הכותבים והכותבות של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תשפ"ב

עיצוב: Elad Elharar – Design & Illustration

הייתה לנו שנה של חזרה מבורכת לשגרה מוזיקלית במוזיקה הישראלית (טפו חמסה). הופעות, פסטיבלים, ערמות של שירים חדשים מעולים שחיכו לנו כל חודש בריליס רדאר. האייטיז זקף את ראשו בעוז (במוזיקה זה סבבה אבל מה נסגר עם כריות כתפיים?) ההיפ הופ כבש עוד פסגה, אפילו בפופ היה אקשן (היוש נונו). אז לכל מי שבפומו, צוות הסיפון כרגיל פה כדי לעשות סדר בעניינים ולהמליץ על כל האלבומים, השירים וההופעות שהיו הפסקול הפרטי שלנו בשנה החולפת…

עמיר לב – רומה
האלבום האחרון של עמיר לב הוא לא רק אלבום השנה שלי, הוא בעיני פתית שלג. אירוע נדיר בנוף המוזיקלי של ישראל. ראשית, הוא מצמצם את הצורך במספר המילים הדרושות לבניית שיר, אפילו יחסית למספר המינימלי שאליו לב הרגיל אותנו. אלוהים יודע שמציאת חנייה בדיזינגוף באמצע היום היא משימה יותר קלה מאשר לכתוב שירים עם בתים שמכילים תריסר מילים, ופזמון שלפעמים מסתפק בארבע מילים. והדבר המדהים הוא שזה עדיין מספיק כדי להבין למה לב התכוון. למשל כשהוא שר "שנתיים זה המון זמן", הצביטה בלב על גיבור השיר שכלוא, אולי באמת ואולי רק מחשבתית, היא חזקה לא פחות מהצביטה שהייתה מורגשת בסיפור ארוך של עשרות מילים.
הדבר השני הנדיר פה הוא שלב, כמו שחקן קבוצתי מהסוג שכל קבוצה צריכה, יודע איך לזוז הצידה ולתת את הבמה לכל מי שסביבו, ולהפוך אותם למרכזיים לא פחות ממנו. הגיטרה של אור גורפינקל לא נותנת פה סולו צוקים דרמטי, אבל המלודיות שלה הופכות אותה למוטיב מרכזי באלבום. ההפקה של סאבו שונה מאוד מהדברים שלב עשה עד עכשיו ועל פניו לא הרגישה כמו הבחירה הטבעית; אבל כל פיסת תופים אלקטרוניים או קלידים שלו תפורה בכזו רגישות למהות של השירים, שנותר לתהות אם מיעוט המילים היה מסתדר עם הפקה אחרת.
הדבר האחרון ואולי הכי מרשים הוא היכולת של האלבום הזה להיות פאן-ישראלי. הרבה פעמים כשאומנים מנסים למצוא מכנה משותף שרלוונטי להרבה אנשים, הנטייה היא להוריד קצת את הרף כדי למקסם נגישות. לא אצל לב. הוא מצליח לדבר על חרדות המלוות בהצלחה בדיוק כמו שהוא מצליח לדבר על מצוקה כלכלית וקיומית. והכל תוך מבט בעיניים של כל גיבורי שיריו, אם זו בלהה אליוף, שלמה מאיר או איריס מג'אר.
האלבום הזה ניחן לא רק באיכויות של אלבום השנה, אלא ביכולת להיות רלוונטי במילים ובסאונד שלו עד קץ הימים. בשבילי הוא כמו חופש טוב לנפש – מדי פעם אני נזכר שמזמן לא שמעתי אותו, ואחרי שאני עושה זאת אני מרגיש שצריך אותו על בסיס קבוע כדי לאוורר כל מיני לכלוכים שמצטברים מהיומיום של החיים. ואת זה אני יכול להגיד על מעט מאוד אלבומים.
להאזנה לאלבום

 
Anat Moshkovski & Shuzin – Monade
יש אהבה ממבט ראשון כלפי שיר? כי אם כן זה מה שהיה לי עם השיר הזה. אפשר לדבר על ההפקה, על הקול המעולה של מושקובסקי, על הקצב המהפנט, אפילו על סולו הגיטרה המושלם. אבל בעיניי יותר מכול השיר הזה הוא תזכורת לכוח הבלתי נתפס שיש למנגינה טובה להיכנס לנו ללב ולנשמה. אפילו ששמעתי מאז צאתו עוד המון מוזיקה שממש ממש אהבתי, לשיר הזה יש כיסא מיוחד בשורה הראשונה וכניסה לכל החיים לספוטיפיי שלי.

רוקרפוקטס – רק המתים רוקדים
אין לי מושג ירוק תחת איזה ז'אנר לקטלג את השיר או מה קורה בקליפ הפשוט אך קסום שלו, הוא פשוט מרגיש כמו שיר מהחלל החיצון. אולי זה חוסר היכולת שלי להבין אותו עד הסוף שהופך אותו לכזה מסקרן וכייפי עבורי, אבל הגיטרות עמוסות הריוורב והשירה הלא מתאמצת ומלאת סטייל של יולנדה עשו זאת לא פחות. אז אני לא יודע מה זה שרוקרפוקטס עושים, אבל לי הם עשו את זה מהרגע ששמעתי את האלבום לראשונה.

קוב – שולח לך מילים
יש לקוב איזו תכונה שמצליחה לגרום לכל מילה שהוא שר להרגיש כאילו היא יוצאת עמוק מהלב והנשמה שלו. משפט כמו "אני שולח לך צלילים, תו ועוד תו ועוד תו, אם קשה לך לפעמים, שתהיה לך נחמה קטנה" הוא כל כך אוניברסלי ביכולת שלו להבין מהי מוזיקה, שאני בספק אם מישהו מקוראי המגזין פה לא יתחבר אליו. לצד הקול המיוחד והשירה הלא-מתאמצת של קוב, השיר הזה מצליח לייצר חיבור רגשי עמוק בהאזנה.

נועה בן שושן – אלג'יר
מה אין בשיר הזה? מלודיה שמעוררת געגועים לבית רחוק, קצב ממכר וסיום שמלווה בתחושה של התרוממות רוח. וכל זה בשפה זרה. יש פה צרפתית, מקצב מרוקאי ועדיין תחושה חזקה של שיר שנוצר בישראל 2022, במובן הכי טוב של הדבר. והיופי האמיתי שלו הוא ביכולת להתאפק. התופים לא הופכים מהירים או חזקים, השירה לא עולה בווליום יותר מדי, אבל המנגינה הנפלאה הזו והשירה של בן שושן מצליחות לגרום לשלוש וחצי דקות להרגיש כמו מסע אמיתי, עם התחלה אמצע וסוף.

Shay Hazan – Remove The Talk
אם לא האלבום המושלם של עמיר לב, חזן לחלוטין היה מתגנב גם למשבצת האלבום. בלילה משובחת של ג'אז וסאונד ומקצבים אפריקאים שלמרות שהם נשענים על השפעות ברורות, מרגישים כמו הדבר הכי מרענן בסביבה. בקטע הזה אין מילים, אבל יש את הגימברי של חזן שרועה את העדר המוזיקלי בגאון, מאחוריו גיטרה עם קטע אדיר שאי אפשר להוציא מהראש, ומקצבים מהפנטים.

אביב פק – אוסף ראשון
״כמה קשה לא לקחת ללב/ ולנסות שלא להיעלב/ ולזכור שהוא מחכה כל הזמן/ ואוהב/ כמה שאוהב״.
על מה אתם חושבים כשאתם מנסים לדמיין מוזיקה ישראלית? האם זה אמן מסוים? האם שיר? אני חושבת שאביב פק תפסה באוסף הראשון שלה את המהות של מוזיקה ישראלית. כשהשיר 'כמה קשה' מתחיל להתנגן, ועוד יותר כשהמלודיה מתחילה לטפס, יש תחושה של מוכרות כזו, של מוזיקה שמאוד נטועה במקום שבו היא נוצרה. כמעט כמו סבנטיז בקיבוץ.
לכן זה לא מפתיע כשאני מגלה שאביב היא קיבוצניקית לשעבר, וזמרת ליווי של יוני רכטר (בין היתר). את האלבום הפיק עומר ספנסר ושניהם יחד עשו עבודה נהדרת על EP מופלא ומאוד מאוד ישראלי. כשה-EP הזה יצא, כתבו עליו שני כותבים לקולומבוס בלי לדעת שהשני כותב. הביקורת הכפולה ננעלה במילים האלה של עומר, ואני ממש מחזקת:
״פק סיפרה שאת האי.פי הזה בעצם כתבה אביב של לפני ארבע שנים, מה שהופך אותו אפילו ליותר רלוונטי. כמעט כולנו היינו לרגע אביב של לפני ארבע שנים ועברנו את כל מה שהיא כותבת עליו: פרידה, הרגלים רעים וסתם רצון לכך שיהיה קצת יותר טוב בעולם. אז אמנם יש פה רק חמש-עשרה דקות של מוזיקה, אבל הן כנראה מהדקות היותר טובות שעברו עלי עם אוזניות בזמן האחרון״.
להאזנה לאלבום

