בדיוק לפני עשור, אלבום הרוק הגדול האחרון יצא לאוויר העולם. היו עוד אלבומים טובים מאוד שיצאו מאז, אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע לפסגות של AM של ארקטיק מאנקיז מ-2013. העולם היה אז עמוק בתוך הפופ המיינסטרימי והקליל יותר, עוד לפני הפריצה של ההיפ הופ והחדירה ההדרגתית של האינדי למיינסטרים, ודווקא בתוך זה הגיעה הסערה המושלמת של המאנקיז.
שירים כמו Do I Wanna Know, R U Mine או One For The Road, השלישייה שפותחת את האלבום, הפכו ללהיטים עם מיליארדי צפיות והשמעות, להיטים שמצליחים למלא אצטדיונים. האלבום אף נבחר לאלבום העשור של NME, הוכתר כפלטינה ונחשב לאחד מתקליטי הוויניל המצליחים ביותר בכל הזמנים. בשונה מיצירות מופת אחרות של העשור הקודם, כמו My Beautiful Dark Twisted Fantasy של קנייה ווסט, 1989 של טיילור סוויפט או To Pimp a Butterfly של קנדריק למאר, הגדולה של ארקטיק מאנקיז ושל האלבום הזה נמצאת דווקא בפשטות שלו.
רוק היה הז'אנר שהריץ את העולם עד לפני שני עשורים. מסוף שנות השישים ועד לסוף המילניום השילוב של גיטרה-בס-תופים וזמר היה השילוב שהוביל למיליוני דולרים וטורים אינסופיים, כזה שהצמיח לנו גיבורי תרבות במעמד מיתי. בתחילת שנות האלפיים, בערך כשרדיוהד החלו לסטות הדרגתית מהז'אנר, הוא דעך. המיינסטרים התחיל לזלוג לעבר ההיפ הופ וריף הגיטרה ירד מגדולתו (להוציא הבלחות של להקות כמו מיוז והווייט סטרייפס). בתוך כל זה ארקטיק מאנקיז היו להקה מוכרת עם בסיס קהל גדול, אבל בלי להיטים בינלאומיים. אז איך דווקא ב-AM זה עבד? בואו ננסה לענות יחד.
לא פשוט כמו שהוא נראה
השיר המוכר ביותר מהאלבום הוא השיר הפותח, Do I Wanna Know. לשיר יש מיליארד וחצי צפיות ביוטיוב ועוד 1.4 מיליארד השמעות בספוטיפיי, מה שהופך אותו לאחד משירי הרוק המושמעים ביותר בכל הזמנים בסטרימינג. אפשר להבין את הסיבה לכך כבר בעשר השניות הראשונות שלו, בשילוב בין מחיאת הכפיים שחוזרת על עצמה לבין הריף של אלכס טרנר וג'יימי קוק. אם מסתכלים מבחינה טכנית על מה שהופך להיט ל"להיט", אז ריף שקל לזמזם ותנועה שגורמת לקהל לפעול יחד עם המוזיקה יהיו מאוד גבוה ברשימה. המאפיינים האלה חוזרים לכל אורך האלבום.
הריף, קטע קצר ופשוט שמנגנות הגיטרות לאורך כל שיר, מגיע כאן לשלמות. להקות גדולות ורבות עשו קריירה בהתבסס על הריפים, אבל AM הוא בעיניי אלבום הריפים הגדול ביותר אי פעם. הסולואים הקצרים ממוקדים ולא עוברים את הדקה, השירים עצמם מהוקצעים ולא נמרחים, בשונה מאגדות הרוק הקלאסי. אין כאן יותר מדי סולואים יוצאי דופן של טרנר ושל קוק, התיפוף המצוין של מאט הלדרס שומר על מבנה מסודר ויחסית פשוט. כך גם הטקסטים, שיכולים להרגיש מהצד כטקסטי רוק מעט גנריים, שלא כוללים את ההתחכמויות או העולם הפנימי של משוררים כמו בוב דילן, ניל יאנג וניק קייב.
