מחפשים את האתגר הבא ואיך "לשבור שמאלה" באופן הכי מעניין. 'רק כי את יפה' הוא שיר שבשמיעה ראשונה נשמע כמו שיר אינדי פופ די פשוט וסטנדרטי, אבל עם כל שמיעה נוספת הוא מקלף את שכבותיו, ולפני שתשימו לב תתמכרו אליו ולהוק הקליט בטירוף שלו. השילוב בין טקסט כמעט קומי ומודע לעצמו, ביצוע ווקאלי ייחודי שמזכיר פרפורמרים כמו דייויד בירן והפקה פופית פוסט-פאנקית הופכים את השיר הזה, ובכלל את היצירה של אריאל למשב רוח רענן. זה ממתק מיוחד ובעיניי הדבר שהפופ הישראלי (ותעשיית המוזיקה בכלל) לא ידע שהוא צריך עד כה. אני סקרן מאוד לראות מה הוא יוציא בהמשך.

אור אדרי – בהצלחה שיהיה
כל אחד מאיתנו היה רוצה להעיף את הצרות והדברים שמטרידים אותו בנקישת אצבע. בשיר הזה אור אדרי מגשימה את המשאלה הזאת, ובעזרת טקסט כן ושובה לב היא מוציאה לי, ואני בטוח שלכל המאזינים, את המילים שלפעמים אנחנו מפחדים להגיד. "אני חמודה כשטובים אליי, וכשרעים – בהצלחה שיהיה", היא שרה בטון עייף ספק מאיים. "סגרי ת'עין שלך עליי", הודפת כישוף בכישוף מונחה משלה ובתפקיד בס דינמי ויפהפה, כראוי לאחת הבסיסטיות האייקוניות בארץ. אדרי היא לטעמי גם אחת המפיקות הייחודיות כאן, שצובעת את הנוף המוזיקלי המקומי בצבעי דרים פופ ופסיכדליה. כל אלו באים לידי ביטוי בשיר המושלם הזה, שגם הוא מתוך אלבום שייצא בהמשך, ומיותר לציין שאני מאוד מחכה לו.

טאפאש בגגרין
טאפאש (Tapash) הוא בעיניי אחד האמנים החשובים של העת הנוכחית. בעידן שבו האסתטיקות המוזיקליות השולטות (במיוחד באזורי האלטרנטיב) הן של סינת'ים רכים וגיטרות מלטפות, טאפאש כאן כדי לשמש נציג של המוזיקה הכבדה, האנרגטית והזועמת. הוא מערבב היפ הופ עם מטאל ושר בערבית ובאנגלית על עוולות העולם בכאלה כריזמה ואותנטיות, שאי אפשר שלא להצטרף לפסטיבל המוטרף סביבו.
ההופעה שלו בגגרין הייתה שילוב מושלם בין רעש לקצב. רקדתי אחוז טירוף לצלילי הגרובים המהפנטים והעקומים בכל השירים, שנשמעים אפילו יותר טוב בלייב. כל דרופ וכל ברייקדאון הורגש בכל הגוף. הוא פרפורמר מצוין וגם גיטריסט מוכשר במיוחד, ואם עוד לא ראיתם אותו מופיע אני מפציר בכם לעשות זאת. ההופעה הייתה חוויה שקשה לתאר במילים – צריך פשוט לחוות אותה.

אילן פלד מארח את סאז – אנא אנא
אם יש משהו שלמדנו השנה, הוא שז'אנר שירי הגאווה כבר הולך לכיוונים יותר מסחריים ופחות אותנטיים. בתוך הבליץ (הלא מאוד מוצלח בעיניי) שקיבלנו השנה, הייתה פנינה מיוחדת – השיר 'אנא אנא' של אילן פלד והראפר הפלסטיני סאז, שגם כתבו והלחינו אותו יחד. הוא מצחיק (דמיינו את מירי פסקל שרה "אנא ראני טוקה טוקה, ואני קולה, פוקה פוקה"), מדבק, ונותן ייצוג ראוי לראפ הפלסטיני ולשפה הערבית.

דנה אינטרנשיונל – לה קוקרצ'ה  
'לה קוקרצ'ה' של דנה אינטרנשיונל הוא להיט פופ כמו שרק היא יודעת לספק. על המילים והלחן אמונים לידור סעדיה וחן אהרוני, והוא מז'אנר ההעצמה והרמה שכולנו אוהבים ("מה חשבת שתקרא לי ותראה אותי כבר רצה? חסר לך חריף בפה אני כולי סרירצ'ה"). חשוב לציין שהוא שיר הנושא של סדרת הדוקו-ריאליטי 'דנה קמה' שיצאה השנה. הסדרה, שעוקבת אחרי האישה הכי מעניינת וחסרת-גבולות ופמלייתה המיוחדת, שוברת את כל גבולות הז'אנר, מצחיקה בטירוף אבל גם נוגעת ללב, והיא ללא ספק סדרת חובה. האם זו המלצה-בתוך-המלצה? בהחלט כן.

שחר סאול, אלה לי והפשוטע – לחגוג ומגוג
'לחגוג ומגוג' של שחר סאול ואלה-לי להב, שיצא לפני חודשיים, הוא ללא ספק אחד משירי הקיץ היותר כיפים שהיו פה. את המילים כתבו שחר סאול, בר אלמליח ("הפשוטע"), הצמד Triangle (עידו נצר ועמית מרדכי), הפזמונאי איתי שמעוני והשדרנית שיר הדס מאיר, והן "עקיצה סרקסטית על תפקידי המגדרים בעולם"- הגדרה שבהחלט עוזרת למשפטים כמו "אישה שלי בטאבו תגידי של מי את", להחליק יותר חלק בגרון. לצד המילים השנונות בולטת ההפקה המוזיקלית הכיפית, ואת כל אלו עוטף קליפ בסגנון אמריקאי שביים עומר אלוני, שכבר זכה עליו בפרסים בינלאומיים. יאללה, תחגגו ותמגגו.

אודיה – אינטלקטוערסית
הזמרת אודיה נמצאת בחיינו כבר כמעט ארבע שנים, והיא רק בת 22. מדובר בתופעה – מוזיקאית צעירה שכותבת ומלחינה את השירים שלה בעצמה, ומצליחה לסחוף את כל הצעירים במדינה. בכתיבת והלחנת 'אינטלקטוערסית' סייעו גם הצמד Triangle (עידו נצר ועמית מרדכי) ולירז רוסו (סטטיק), והוא בעיניי מופת של שנינות ומודעות עצמית, תשובה לביקורות שנזרקו ("הפעם הדיקציה דה בקס") ולאנשים שאיכזבו ("ואם אתה לא מתכוון להרים לי תוריד ת'תמונות מהפיד"). מבחינת ההפקה השיר משלב באופן מושלם קצב פופי, זריקת מילים שמזכירה ראפ, ולחן ים-תיכוני. בקיצור, מדובר לדעתי באחת האמניות הכי מעניינות שיש כאן כרגע.

פלייליסט עם כל שירי השנה שלנו:

פלייליסט עם שירים נבחרים מאלבומי השנה שלנו:

שתהיה שנה טובה ומלאת מוזיקה מקומית משובחת…