דורה אספרסו – דורה אספרסו
לאחרונה ריאיינתי את מיה פרידמן מדירטי פרוג׳קטורס וכששאלתי אותה איך היא מגלה מוזיקה חדשה היא השתהתה, חשבה, ובסוף התוודתה שבעיקר דרך חברים מהביצה הניו-יורקית שבה היא מתגוררת. אופן ההיכרות שלי עם מוזיקה חדשה הוא מגוון יותר, אבל דווקא על דורה אספרסו שמעתי דרך חבר יקר בעל טעם מוזיקלי משובח בהחלט ששלח לי עם ההוראה הסמויה: ״נראה לי תאהבי״.
ובהחלט, מהרגע הראשון, דורה אספרסו (שירה דרדיקמן) ואני נהיינו חברות טובות. בעיקר על רקע השירים ״חרטות״ ו״נקודת האל-חזור״:
״כי אין דבר שמשתווה לאכזבה מלפספס/ משהו שלא רצית בכלל״ (חרטות)
״אנחנו עושים את אותם הדברים/ שעשינו כשהיינו קטנים״ (נקודת האל-חזור)
במוזיקה של דרדיקמן יש שילוב של אותנטיות עם הפקת פופ/רוק אלקטרונית עדינה. בשיר חרטות הקישוט של ריף הגיטרה שמלווה את השיר הופך אותו לסוג של המנון צעיר ומבולבל, קצת דומה למה שאיה זהבי פייגלין עשתה בזמנו עם ׳כל החתיכים אצלי׳. ובכלל, דרדיקמן קצת מזכירה לי את הסצינה הזו של שנות ה-2010/2000 המוקדמות: מילים אישיות, הפקה מצומצמת ואיכותית, מעין אלבום התבגרות אישי שבעוד עשור יהיה לה קצת מביך לשיר שירים מתוכו דווקא בשל האותנטיות הזו. אנחנו דווקא נשמח לחגוג אותו איתך גם השנה וגם בעוד עשור.
להאזנה לאלבום

 
דורה אספרסו – חרטות
השיר המייצג עבורי מתוך אלבום הבכורה של ׳דורה אספרסו׳ (שירה דרדיקמן). המבנה החזרתי שלו, התחושה של הריצה יחד עם הזמרת, הריפים הקישוטיים של הגיטרה, הלואו-פיי – הכל ביחד הופכים את ׳חרטות׳ לשיר השנה שלי.

WC – ערים קרות
המוזיקה של האחים לבית הספרי הידועים בכינויים WC נשמעת כמו התפוצצות של ז׳אנרים, זהויות, כשרון ומוזיקליות יוצאת דופן, שמזכירה לי במובנים מסוימים את IDLES ב-MTT 420 RR (האזנת חובה, שלום תודה). אחרי ׳היינו מסטולים׳ ההמנוני שיצא בתשפ״א, הגיע תורו של ׳ערים קרות׳, גם הוא שיר אהבה ושנאה למקום הזה שבו אנחנו חיים. WC עלולים לעורר אנטגוניזם מסוים בציבור הישראלי: הם מגיעים מבית שנמצא בלב תרבות המיינסטרים הישראלית, ומתוך העמדה הזו הם מלאי ביקורת למקום ששפע עליהם טוב. ׳ערים קרות׳ הוא סיפור של רבים כמותם שמרגישים שהארץ שהייתה טובה אליהם גם קצת החמיצה – ועדיין… ״ניסיתי לעבור לערים קרות/ מה שהסתבר כמיותר/ כי לא משנה לאן אני הולך/ אני נושא איתי את המדבר״.

נומקה – מילת קסמים
וידוי – בדצמבר פגשתי את נועם סדן (נומקה) לריאיון שבסופו של דבר נגנז ולא התפרסם (באשמתי המוחלטת). במהלך הריאיון הזה דיברנו על הזוגיות של נועם, איך היא הביאה אותה לכתוב בעברית במקום באנגלית, ולמה לעבוד בהייטק זה טוב וגם רע. כשיצא ׳חיים אחרים׳ ביוני, הבנתי למה נומקה התכוונה כשהיא אמרה שבעברית היא יותר אותנטית. ״בא לי שתהיה לי טריטוריה משלי בה אני מבינה איך הטקסט מתקבל. תמיד כשאת כותבת שיר יש אלמנט של ׳אני יודעת שאתם מבינים׳. באנגלית זה הרבה יותר קשה – האם מה שאני אומרת בכלל הגיוני? האם הטקסט נתפס באותו אופן שהתכוונתי שהוא ייתפס?״ ב׳מילת קסמים׳, השיר שכמעט ונועל את האלבום, נומקה שרה על רקע Drum & Bass אכזרי: ״אני בת שמונה עשרה/ לא אחראית למעשיי/ ואין מילת קסמים שתרחיק אותי/ אז אל תבנה עליי/ אני מעריצה אותך/ ועוד כל כך הרבה דברים/ בחיי״. האלבום כולו הוא ממתק גלאם אייטיז עברי ומושלם, אבל אם לבחור שיר אחד מתוכו – תאזינו ל'מילת קסמים'. אברא קדברא.

מחלקת יולדות – כל המוזרים של ירושלים
דבר ראשון אזכיר כי יש פה חיבה עמוקה לירושלים ובעיקר לירושלמים, אבל אי אפשר שלא לחייך למקרא שם השיר הזה. כל המוזרים של ירושלים… לגמרי. איתי ויטמן ושון דקל הקימו את 'מחלקת יולדות' במסגרת לימודיהם ברימון. בפוסט בפייסבוק, ויטמן סיפר שבסגר הקורונה הראשון (2020) נדרש ממנו לכתוב שיר בהשראה ישירה מהביטלס. הוא בחר לקחת את אלינור ריגבי והאלמנט הסיפורי מנקודות מבט שונות ויצר את 'כל המוזרים של ירושלים' רק שהפעם במקום גברת ריגבי ופאת׳ר מקנזי הופיעו יעל ויעקב, דמויות שנוצרו בהשראת חבריו הירושלמיים של ויטמן.
באופן מסוים, השיר הוא הגרסה הירושלמית ל'תל אביב' של הילה רוח. שיר שמצד אחד ברור שנכתב מתוך אהבה לעיר, אבל גם מתוך סלידה מאספקטים מסוימים ומנוכרים שבחיי העיר העירונית, מעין ״שמעתי חברים מלכלכים עליך, ולכלכתי עליך גם״. 'מחלקת יולדות' שחררו בינתיים סינגל אחד, ואני מצפה בכיליון עיניים לדברים הבאים שלהם.

סיון טלמור – חוף
גם לשירי האהבה האופטימיים והנעימים יש מקום בפלייליסט שלי; במיוחד כשההפקה שלהם כל כך מעניינת. כשסיוון טלמור מתחילה לזמזם את המנגינה של ׳חוף׳ אני ישר נסחפת לגלים הולכים וקרבים ולקצב הזה של ים שמרגיע גם כשהוא סוער. ציפיתי למשהו אחר כשלחצתי פליי, במיוחד אחרי Immigrants of Lace. אבל איכשהו ׳חוף׳ נשאר איתי כל השנה והוא אחד מהשירים האלה שאני יכולה בשלוף להתחיל לזמזם ממש משום מקום. אם לא יצא לכם להאזין או לצפות בביצוע הזה עם אבישי כהן על החצוצרה – מומלץ.

למהלא ואיה זהבי פייגלין – בא לי להיות איתך
אני אפנק אתכם בעוד שיר פיל-גוד. זה לא סוד שיש בי אהבה רבה לאיה זהבי פייגלין. בשנה שעברה היא הוכתרה אצלי חד משמעית לאלבום השנה ('החיים שלי ארוכים מדי וקצרים נורא'), שיר השנה ('עוד מעט'), הופעת השנה ואשת השנה. גם השנה היא הוציאה אלבום סולו, אחד שפחות התחברתי אליו אולי דווקא כי מורגש שהוא נבע ממקום שלם יותר (איזה כיף, איה!) ולקראת הפיכתה לאמא (מזל טוב, איה!)
הדואט הזה עם אדם בן אמיתי הוא בדיוק הזהבי-פייגליניות שהייתה חסרה לי השנה. הדואט לקוח מתוך אלבום סולו של אדם בן אמיתי תחת השם ׳למהלא׳, אלבום שגם יצא לו סיקוול ׳למהלא לייב׳ עם דואטים לשירים של אחרים, ביניהם 'לומדת לעוף' עם דנה ברגר, 'השמלה ממדריד' עם יהלי סובול, 'כל דבר קט' עם אלון אולארצ׳יק. וכן, גם ׳גיטרה ופסנתר׳ ו׳בירה׳ עם איה זהבי פייגלין.

 
שוקן בויז מארחים את רוקרפוקטס וסטלה גוט
מאז 2015, אז ראיתי אותם לאחרונה ב'אנה לולו' ביפו, ביל אנד מאריי (הרכב האלקטרו-פופ של דויד בלאו וסטלה גוטשטיין) הספיק להתפרק. כל אחד מהשניים הקים הרכבים חדשים, שחרר סינגלים ואלבומי סולו, הופיע, הפיק עבור אחרים ועוד. בשנה שעברה אלבום הסולו של סטלה כיכב ברשימה שלי, והיא גם הציצה בהופעת אורח כטכנאית הסאונד באלבום ׳432׳ הנהדר של אסף אמדורסקי. השנה הגיע התור של השוקן בויז, ההרכב של דייב, להופיע בסיכום השנה.
ההופעה האינטימית התקיימה בסטודיו פצפון ברחוב שוקן בתל אביב, מסוג הכוכים שקשה למצוא אם לא יודעים לאן ללכת. פתחו אותה הרוקרפוקטס ואין ספק שהופעה בחלל קטן שכל כולו מוכוון סאונד מחמיא למי שמחזירים לאופנה את השוגייזינג של תחילת האלפיים. את החימום הם נעלו בביצוע מופלא לחלוצי החלל של ספוטניק היי פיי, ופינו את הבמה לשוקן בויז שהתקבלו בהתלהבות רבה על ידי הקהל.
שוקן בויז הספיקו לשחרר השנה אלבום (Boyhood) ואי.פי (The Shoken Truth). ההופעה כללה שירים משתי ההוצאות הללו ומלבד הכיף של הופעה קטנה, היה בה גם משהו מאוד מאוד נוסטלגי וחם. לא נעים לומר אבל רגע השיא של ההופעה הזו עבורי הייתה האיחוד-לרגע של ביל אנד מארי כשהם ביצעו את Rabbit Hole מתוך האי.פי A New Kind of High. גם ב-The Shoken Truth יש דואו של השניים (The Hit) והוא השיר המוצלח ביותר באי.פי. יש משהו שפשוט עובד בחיבור בין השניים האלה. שרק ימשיכו.