אלכס טרנר, הסולן והגיטריסט, שר בפסקאות. בשירים כמו One For The Road או Why you Always Call Me When You're High, אנחנו יכולים לשמוע את המחשבה שלו מתפתחת בהדרגה, והמחשבה שלנו זורמת עם התהיות והחדות שלו. הגישה שלו לשירים היא לא בהכרח קונבנציונלית, כולל מקרים שבהם השיר פשוט מפסיק ומתחלף למשהו אחר או ממשיך רק כא-קפלה. החיתוכים האלה בתוך השירים הם חדים, הגיטרות מדויקות והלהקה מצליחה לעבור בקלות בין ז'אנרי רוק גם בתוך האלבום, מייצרת מעין רוק ניאו-קלאסי שנשמע כאן במיטבו. ארקטיק מאנקיז מצליחים להיות בתוך המסיבה, להמשיך לאפטר-פארטי בתוך החדר ולקום שבורים בבוקר שאחרי בתוך אותם שירים, וכל זה על רקע ריפים מהפנטים.
האחרון מסוגו?
באופן טבעי עולה שאלה אחת: למה לא קיבלנו עוד כאלה? אם AM היה אלבום כזה טוב, איך הוא היחיד מסוגו שהצליח ברמה הזאת בשנים האחרונות? התשובה לכך, בעיניי, נמצאת גם בחוויית ההאזנה שלי בשבוע האחרון לפני הכתיבה על האלבום. אני מאוד אוהב את AM ואת ארקטיק מאנקיז, אבל כששמעתי את האלבום באוזניות אצלי בבית, בתחבורה ציבורית או בכל מקום אחר, הוא הרגיש לי כמו גרסה חיוורת יותר של עצמו. כששמעתי אותו ברמקולים, עם חברים ברכב או בכל סיטואציה "רועשת" יותר, הוא קם לחיים. הדרך שבה אנחנו צורכים מוזיקה השתנתה לחלוטין בעשור האחרון, עם העלייה של ענקיות הסטרימינג. רוק האצטדיונים פחות זוהר מפעם, ומעידן שבו יש "רמקולים שמגיעים עד ל-11", הוחלף בעידן שבו ברגע שאתה מגביר את הווליום, אתה מקבל אזהרה מהטלפון על נזק לשמיעה.
זה מורגש גם ב-AM עצמו, כשלקראת אמצע האלבום אנחנו עוברים לשירים שיותר מזכירים בלדות, כמו No. 1 Party Anthem או Mad Sounds. גם הם מתפוצצים ויכולים להלהיב עשרות-אלפים, אבל היום, משהו ברוק הגדול של פעם נעלם. לא בטוח שזה דבר רע, אגב. הזמנים פשוט משתנים. העלייה הטכנולוגית אפשרה לאנשים כמו דיימון אלברן (גורילז) וסקוט פארקר (טיים אימפלה) לנגן על כל הכלים בעצמם, ולמעשה שתיים מלהקות הרוק הגדולות ביותר של המאה ה-21 הן שמות במה של אדם אחד. ההשפעה השונה של ז'אנרים מורגשת גם היא, ובעידן השפע של היום אנשים רוצים לעשות משהו שהם לא עשו פעם. לעשות חיקוי נוסף ל-Smells Like Teen Spirit לא מלהיב אף אחד, ולא מקרי שגם ארקטיק מאנקיז עצמם לא המשיכו בכיוון של רוק האצטדיונים המפוצץ באלבומים הבאים שלהם.
לקחו למאנקיז חמש שנים להוציא את האלבום הבא, Tranquility Base Hotel & Casino. זה אלבום מעולה, אבל קודר יותר מבחינת הנושאים. בעולם מפוצץ הסחות דעת ורשתות חברתיות התפקיד של המוזיקה השתנה, ואמנם הופעות חיות עדיין משמשות כחוויה אקסטטית לרבים, אך הרוק לא מצליח להדליק את אותה האש. לא מעט כי המוזיקאים השונים מתפתחים בכיוון אחר ולא מצליחים לזקק לשלמות את מאפייני רוק האצטדיונים.
זה לא אומר, אגב, שהרוק בהכרח מת או שאין מקום לריפים האלה. העלייה של הטיקטוק החזירה לתודעה לא מעט שירים שכמעט נשכחו, ולהיטי אייטיז כמו Running Up That Hill או In The Air Tonight זכו לעדנה מחודשת. הרגעים שבהם ריף מתעצם או נעצר מצליחים לגרום לנו לעצור הכול עד היום, גם אם לא גדלנו על הברכיים של ג'ימי פייג' וסלאש. לא מופרך לדמיין מצב שבו להיט הרוק הגדול הבא מגיע מהטיקטוק, אבל התאספות של ארבעה מוזיקאים מופלאים שמצליחים לזקק ז'אנר לשלמות, שנים לאחר השמועות על מותו, היא חוויה חד-פעמית. AM של ארקטיק מאנקיז הוא חוויה חד-פעמית.
COMMENTS