פלייליסט שירי השנה שלי

Liquid Saloon – Took A Second
שני מועמדים הגיעו לפודיום אצלי בשאלת אלבום השנה העברי. המשותף לשניהם? אמיר ברסלר.
אלבום הסולו House Of Arches של המתופף המופלא בהחלט שווה שאוט אווט על צליליו הג'אזיים-אלקטרונים המחוספסים, אך בחיזוק נומוק (קלידים) וספי ציזלינג (כלי נשיפה) שיחד איתו מרכיבים את Liquid Saloon, החגיגה המוזיקלית גדולה וסוחפת אף יותר.
Took A Second, האלבום השני של הטריו, מצליח להבליט את הכישרון של כל אינדיבידואל בנפרד ובו בזמן לספק מקצבים שלמים וייחודיים. האווירה באלבום היא של ג'אם קונספטואלי שאתה נתקל בו במקרה באיזה הוסטל נידח באמצע הטיול הגדול, ולא מאמין איך החבר'ה האלה מעולם לא ניגנו יחד לפני. הצצה לקונספט אפשר לראות כבר בקאבר האלבום, שמרמז על הרפתקה בטבע מתחלף, מסוואנות באפריקה, דרך האוקיינוס האטלנטי ולבסוף להרי ההימלאיה. המקומות שהוזכרו לא נבחרו סתם. בשירים כמו 'Field' אפשר לשמוע השפעות של אפרו-ביט ואילו ב-'Sleepy Cricket' למשל, כלי ההקשה והפריטות הקצרות והמהירות מעלים ניחוחות מן המזרח.
במהלך מסע זה, העובר בין ארצות ומנגינות, אנו נתקלים גם בדמויות שונות – הדוב ב-'Bear Walk', השקנאי ב-'Poignant Pelican', והצרצר הישנוני שהוזכר קודם לכן. אפשר לחוש במהלך כל שיר כמה תשומת לב אמיר, ספי ונומוק העניקו בשביל ליצור סיפור התואם לכל חיה, שמחבר בין המאזין והדמות שעליה הוא שומע ומעצים את תחושת הסחף שבהאזנה לאלבום. ג'אז פסיכדלי, אפריקאי, Fאנקי, מגוון, מרשים ומהוקצע – האלבום לא יכל שלא לקנות את ליבי ולזכות בתואר אלבום השנה שלי.
להאזנה לאלבום

 
רון עשהאל – משהו לנגן בגהנום
אני לא אשקר, בתור חובב היפ הופ מלידה, כזה שהמחשבות שלו רצות בחרוזים ורעשי הסביבה מתחברים לו לביטים, אין לי אהבה גדולה לסצנת הראפ החדשה בארץ. בשנים האחרונות הז'אנר קיבל תנופה ובמה גדולים יותר מאי פעם. במהלך ה'פיק' הזה, צעירים רבים חמושים באוטוטיון, כמה קללות עסיסיות וביט לרוב די בסיסי ניסו להפוך את התחביב לקריירה, במהלך שנחל בעיקר מפלות ובמקרה הטוב הוליד כמה כוכבי טיקטוק חדשים. אבל כמובן שלא הכול שחור. בין ערמת השחת של אומנים חדשים אלו יש גם כמה מחטים או יותר נכון יהלומים. רון עשהאל הוא אחד מהם. למה מי מת?!?!! אלבום הבכורה שלו יחד עם ההרכב Bubble Wrap Trap, הוא יצירה שאי אפשר להישאר אדיש אליה. הכנות והביטים המדויקים והלא מתיימרים מספקים לנו רגעי ראפ טהורים ושירים ממכרים, בראשם 'משהו לנגן בגיהינום'. קשה שלא להתחבר לשיר שמדבר על האהבה הגדולה שלו – המוזיקה והיצירה. עשהאל מזכיר לנו שכל עוד אתה עושה את מה שאתה אוהב וממלא את ליבך, אפילו העולם הבא כבר לא מפחיד.

Moonshine – After the Storm
בדומה לעשהאל, גם הרכב האינדי-פולק 'מונשיין' הוציא השנה אלבום בכורה. את הסינגל המוביל של האלבום, 'After The Storm' שמעתי לראשונה בהופעת לייב של הלהקה בתל אביב. לא עברו יותר מכמה שניות עד שהצלילים שאושרי ביטון, עמית מינץ, עומר יחיא ודוד פרידר הפיצו בחלל, יחד עם הקול המלטף של הסולנית קורל אולו, שלחו אותי לחוויה של חלום מודרך. במהלך החלום, צללתי לעומקי ליבו השבור של ביטון, שכתב את השיר על חוויית פרידה מהסוג הכואב ביותר – פרידה חד צדדית. לאחר ארבע דקות שבהן נסחפתי על גבי ענן אל מעבר לסערה, ראיתי בברור, כמו שמילות השיר ניבאו לי: "After the storm you'll see it clear", שמולי עומד הרכב עם מלא כישרון, פוטנציאל ועם אחד מהשירים הטובים של השנה.

Kutiman Ft Dekel – Believe In You
קותימן, אחד מהאומנים הוורסטיליים והמעניינים במחוזותינו, לקח השנה את גבולות חקירתו המוזיקלית צעד אחד קדימה. זה התחיל עם שיר מסיבות בטורקית, המשיך לסינגל ים-תיכוני בעברית עם קרולינה ולבסוף קיבלנו שני סינגלים מתוך האלבום הקרב יחד עם דקל. הסינגל השני, 'Believe In You', הוא מאותם השירים שכבר מהרגע הראשון, כשעוד רק כלי אחד נגלה לאוזניך, הוא קונה את ליבך ובעיקר את גופך שמתחיל לנוע בהפנוט. הסאונד הפסיכדלי המזוהה עם קותימן ארוז הפעם לשיר עם ווייב של סול. יחד עם בס בלוזי קופצני נוצר עוד להיט מנצח, המעורר חשק וציפייה לקראת האלבום שבדרך.

נונו – סטטוס
אפילו אחרי שהתאהבתי עד כלות בסינגלים הראשונים של נונו, ואפילו אחרי שהכתרתי את עצמי כאחד "הראשונים לזהות" את הפוטנציאל הגלום בה מעבר לדאחקה (מה אכפת לי אם זה נכון, ככה החלטתי), אני מודה שעדיין הייתי סקפטי לגבי אלבום שלם של "כאלה" שירים. אולי מקומה הראוי צריך להישאר במתכונת של סינגל צחוקים פעם בכמה חודשים וחזרה לשגרה? האם פורמט אריך-הנגן מחזיק האזנה רציפה לשירי הפופ החצי שטותיים שלה? ובכן, התשובה החד משמעית היא: מחזיקיציקיצ מחזיק! 'סטטוס' הוא אלבום פופ כמעט מושלם, פצצת כיף טהור, מלא בשמחת חיים, מפוצץ בהומור שבאמת עובד – כזה שמצחיק גם אחרי הרבה האזנות – אבל לא מוותר גם על עומק ואמירה אישית. מסוג האלבומים שבכל שבוע יהיה לי שיר אחר אהוב מתוכו, אלבום שכיף להאזין לו בשלמותו, כולל המעברונים החמודים שכמעט הופכים אותו ל"אלבום קונספט"; תודו שאי אפשר שלא להתאהב באלבום שמתחיל במילים "נו אני אומרת לך אף פעם לא הייתי בבניאס". ואל תתנו לי להתחיל לחפור על ההפקה המוזיקלית המטורפת של עיליי אשדות, שבאמת מרימה כאן כל שיר כמה רמות מעל לפוטנציאל הראשוני שלו, ומסמנת את אשדות כאחד המפיקים הבולטים, המקוריים והיצירתיים של התקופה (שאוט-אאוט להפקה המושלמת שלו לאלבום של גון בן ארי, שגם יצוץ כאן בהמשך).
בעשור שבו גם ככה הפופ הישראלי הרים את ראשו הכי זקוף שאפשר, עם אמנים שנראים ונשמעים באמת כמו חו"ל ולא כמו גרסה פרובינציאלית שטוחה, אלבום הבכורה של נונו הוא מעין נקודת שיא. היא גם טיפה מסתכלת מהצד על התופעה בחצי לגלוג, וגם מהווה את התופעה עצמה. אפשר אפילו לומר בביטחון שהוא אחד מאלבומי הפופ הכי טובים שיצאו כאן, ועם הקאבר ל'סוד' שסוגר את האלבום ומאחד את שני הדורות הקודמים הבולטים בז'אנר – אדם ורוני סופרסטאר – נדמה שהוא מודע למקומו בדברי הימים של הפופ העברי. גם השם הנבחר של האלבום כה מדויק: זה לא רק ה'סטטוס' ברשת, ולא רק הסטטוס של נונו כאישה, כיוצרת, כבת לדור מסוים. זה גם הסטטוס של הדור כולו: אבוד (מהחיים עצמם), מותש (מנזקי הקורונה), מחפש אהבה (אבל לא באמת), משועמם (הו כמה משועמם), ובעיקר עורג לאיזושהי משמעות שתנבע מתוך חוסר המשמעות. ה"הפוך על הפוך" שהתחיל עם אמנים מפוברקים כמו דודו פארוק ושם טוב האבי, השלים מעין מעגל שלם וחזר לנקודה שבה, הרבה בזכות נונו, ה"הפוך" הוא הישר החדש. הגבולות בין אמת לבדיה התמוססו, המחיצות בין דאחקה לכאב התמוטטו, ואפשר סוף סוף להתרגש באמת מדמות מזויפת. בעולם כבר הבינו את זה: הדמות המרגשת ביותר על מסך הטלוויזיה כרגע היא ניית'ן פילדר (רוצו לצפות בסדרה שלו 'חזרה גנרלית'), אדם שבעצמו כבר לא מבין איפה הוא נגמר ואיפה הדמות שלו מתחילה. מסקרן מאוד לגלות לאן היוצרת נעמי אהרוני גל תיקח את הפרסונה של נונו בעתיד, אם בכלל. אבל כרגע, בקפסולת הזמן המוזרה שבה אנו מתקיימים, נדמה שדווקא עמוק בתוך הזיוף, שם שוכנת האמת.
להאזנה לאלבום

ציון לשבח בקטגוריית אלבום השנה:
אלון עדר ולהקה – כן כן כן כן!

 
גון בן ארי – יש
בשנה שעברה אלבום הבכורה של גון בן ארי ומקהלת זולת קיבל את תואר אלבום השנה שלי. מאז, בן ארי הפורה בצורה בלתי מוסברת (מתי הוא ישן?!) הספיק להוציא כבר עוד אלבום וחצי: האי.פי המצוין 'אינטגרציה', והאלבום המלא 'יש', שיצא לאחרונה ומתוכו בחרתי את שיר הנושא. האופן שבו בן ארי מלהטט בשפה העברית ומשחק בה כמו ילד בארגז חול אינסופי, פשוט מעורר השתאות. צירופי מילים ומשפטים כמו "האנגינג במטריצה שהריצה את השואה", "מתגשמת מלצרית", "בא לי שניצל בציון", "כל צבעי הקשת בשלוק דלק על בטון" – כל אלה ועוד המון (באמת, המון מילים נפלטות מהראש של הבחור הזה) מהווים חלקיקי מהות קטנטנים ששולחים אותי לאינספור מחוזות תודעתיים, והם הם הסיבה לקיומה של שירה עכשווית בעברית, כזו שעדיין יכולה לחדש, ולשלב בין הגבוה לנמוך, היש לאין, הכלום לאינסוף – כל הבליל הלא-קוהרנטי הזה יכול וצריך להתחבר יחד לכדי יצירה עמוקה ומרוממת נפש, כשהיא בידיים הנכונות. מזל שהידיים של גון בן ארי הן הנכונות. טוב די לקשקש, חפרתי של'החיים.

ציון לשבח בקטגוריית "חלקיקי מהות קטנטנים":
תומר ישעיהו – ראש העיר

הקולות הצפים – אולי השמש עייפה
כמה אור הכניס השיר הזה בחיי בשנה האחרונה. היו בקרים שהייתי מקשיב לו ממש במטרה להתעודד במהלך תקופות קשות. משהו בלאות המרגיעה הזאת של שיר האהבה והדאגה לשמש (איזה קונספט יפהפה של הכותב אודי רז), בהחלט משרה שלווה, אבל היא לא חפה משאריות מלנכוליה קלה; כמו לקום בבוקר מחלום רע, ולהתמקם לאט לאט שוב במציאות ה"רגילה" תוך הסדרת פעימות הלב. המחווה הברורה לשירים ארצישראלים של פעם – בדגש על הרכבים שהרמוניות קוליות הן מנת חלקם, כמו 'החלונות הגבוהים' או 'אחרית הימים' – מתעצמת בזכות העיבוד הלא פחות ממדהים של מיודענו שוזין רב הפעלים (שכבר שוחה בז'אנר בכובעו כעוזי נבון), והקול ה"ג'וזי כצי" של הסולנית לילה ביטרמן. וזה כל כך עובד, עד שקשה להאמין שהשיר הזה לא קיים כאן כבר חמישים שנה לפחות. תנו לעצמכם להישטף בקרני השמש המלטפות של השיר הזה, היום שלכם ייראה הרבה יותר טוב אחרי זה.

ציון לשבח בקטגוריית "שוזין רב הפעלים":
ארי שמר (שוזין) ויעל קראוס – בין כוכבים אתה אולי צודק (מתוך הסדרה 'הד קולך')

Ya-Ne – לפעמים
יניב אלמנך – או בשם הבמה שלו Ya-Ne – הוא משהו בין ראפר לזמר סול/ ארנ'בי. במובן מסוים, נראה שהוא עדיין לא בדיוק החליט מה הוא יותר, ולכן הראפ שלו נוזל לתוך השירה, והשירה דולפת לתוך הראפ, ובכל הפינג פונג הזה יש משהו מהפנט וקסום. הקול שלו עדין, אבל גם מלוכלך בקצוות, מתפתל ומשחקי (ואכן לא מפתיע לגלות שהוא גם שחקן). בעיקר, יש בווקאליות שלו משהו מאוד נבון – קול שמלמד על אינטליגנציה רגשית גבוהה.
השיר 'לפעמים' מספר (כמתבקש מראפרים בימינו) על דרך החתחתים שעשה אלמנך מהיותו נער פוחז בשכונות ועד הלום. מדובר בקטע מגניב וכיפי ברמות, בליווי חצי ג'אזיסטי של הקלידן לירי אחאי, ומגובה בהפקה היפ-הופית מהוקצעת שעוטפת את הכול בוייב "צ'אנס דה ראפרי" שאי אפשר שלא להיכבש בקסמו, אפילו מזכיר קצת ארנ'בי של סוף הניינטיז. מיד אחרי שתאזינו לגרסה הרשמית של הפקת האולפן, אני ממליץ לכם בחום לגשת לגרסה הבוסרית העירומה על הבמה בליווי פסנתר בלבד. אותי היא ריגשה אף יותר. בסוף השיר Ya-Ne מצטט שורה מהאלבום הראשון של אביתר בנאי, מתוך השיר המופתי 'שמח שבאת': "איך אני משונה משתנה כל הזמן", ומנכיח בכך את מגוון ההשפעות עליו ואת חוסר ההיצמדות להגדרה ספציפית. כולי תקווה שגם אלבום הבכורה שלו – שמי ייתן ויגיע במהרה – יהיה מגוון וסוחף כמו הניצנים הראשונים שהוא שחרר עד כה.

ציון לשבח בקטגוריית "ההיפ הופ הכיפי של השנה":
עדן דרסו – פונאני

אביב פק – כמה קשה
כבר מאז 'דרוש ריפוי' המופלא שלה, אביב פק ניחנה ביכולת נדירה לשיר על מכאובי העולם, הגוף והנפש, באופן שאיכשהו דווקא מצליח לנחם אותי. הטקסטים אמנם לא תמיד קלילים להאזנה, אך הם מוגשים בקול מלאכי ומדויק, על מצע של ג'אז-בלוז-פופי מרחף ונעים, עטוף בכלי מיתר וכלי נשיפה (על ההפקה המוזיקלית המצוינת עומר ספנסר). מין תמהיל מנחם שמרסק כל מגננה או מעטה של ציניות, ובו זמנית תמיד מכיל מעין קריצה עצמית. לעיתים, כל אחד מאיתנו יכול להרגיש שהעור שלו כל כך דק שהוא עלול להתפקע. ואולי לא תמיד מילים של אחרים יכולות לעזור, אבל אני מניח שכל אדם בעל רגישות יתרה (או בעגה המקצועית HSP – Highly Sensitive Person) יוכל להזדהות עם משפט כמו "כששכבה חיצונית לא קיימת/ קשה לא לשאת צערו של עולם". ויש בזה משהו מאוד מנחם – מישהי שאני לא מכיר כתבה שיר כדי להרגיע את עצמה, ועל הדרך הרגיעה גם אותי. כי לפעמים כל מה שצריך זה שיניחו יד על כתפך ויגידו לך: הכול בסדר. רק תדעו שהכול בסדר.

*ציון לשבח בקטגוריית "הכאב המנחם של השנה":
דאנה איבגי – למדבר

אורי שוחט וטהר – מאפס למאה אלף
יש כמה וכמה יציאות טובות באלבום 'שוחטודה' – מפגן הראווה של אורי שוחט, הסנדק ומפיק העל של ההיפ-הופ הישראלי. אבל הטרק שהכי תפס אותי מגיע לקראת סוף האלבום, עם ביצוע באמת חד-פעמי של הראפר/ זמר/ מפיק טהר שפי, שאני עוקב אחר פועלו עוד מימי שיתוף העפולה הראשון והמוצלח שלו עם יסמין מועלם. בשיר, שכולו המנון מוטיבציה עצמית – כנהוג בז'אנר – הבנאדם נותן 120% מעצמו, ושומעים שהוא נהנה מכל רגע. הקול שלו במיטבו כאן, והדרך שבה הוא מגלגל את המילים בשובבות על הלשון בבתים (שימו לב איך הוא הוגה את המשפט "אין מה לדאוג הכול טווווב"), מגיעה בקונטרה לצרחה המרגשת והכנה שלו שמגיעה בפזמון. והדובדבן שבקצפת: אני מת על שירים שבהם המוזיקה מייצגת את המשמעות של הטקסט, וזה בדיוק מה שקורה כאן בפזמון: העלייה ההדרגתית "מהאפס למאה לאלף למאה אלף אל המליון למליארד למעבר…" מורגשת גם בהגשת הטקסט וגם במהלך המלודי של הלחן שעולה ועולה עד לשיא – זו פשוט הברקה! אז איך לסכם את תחושותיי בהאזנה לשיר? במילותיו של טהר: "אני לא מוצא סיבה לעצור".

ציון לשבח בקטגוריית "שיר המוטיבציה של השנה":
טונה – כל הכוכבים

שני פלג – תחת כובד התפוח
לא קלטתי כמה התגעגעתי לשני פלג, עד שלחצתי על כפתור הפליי, וברגע שקולה בקע מהרמקולים עורי נעשה חידודין חידודין. מה שנקרא: גופי היה חכם ממני. לא הזיק שהשיר המדובר הוא קאבר לאחד הלחנים הכי יפים של שלום חנוך, ובכלל אחד הקטעים הייחודיים – ולטעמי גם האנדרייטד – במוזיקה העברית. 'תחת כובד התפוח' למילותיו של יורם טהרלב (הקאבר הוא חלק מפרויקט מחווה מבורך ליצירתו), בוצע במקור ע"י שולה חן, ויש בו איכות חמקמקה, מורכבת בפשטותה. הלחן שלו שובב, רווי בטוויסטים צליליים קלים, כמעט בלתי מורגשים, שהופכים אותו לשיר רוטט, בעל מקצב קבוע אך משתנה בקטנות; כמו נהר רוגע, שמדי פעם טורדת את שלוותו איזו קפיצה של דג במרחק. שימו לב למשל, לעלייה הקטנה והמפתיעה בשורה "כמו ציפורת מתוקה" כשהיא מושרת לראשונה – כאילו הנחיתה של המילה "מתוקה" היא לא בדיוק על האקורד שציפינו לו, אלא קצת לידו. שני פלג הבינה את זה. כרוקרית מדופלמת ומוזיקאית עם כישרון ענק, היא קלטה בחושיה המחודדים את הלחן הממזרי של השיר, את הקריצות הזעירות ששלובות לכל אורכו, ואולי בגלל זה גם בחרה בו לביצוע מחודש, זה פשוט שיר שנתפר בדיוק למידותיה. ואם תאזינו היטב, אולי אפילו תוכלו לשמוע שהפתיחה המלודית של 'תחת כובד התפוח' מזכירה במקצת את הפתיחה של השיר 'ג'נה ג'יימסון' של פלג (אחד משירי הרוק הכי טובים שנוצרו כאן). העלייה ההדרגתית בצלילים, הסלסולים המעודנים שנותנים את הקיק הרצוי, השובבות בלחן ובעיבוד – אין ספק שהתפוח המוזיקלי לא נפל רחוק מהעץ.

ציון לשבח בקטגוריית "הקאבר הטוב של השנה":
יהוא ירון – סימני סערה (במקור של חיים אוליאל)

פלייליסט שירי השנה שלי

אלון עדר ותומר ישעיהו – סוכר טלוויזיה
כשיוצא אלבום כזה של שני יוצרים אהובים ועם הרבה קרדיט מאחורי היצירה שלהם בנפרד, תמיד יש חשש שהתוצר יאכזב. המפגש בין עדר לישעיהו לשמחתי עמד בציפיות הגבוהות שלי. יש בו שירים שמרגישים קרובים יותר לסגנון של האחד בהשוואה לשני אבל אלה ניואנסים דקים, ובסך הכול האלבום כולו מרגיש מלוכד, תוצר של עבודה משותפת. כנראה עזרה לכך המיידיות של העבודה על האלבום – הוא נכתב והוקלט די בספונטניות בין יולי ונובמבר 2021, ורוב השירים הוקלטו בטייק הראשון. בשירה, עדר וישעיהו נשמעים פה כמעין סיימון וגרפונקל הישראלים, וזה בולט במיוחד בהרמוניות הקוליות בשירים כמו 'הנשימות שלך' או 'כל החיים'. 'האמן' למשל, הוא שיר שאני ממש שומעת בו דווקא השפעה ביטלסית, משהו כמו 'Fool on the Hill' דווקא.
זה לא אלבום של נטו שירי אהבה שעושים נעים, יש בו גם שירים שעוסקים בנושאים קשים יותר, כמו סיפור חייה של זונה ב'לעוף', או השורה "בתים שנופלים במיאמי בעזה" משיר הנושא. כמו תמיד אצל שני היוצרים האלה, יש באלבום בו זמנית תחושה של וינטג' לצד עכשווי, מושפע מחו"ל אבל גם נטוע במקומות ישראליים כמו בית אורן, שם נוצר המפגש הראשון בין השניים. זהו בטוח אלבום שאחזור אליו, יש בו שירים שרק משביחים בהאזנה חוזרת.
להאזנה לאלבום

 
Michal Dar – Reflections
במיכל דר נתקלתי בהופעת סולו בהשקה של מרחב תרבותי חדש שנפתח ברחוב יפו בירושלים, סמוך לתחנת הטורים. לא ידעתי מראש מיהי, אבל כשיצאתי מההופעה מיד הלכתי לבדוק. היא הצליחה לכשף אותי שם רק עם שימוש בקולה, לופר וקלידים. כשהקשבתי לחומרים שלה, הכי אהבתי את 'Reflections', השיר האחרון שחותם את אלבומה האחרון, 'Endless Forms Most Beautiful', שיר שדווקא לא יצא כסינגל. הוא משלב אלקטרוניקה "עקומה" סטייל ג'ון הופקינס עם אווירה קסומה, שמעידה על הרקע שלה בשוגייז (היא חלק מלהקת OX4, ששמה הוא מחווה ללהקת השוגייז רייד). השיר עוסק בנושא מורכב – היסחפות למערכת יחסים זוגית עם ידיעה שזו לא תחזיק מעמד. אבל בשיר הקסם שטווה האדם השני חזק מספיק, כך שיש בו גם אופטימיות, ולצד זאת כל מיני צפצופים אלקטרוניים שכאילו מזהירים מפני ה"קלקול" הצפוי, שהולכים וגוברים עד לסוף השיר. אני מאוד אוהבת את ההפקה של פלורה (לירון משולם) בשיר הזה, עם ההכפלות של הקול שהזכירו לי את השימוש בלופר בהופעה החיה. אין לי ספק שזו יוצרת שרק מחכה להתגלות, וכמו שלהקתה זכתה להצלחה בחו"ל אני מאמינה שגם המוזיקה שלה תמצא קהל בחו"ל.

יוסי בבליקי – אהבה ושמה סוד
יש יוצרים ותיקים בארץ שמוציאים אלבומים כל הזמן, ולרוב הם מקבלים סיקור מינימלי, בעיקר בהקשר של אלבומי מופת שהוציא לפני שלושים או עשרים שנה. שלא תבינו אותי לא נכון, גם אני לא ממזמן כתבתי על פונץ' שאיתם בבליקי פרץ, אבל פעמים רבות מרגיש לי לא הוגן שמתעלמים מחומרים חדשים יותר שלו. אז באתי להזכיר שיוסי בבליקי עוד מוציא אלבומים ושירים חדשים, ו'אהבה ושמה סוד' הוא שיר שתפס אותי במיוחד השנה. הוא מרגיש כמו שיר של הטינדרסטיקס עם החצוצרה הקצת ג'אזית של אמיר פרי והמילים על אהבה שפוצעת דווקא מתוך קרבה יתרה, ועל הזדקנות. בעברית הפיוטית של בבליקי ועם כל הידע והניסיון שהוא צבר, השיר מקסים ונשמע פשוט וחסר מאמץ. זה כמובן מטעה, כי לפעמים הדבר שהכי קשה להגיע אליו הוא שיר פשוט שנוגע במיתרי הרגש.

Megaphonim – After Of Disaster
אם יש משהו שאני אוהבת זה שירים שמרימים לרחבת הריקודים אבל בפועל מדכאים רצח. המתח בין התוכן לצורה עושה לי את זה, הכיפיות שהשיר משדר בהאזנה שטחית בעוד שפתאום קולטים במילים משהו מחשיד – רגע, הוא באמת שר על קרחונים נמסים? ומה זה הפזמון שנשמע כמו מישהו מתחנן לעזרה? ואז צריך להקשיב שוב לשיר ולקלוט שכן, וואלה, זה שיר שמתאר את "המצב" הישראלי במדויק, תמיד אחרי אסון זה או אחר, עוברים בלי להפנים את ההשלכות כי אנחנו כבר נמצאים במשבר הבא. זהו שיר גאוני בעיניי ואני נורא אוהבת אותו, הוא חתרני ומצחיק וקצת סוריאליסטי. אני גם אוהבת את ההשקעה של הצמד בלוּק אופנתי עם צבעי ניאון ומסכות סקי, שמייצר בדיוק את חוסר התאימות שהמוזיקה שלהם משדרת, ומעיד על קצת מחשבה מעבר ל"בואו ניצור שיר מגניב".

טוניק קלוניק – היה לנו מן משהו
הכול בשיר הזה מוגזם, אבל בקטע טוב. הפתיחה עם השירה האופראית, הקליפ ההזוי עם בת הים, האווירה של שיר מפסטיבל סן רמו בסיקסטיז, אבל איכשהו זה עובד ביחד ממש מצוין. כל המרכיבים האלה מכניסים לאווירה שאני משערת שאליה בדיוק מכוונים חברי הלהקה, מין נוסטלגיה קיטשית שמתאימה לשיר שמתאבל על מערכת יחסים שלא לחלוטין הבשילה – "מן משהו" לא ברור שכנראה נקטע באיבו. כבר כתבתי פה בעבר על טוניק קלוניק, ואני שמחה לראות שגם השירים החדשים שלהם מאוד חזקים ולדעתי גם מאוד נגישים לקהל הרחב.

ידידיה בלחסן – שמש שנשרפת
אני עוקבת אחרי ידידיה בלחסן כבר כמה שנים, נחשפתי אליו בביצוע חורך במופע 'כף הקלע' של שירי אחיו, גבריאל, וכך יוצא לי לראות אותו מפתח את הקול האישי שלו, בנפרד מהצל שהשאיר מאחוריו האח הגדול (הם אף הספיקו להוציא אלבום משותף). אני אוהבת את הוייב הפוסט-פאנקי בבס שידידיה מנגן פה, את האפקטים בגיטרה בפזמון שמוסיפים קצת לכלוך של גראנג'. קשה להאמין שבלחסן מנגן על כל הכלים פה לבדו למעט גיטרה נוספת של מאור ויזל – בזכות קסמי האולפן זה נשמע כמו להקה שלמה. אלו מצטרפים לתיאור הפוסט-אפוקליפטי של עולם שחרב מול עיניו, עם רפרנסים מהתפילה ("הנה אנו עומדים פסולים חלולים לפניך" מתכתב עם ברכת 'אשר יצר'), שמתאימה לאינטנסיביות הגוברת של הגיטרות החשמליות.

 
אמיר ברסלר במוזיאון ישראל בפסטיבל הג'אז בירושלים
אחת הבעיות בפסטיבלים היא שיש התרחשויות בו-זמנית בבמה המרכזית ובבמות קטנות יותר. בבמות הצדדיות תמצאו מוזיקאים יותר צעירים ורעבים, ויש בהן סיכון מסוים כי אולי אתם לא ממש בטוחים שתאהבו את מה שתשמעו. ללכת לבמה הצדדית זה לסבול מ-fomo קשה, כי אולי נפסיד את ההופעה שעליה כולם ידברו אחר כך. ולפעמים זה סיכון ששווה מאוד לקחת, כי דווקא שם קורים הדברים המעניינים. זה מה שקרה לי לקראת סיום פסטיבל הג'אז במוזיאון ישראל ביולי, כשהחלטתי ללכת לאולם צדדי בתוך המוזיאון במקום לבמות הגדולות יותר בחוץ, כדי לראות את ההרכב של אמיר ברסלר בהשקה של האלבום החדש שלו, House of Arches.
פתאום נתקלתי בהתרחשות שהלכה לכל מיני כיוונים בלתי-צפויים וממש נהניתי ממנה. ברסלר הוא מתופף שעובד לצד כמה מהשמות הכי גדולים במוזיקה ישראלית – דני סנדרסון, שי צברי, עומרי מור ועוד, וגיבו אותו מוזיקאים בהחלט באותה הרמה – רוני עברין על תופי קונגה ופרקשן, גרשון וייסרפירר בעוּד חשמלי וחצוצרה וגלעד אברו על קונטרבס וגיטרה חשמלית. היה שם ג'אז אבל היו גם עוד הרבה דברים – פ'אנק, מוזיקת עולם (במיוחד מאזור הסהרה), אפילו קצת רגעים של מוזיקה אלקטרונית, כשוייסרפירר גרם לעוּד להישמע כמו קלידים של סינתיסייזר. האלבום יצא בלייבל Raw Tapes, ובהתאמה הסאונד בהופעה הזו היה אקלקטי ומגוון ובו זמנית מאוד נגיש וקליט. יצא לי להקשיב מאז הרבה לאלבום ולחזור אליו, אבל אני תמיד אזכור את המפגש הראשון שלי איתו בהופעה החיה, שבאמת הפך לאחד הרגעים הכי טובים שאני לוקחת איתי מהשנה האחרונה.

מירי אוחנה – שירים לאם ולכלב
מה מזכה אלבום בתואר אלבום השנה, כשאלו הבחירות הפרטיות שלנו? יש שנים שהתשובה מאוד ברורה לי, אבל השנה השתהיתי, רציתי לוודא שאני לא מפספסת משהו. עברתי על רשימות הריגול של ספוטיפיי, אלה שמלשינות על השירים ששמעתי מאה פעם רצוף בפרק זמן של חצי שבוע. ובפסגת הרשימה ניצב האלבום 'שירים לאם ולכלב' של מירי אוחנה.
זה אלבום שהיה בעל פוטנציאל להיות אלבום דאחקה – תרגומים של שירי עם אמריקאיים נושנים או טקסטים משונים במקצת שנכתבו בהשראתם, האיור על העטיפה, אפילו שם הבמה של מירי אוחנה והעובדה שהוא, למיטב ידיעתי, גבר. ובאמת יש בו הרבה רגעים משעשעים, בטקסטים וגם בהגשה. אבל בסוף זו יצירה שלמה, יפה מאוד ומקורית מאוד בנוף המקומי, של מוזיקאי שלקח ז'אנר רחוק מאוד מכאן וגייר אותו בהצלחה גדולה. הטקסטים, שכתבו ותרגמו אוחנה ושותפו ליצירה אלחנן לזרוס, עוסקים בנושאים בטווח שבין היומיומי והקומי ('שיר על הכלב חום') לבין היומיומי והקשוח ('ככה זה'), עם נגיעות פיוטיות יותר פה ושם. הסאונד הוא הסאונד החם והגולמי של המוזיקה השורשית האמריקאית – בנג'ו חד, שירה ישירה ולא מתנצלת, קצת הרמוניה של קול שני. אם זה היה אלבום דאחקה, הייתי שומעת אותו כמה פעמים וממצה. אבל כאמור, כפי שספוטיפיי הלשין, אני לא מפסיקה לשמוע אותו.
להאזנה לאלבום

 
נטע אלקיים – Shrbil شربيل
זו כבר מסורת שבכל סיכום שנה עברי אני אמצא את עצמי כותבת על משהו של נטע אלקיים. השנה זה היה Shrbil شربيل, ריליס יפהפה, מהפנט, שהוקלט וצולם לפנות בוקר בעין לבן בירושלים. את המילים היא כתבה בערבית-מרוקאית והוא מבוסס על שיר יהודי עתיק מהרי האטלס. השירה שלה כל כך מלאת נוכחות שצריך לנהוג מאוד בעדינות מבחינת הליווי המוזיקלי כדי שלא להפחית מעוצמתה, וזה בדיוק מה שקורה: ההרכב הקבוע שלה שכולל קונטרבס, חצוצרה וקצת תכנותים בחיזוק נגנית נבל, יוצרים בדיוק את מצע הסאונדים שמרומם את השיר עוד למעלה.

Radio Baghdad – Nassem Aleina El Hawa (Maqam Segah)
בהגדרות היבשות, רדיו בגדאד הוא הרכב שמתמקד במוזיקה של יהודי עיראק מסביבות תחילת המאה העשרים. בחרתי שיר אחד מהאי.פי כי אלו חוקי הפורמט, אבל אני בעצם שולחת אתכם לשמוע את כל האלבום, כי זה מה שראוי לעשות עם יצירה כזו. Nassem Aleina El Hawa הוא קטע של 11 וחצי דקות, הקצר ביותר באי.פי, ומשהו בסאונד שלו תפס אותי במיוחד. זה לא שיר להאזנה אגבית, צריך להתמסר אליו ולצלול לתוכו, ואולי כך לחוות משהו מהמהלך האמנותי של ההרכב. כי רדיו בגדאד עוסקים במלאכת שימור המסורת במובן העדין והעמוק ביותר שלה. בכל צליל שלהם, באלבום או בלייב, ניכרת הבנה מוזיקלית עמוקה ומלאכת מחשבת כמו של ארכיאולוג שמוצא פיסת זהב, מנקה ממנה קצת את האדמה ואת נזקי הזמן ומביא אותה אל העולם כדי שכולם יוכלו להתפעם.

רונה קינן ו-D Fine Us (תומר כץ) – פטיש מסמר
השיר הזה יצא ממש שניה אחרי סיכום השנה העברי הקודם, והוא כל כך טוב שהמשכתי לשמוע אותו בלופים וחיכיתי בסבלנות כדי לכתוב עליו השנה. רונה קינן היא בהחלט לא השם הראשון שהייתי מחברת בראש עם בלוז. השירה הנקייה, היפה והמדויקת שלה – איפה היא והלכלוך הבלוזי? אבל תומר כץ הוא מחולל קסמים והשילוב של השניים פשוט משגע. יש פה לחן ממכר עם תחושה טיפה מאיר-אריאלית, יש פה הפקה עסיסית עם קצת ניו אורלינס, קצת גוספל והרבה כיף. והטקסט הוא כל כך מקומי – מהרפרור לשיר החג ועד הטיול ברחובות תל אביב, עד שפשוט מתחשק לצאת החוצה לרחוב ולצעוק אל השמים "תן לי, Lord, תן לי פטיש!"
(אגב – במהלך דומה האלבום המלא של D Fine Us יצא לפני יומיים וחצי בערך, ולכן לא הספיק להיכנס לסיכום הזה, אבל יש לי תחושה עזה שתפגשו בו בסיכום בעוד שנה…)

איתמר בק ופקידי הקבלה – רגע שהיה
אם מדברים על לשמוע שירים בריפיט – שיר של דקה ורבע שאצלי בראש הוא שיר של חמש לפחות, פשוט כי אני לא מסוגלת לשמוע אותו פחות מחמש פעמים רצוף. וגם ממש קשה לשמוע אותו בישיבה, כל מיני גפיים מתחילות לזוז באופן לא רצוני. טקסט בלוזי מריר-מתוק ולחן פשוט ואדיר, שקיבל בדיוק את הטיפול המוזיקלי המושלם לו – א קפלה, טיפה קצב באוף-ביט וזהו.

ניר שלמה – השנה שלנו
וואי, כמה שהשיר הזה מקווצ'ץ' את הלב. בראש ובראשונה הליין של החצוצרה שפותח את השיר ומלווה אותו לאורכו כמו פזמון נוסף, הוא פשוט יפהפה, לופת את האוזניים ולא עוזב. התחינה בהתחלה – "בבקשה, תפסיקי לבכות", שיכלה להישמע כמעט שוביניסטית בכל מצב אחר ופה פשוט מציגה באופן גלוי את חוסר האונים של הדובר, את הפחד, החמלה. שירים שהטקסטים שלהם הם כנים וחשופים באופן חסר פשרות לפעמים מעוררים תחושה של חוסר נוחות, מעין TMI. אבל בשיר הזה ההתפתחות של הסיפור והעיבוד הסוחף, הפתוח, ממירים את התחושות האלה בהזדהות עמוקה.

מיה יוהנה – שמיים
כמו שחר שכתבה פה מעליי, גם אני אוהבת כשאמנים ששרו באנגלית חוזרים לעברית ובודקים מה היא עושה ליצירה שלהם. פתאום משהו שהיה יפה אבל לא לגמרי שלנו, נעשה קרוב-קרוב. וזו בדיוק התחושה עם השיר 'שמיים' של מיה יוהנה (שכתב בן גולן). שיר קטן, קרוב, מרחף, עם עיבוד שיוצר תחושה של מרחב, ממש כמו אופק שנפתח אחרי סערה והוא רענן ונקי. יש תואם מוחלט בין הצלעות השונות של השיר – הטקסט והלחן, ההגשה וההפקה, נותר רק להתמתח ולחייך אל על.

 
הופעת השנה – אינדינגב 2021
כן, אני מרמה, צריך לבחור הופעה ואני כותבת על פסטיבל שלם. אבל איך אפשר לבודד הופעה אחת מתוך הישות הזו שנקראת פסטיבל? תמיד כיף באינדי. אבל זה היה "ה"פסטיבל שאחרי הקורונה. זו הייתה שנה של אמנים עם רעב להופיע וקהל עם צמא להתפרק בהופעות, עם ליין-אפ יפה ויצירתי שכיבד את המעמד שכולם התאמצו כל כך להגיע אליו. היו הופעות אדירות בבמה הגדולה (יוגי, סימה נון) והפתעות אדירות לא פחות בבמות הצדדיות (באבל ראפ טראפ או 'מיכל פלדמן' שכבר הספיקו להתפרק ולקום מחדש בשם אחר). אבל בעיקר זו הייתה תחושה של קהילה ושל סצנה, של בית מאובק שחוזרים אליו פעם בשנה; תחושה שלקחנו כמובנת מאליה עד שהגיעה המגפה ולימדה אותנו שיעור או שניים על דברים מובנים מאליהם.

אורי שוחט – שוחטודה
השנה הזאת, גם השנה הזאת, הייתה ההכתרה של ההיפ הופ הישראלי. מרביד פלוטניק בהיכל מנורה מבטחים, דרך טונה בקיסריה ועד ל'כל הקופה', הערב שבו כל הראפרים הגדולים בארץ הופיעו ביחד ביד אליהו, הם כבשו פסגה אחרי פסגה. לכן לא מקרי שאלבום השנה שלי הוא דווקא 'שוחטודה', אלבומו הראשון של אורי שוחט – המפיק המוזיקלי שמלווה כמעט כל דבר בראפ הישראלי בשנים האחרונות.
אין נרטיב אחד לאלבום הזה ברמה המוזיקלית או הליריקלית, הוא פשוט אוסף שירים של ראפרי ארצנו עם הביטים של שוחט עצמו. מרביד פלוטניק וטונה, דרך בוי אצ'י ומיכאל סוויסה ועד לעדן דרסו, סימה נון, כהן ורועי כפרי, כמעט כולם נמצאים באלבום שהוא הצהרת היפ הופ בעצמה. כששמעתי את האלבום לא הרגשתי טביעת אצבע של שוחט, אין את הטאצ' הפרסי של שקל או את הוורסטיליות של כהן, למשל. בעיניי, זאת הגדולה של שוחט בשנים האחרונות וכאן היא מתבטאת בצורה המזוקקת ביותר: הביטים שלו נשמעים כמו כל ההיפ הופ הישראלי, ובכן, כי הוא ההיפ הופ הישראלי.
אפשר לשמוע זאת בשני שירים שונים מאוד, 'פלואו שנות אור' של טונה ו'יש עליי' של בוי אצ'י. שני ראפרים מדורות שונים של ראפ ישראלי, אחד מהדור שפרץ למיינסטרים עם טקסטים סיפוריים יותר והשני מהסוג שהופך לוויראלי בטיקטוק (בקטע הכי טוב שיש), ושניהם יושבים באותו אלבום אצל אותו שוחט. אחד השירים הטובים ביותר פה הוא 'עין גדי', שיר שמשלב שלושה דורות של ראפ שמתחברים בצורה מעולה: החלק הראשון ומלא הפאנצ'ים של ווייב איש, הפלואו המתפרץ של טדי נגוסה ובסוף פלוטניק, שמראה שהוא עדיין ראפר עצום גם אחרי המעבר לצד הלירי יותר. שוחט הוא מפיק היפ הופ שהצליח לקבוע את ה"איך" לסצנה שלמה ופשוט לתת לראפרים להביא את ה"מה" שלהם, גם באלבום המצוין הזה. אז שוחט, תודה.
להאזנה לאלבום

גון בן ארי ומקהלת זולת – כל מה שחסר לך תתן
יש הרבה סוגים של שירי אהבה בעולם, אין מספיק שירי אהבה לעולם. השיר הזה של גון, חלק מאלבומו המעולה 'יש', הוא בדיוק כזה. הוא מתחיל בתיאור של הסביבה שלו ועובר למסר אופטימי וקיומי כאחד: תנו את כל מה שחסר לכם. זה אולי קצת מזכיר את ישו (ואת כל בדיחות הכת שסובבות את מקהלת זולת), אבל יחד עם הגיטרות העדינות והמוזיקה יש כאן השקפה חיובית על העולם ושיר שלא יצא לכם מהראש.

קובארי – מפרק את זה
יש משפטים משירים שהולכים איתך הרבה אחרי שאתה שומע אותם. יחד עם "גם נשיא ארצות הברית צריך לעמוד ערום" או "מי שלא חולם כועס", משפט חדש נכנס ללקסיקון האישי שלי הוא "ככה אני מפרק את זה" של קובארי. בשיר הנפלא הזה, הראשון מאלבומה 'זהב אדום', היא מתארת את סיטואציה כל כך מוכרת של צבע אדום באמצע החיים ועושה זאת בדרך רגישה מאוד. הכתיבה המדויקת, הלחן והשינוי החד בסוף השיר שבו היא מדברת על הניסיון להיכנס להריון, יצרו את אחד השירים הכי טובים שהיו כאן בתשפ"ב.

יהוא ירון – מה זה מין
יהוא ירון נגד השטן, האלבום של ירון מתשפ"ב, הוא אחד האלבומים העשירים והמורכבים שיצאו כאן. התייחסתי אליו בהרחבה סמוך ליציאתו ולדיון של ירון סביב הרוע הקיומי, הרוע האנושי והרוע הישראלי. השיר שנשאר איתי חודשים אחרי שהאלבום יצא הוא דווקא אחד השירים החיוביים ביותר, "מה זה מין". השיר מתחיל בגיטרות זועמות ואנשים שעושים דברים איומים, אבל מסיים במסר אופטימי. "תיוולדי מחדש, הגוף ילמד איך/ העולם ילמד איך להבין מה זה גוף, מה זה מין". שירים על סקס יכולים פעמים רבות להיות קיטשיים או זועמים, אבל ההתייחסות הזאת נותנת פרספקטיבה אחרת ומעניינת לא פחות.

רביד פלוטניק – שלווה בארמונותייך
לקראת תחילת השנה העברית יצא האלבום 'תוך כדי תנועה' של רביד פלוטניק. אחד השירים היפים ביותר באלבום היה שיר הסיום, לא שיר ראפ בשום צורה ומעין תפילה של הראפר הגדול ביותר שנמצא כאן. אנחנו שומעים את פלוטניק שר לאורך כל השיר ומעביר, גם הוא, מסר מרפא. הוא בכוונה לא מציין אם הוא מתכוון לארמונות פיזיים או לשלוות נפש, אבל שומר על טוהר ותקווה כנה, אמיתית, שיש עוד סיכוי להינצל.

 
אביב גדג' בבארבי
הופעה של אביב גדג' היא סוג של טקס, בטח במקדש כמו הבארבי. הוא הפרפורמר הטוב בישראל בעיניי, בזכות השילוב בין להקה מגובשת, זעם קדוש של גיטרות והרבה הרבה אהבה. בהופעה הזאת בבארבי היה את השילוב של כולם: להקה שנתנה את הכול, הומור על הבמה, סט ליסט כמעט מושלם ושירים חדשים.
רגעים שבהם עף לך המוח בהופעות, אני חושב, הופכים ליותר ויותר נדירים כשאתה מתבגר. בטח במקרה של אמן שכבר ראית כמה פעמים ואתה מכיר את השירים שלו מההתחלה עד הסוף, אבל גדג' מצליח לחולל אותם פעם אחרי פעם. בהופעה זה קרה גם עם של השירים החדשים, שהעידו על חזרה מבורכת לרוק, וגם בביצועים לשירים בני עשרים כמו 'דבר אליי' או 'מכתבים למיכלי'. זו ההופעה הישראלית הטובה ביותר שהייתי בה בשנה האחרונה, והיו בה הרבה קווי דמיון להופעה עוצרת הנשימה של ניק קייב שבועיים לאחר מכן.

פלייליסט שירי השנה שלי

Oded Tzur – Isabela
'איזבלה' של המלחין והסקסופוניסט עודד צור שמתגורר בניו יורק, הוא אלבומו הרביעי כמוביל והשני תחת הלייבל האגדי ECM. האלבום הוא רצף שירי אהבה לאשתו של המוזיקאי, ששמה כשם האלבום. צור מצליח להוציא מהסקסופון שלו צליל ייחודי עם גוונים השייכים למוזיקה ההודית. למרות הייחודיות שלו וההצלחה שלו בעולם (בעיקר באירופה), צור פחות מוכר לקהל הישראלי וחבל שכך. ב'איזבלה' חוקר צור את המונח ההודי "ראג'ה", מושג שמוזיקאים הודים מתארים כאישיות מופשטת או אל, שאליה מתחבר המוזיקאי ברגע הנגינה. ב"ראג'ה" של צור מתקיימות אינספור מנגינות שכולן נובעות מאותו המקור.
בזכות 'איזבלה' והאלבומים שקדמו לו זכה ההרכב שלו בתואר המכובד: "רביעיית קולטריין של המאה ה-21". מדובר באלבום נדיר באיכויות הלחנים והעיבודים שבו, ובעיקר עוצמתי, מרגש ונעים לאוזן. מגזין הג'אז החשוב 'All About Jazz' כינה את האלבום "יצירת מופת מושלמת" ובצדק. מדובר במוזיקה שנעה בין בלוז וג'אז אמריקאי שורשי, למוזיקה הודית מודרנית עם נגיעות של פיוטים מבתי הכנסת. גם הפסנתרן הישראלי ניתאי הרשקוביץ שותף לאלבום ומפליא בנגינתו בו.
להאזנה לאלבום
התכנית שלי בקול האוניבריסטה שבמוקד שלה אלבום השנה של עודד צור

 
ענת פורט ושלום חנוך – אני לא יודע איך לומר לך
"לפעמים חלומות מתגשמים", כך הגדירה הפסנתרנית והמלחינה הישראלית ענת פורט את המפגש המוזיקלי שלה עם שלום חנוך, שהתקיים לפני יותר מעשור במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב. פורט היא אחת המוזיקאיות הישראליות הבולטות בתחומה בעולם. היא הוציאה, בין היתר, שלושה אלבומים של מוזיקה מקורית תחת הלייבל ECM, שניים מהם עם הטריו הבינלאומי שלה שפעיל כבר למעלה מעשרים שנים. למרות שהיא ניהלה במשך שני עשורים קריירה מוזיקלית עשירה בניו יורק, ובמהלכה שיתפה פעולה עם טובי המוזיקאים בסצנת הג'אז העולמית, החיבור עם שלום חנוך היה עבורה מרגש במיוחד. גם כשהפכה להיות אומנית ג'אז מוכרת, היא המשיכה ללכת להופעות של שלום חנוך בביקוריה בארץ. ההרכב של פורט על הבמה במשכן כלל את הנשפן האיטלקי ג׳יאנלואיג׳י טרובזי ואת הטריו הקבוע שלה עם המתופף רולנד שניידר והבסיסט גארי וואנג. באלבום החדש שיצא השנה יש חמישה עיבודים של פורט והנגנים כיצירות אינסטרומנטליות לשיריו של חנוך, ודואט אחד: גיטרה, פסנתר ושירה – אני לא יודע איך לומר לך. האיכות והעומק של פורט כמו גם האהבה שלה למוזיקה של חנוך, ביחד עם הקול והגיטרה שלו – מופלאים. דוגמא נהדרת לדרך שבה הקשבה רגישה וטכניקה נהדרת מצליחים להביא שיר ידוע, מוכר ואהוב לשיאים חדשים.

 
רביעיית לני סנדרסקי ב'שבלול ג'אז' בתל אביב
במרץ השנה הגיע הסקסופוניסט והמלחין הישראלי לני סנדרסקי ל'שבלול ג'אז' בתל אביב כדי להשיק את 'צמיד', אלבום שהקליט בישראל בישראל עם מוזיקאים מקומיים, אחרי עשרה אלבומים בינלאומיים. איתו על הבמה הופיעו כמה מטובי בניה של סצנת הג'אז הישראלית: הבסיסט אהוד אטון, הפסנתרן משה אלמקייס והמתופף חיים פסקוף. סנדרסקי הוא מוזיקאי-על שאינו מוכר מספיק אפילו בקרב מוזיקאי הג'אז בארץ. הוא נחשב לאחד הכוחות העולים בסצנת הג’אז ברוסיה, שם פיתח קריירה מרשימה הן כאמן מבצע והן כמורה ומרצה מבוקש. הוא עלה לארץ לפני קצת יותר מעשור, מלחין מחונן שרבות מיצירותיו מנוגנות ברחבי העולם. המוזיקה הנהדרת שלו יחד עם המוזיקאים שאסף סביבו הייתה סוחפת ומרגשת בעת ובעונה אחת. שילוב של מזרח ומערב שהפכו תחת ידיו ליצירות מהודקות שמביאות את עולמו התרבותי והמוזיקלי. סנדרסקי עדיין לא שולט בשפה העברית על בוריה, אבל המוזיקה שלו ישראלית, עשירה מקורית ונהדרת.

רביעיית יובל דרבקין במוזיאון אילנה גור ביפו
בתחילת החודש התקיים בחלל הייחודי של מוזיאון אילנה גור ביפו מופע מחווה לאחד מהסקסופוניסטים החשובים בהיסטוריה של הג'אז האמריקאי והעולמי – אורנט קולמן, אחד האבות המייסדים של ה"ג'אז החופשי" והאוונגארד. קולמן שהוציא בשנת 1959 את האלבום המכונן "The Shape of Jazz to Come", התפרסם כמאלתר שלא כפוף למבנה של אקורדים ובעיקר נודע ב"משחקים" שלו סביב מנגינה מסוימת עם ניחוחות של סווינג. מוביל ההרכב במופע המחווה היה יובל דרבקין, סקסופיניסט ומלחין שלמרות גילו הצעיר, הוא אחד המוזיקאים העסוקים בארץ.
קולמן הופיע לא מעט בהרכבים ללא כלי הרמוני ולכן כחלק מהמחווה ניגנו עם דרבקין רוי זוזובסקי בחצוצרה, גון שני על הבס ויהלי שמעוני בתופים. בין היצירות של קולמן "השחיל" דרבקין חומרים מקוריים שלו וגם סטנדרטים מהרפרטואר של הג'אז האמריקאי משנות ה-60 של המאה הקודמת. למרות היכולות שלו בהלחנה ובהובלת הרכבים, דרבקין מופיע בעיקר כ"סיידמן" והוא מחלק את זמנו בין הופעות בהרכב של תמיר גרינברג לביג בנד האיכותי של יונתן וולצ'וק. את יכולות ההקשבה הללו הוא מביא להרכבים שהוא מוביל וכך היה גם בהופעה הנהדרת שלו במוזיאון. זו הייתה הופעה ייחודית ומענגת שהצליחה להנגיש את המוזיקה המורכבת של אורנט קולמן ולקרב אותה לקהלים חדשים.

Totemo – Keep Burning
טוטמו (רותם אור) מצליחה בכישרון רב להוסיף בכל אלבום/ אי.פי/ סינגל חדש עוד רובד ליצירה שלה. אם באלבומים הקודמים שלה היא כתבה טקסטים שהעידו על כאב פנימי (כמו ב-Kick וב-Black holes המצוינים), אבל באופן לא חשוף וכמעט עמום; באלבום Keep Burning היא מביאה משהו יותר הרבה יותר ישיר. גם ב-Keep Burning היא שיתפה פעולה עם רועי אביטל שכרגיל עשה עבודת הפקה משובחת. מבחינה מוזיקלית היא הרחיבה את המנעד: למשל לצליל האלקטרוני מתווספים תופי מלחמה ב-Keep Burning הרצועה הנושאת את שם האלבום, ובכלל, יש משהו יותר מועצם ומאוד סוחף בצליל הפעם, מעין פתיחה של התבניות המוזיקליות הקודמות של טוטמו. מבחינה לירית, למרות שהטקסטים יותר חשופים, היא תמיד שומרת איזו פיסה לעצמה, וזה אחלה. אין שום צורך שהיא תיחשף עד הסוף זה חלק גדול מאוד מהקסם שלה. בשיר החותם את האלבום, Spider Under My Pillow, אחד היפים והמרגשים שהאזנתי להם בשנה האחרונה (שגם לווה בקליפ יפהפה), טמון מבחינתי החיזוק למה שתמיד חשתי כשהאזנתי לטוטמו: היא יוצרת שעושה יותר מאשר רק מוזיקה טובה: המאזינים עוברים איתה חוויה של ממש משום כשהיא שרה, אי אפשר שלא לחוש בכל נימי הגוף את המסע שהיא עשתה ועושה. שירים שחודרים מתחת לעור.
להאזנה לאלבום

רוקרפוקסט – מלון 2 כוכבים
כמו המוזיקה שלהם, יולנטה דולב ואמיר גרומן (רוקרפוקטס) הם שני אנשים יוצאי דופן. בראיון שערכתי איתם לפני כחודשיים הם לא רק התגלו כשני אנשים חמודים נורא, אלא כיוצרים מאוד כישרוניים שיש בהם טונות של ענווה. זה קצת הטריף אותי, אני מודה, אבל אז הבנתי איך היא משרתת אותם. הם לא יוצרים שמחפשים להתבלט משום שזה מאפשר להם להישאר אינדיבידואליים, גם במחיר של להישאר בשוליים. הם לא מקשטים את העבודה שלהם באיזשהו תחכום מתאמץ כדי לרצות קהל, אלא עובדים בנונשלנטיות מוחלטת. התוצאה באה לידי ביטוי ביצירת צליל חדש ויוצא דופן שהצמד מצליח לרקוח. בשירים שלהם יש זרימה נהדרת שנובעת משילוב של כישרון גדול ובשל, קילומטראז' של שנות ניסיון ועבודת צוות מצוינת. ה-EP הנהדר 'מלון 2 כוכבים' שהוא האלבום השני בסך הכול שהצמד הוציא, מורכב משירים שכל אחד מהם בעל גוון מוזיקלי ייחודי, המספק למאזינים חווית האזנה שונה לחלוטין. 'רק המתים רוקדים' יכול מבחינתי להפוך להיות סוג של המנון לתקופה שלנו ו'דיסקו מקלטים בין פרחי קיר' הוא אחד הקטעים האינסטרומנטליים היפים והמהפנטים שיצא לי להאזין להם. הם מבחינתי ההרכב האנדרדוגי שהכי לא צריך להיות אנדרדוג ומצד שני – בעולם של העתק-הדבק ברצון שלהם להישאר נבדלים טמון הקסם הגדול שלהם.
להאזנה לאלבום

נהניתם מהקריאה? הכי נשמח אם תשקלו לתמוך בעשייה שלנו פה בקולומבוס ולהצטרף כתומכים לפטריאון. לכם זה יעלה כמו חצי כוס בירה בחודש ולנו זה יעזור להמשיך ולגרום לדבר הזה לקרות <3 כל שירי השנה שלנו בפלייליסט אחד:

כל אלבומי השנה שלנו בפלייליסט אחד:

בתקווה לשנה חדשה וטובה, מלאה במוזיקה משובחת…