אם במקרה גדלתם כמוני בחינוך הדתי, אז בזיכרונכם חצי מחודש אדר, ולא רק פורים, הוא סיבה למסיבה. זה מתחיל בראש החודש, ונמשך לאורכו כשבכל יום לתלמידים יש זכות להמציא חוק חדש ומטופש יותר מקודמו (זכור לטובה היום בו המורים התבקשו להביא עוגה לכיתה), ברוח "נהפוך הוא". ההופעה הכפולה של טוניק קלוניק ואינגה דינגו התרחשה קצת יותר משבוע לפני פורים, אבל הלהקות האלה לגמרי התאימו לרוח החג, כך שזה הזכיר לי את כל הבילדאפ לקראת פורים שאדר פעם סיפק לי. שתי הלהקות הביאו פרשנות שונה אך מהנה באותה מידה לרוח הקרנבל והפורקן שמאפיינת את פורים, וההחלטה להצמיד אותן אחת לשנייה התבררה כהחלטה טובה מאוד.
את הערב פתחו טוניק קלוניק, שכבר על ההתחלה הרשימו ביצירת "שואו" כמו שצריך, בזכות הנוכחות של הרקדניות/זמרות/לולייניות/קוסמות/נגניות כלי הקשה מרב דגן ושולי אנוש, שעמדו משני צדדיו של הסולן אופיר בן שמעון. העובדה שיכולתי להרגיש שהושקעה מחשבה בכוראוגרפיה, בהעמדה על הבמה ובסיקוונס השירים הכניסה אלמנט בלתי צפוי של סדר, להופעה שהיא לכאורה פרועה ובלתי צפויה. מאחוריהם – דור הייטנר בבאס, נילי פינק בחשמלית והמתופף גיא פורטוגלי, שמרו על כך שלמופיעים מקדימה תמיד תהיה רוח גבית מוזיקלית טובה (תרם לכך גם בן שמעון בנגינת מלודיקה, כלי שעצם השימוש בו מוסיף לממד הקומי).
במהלך ההופעה קרו כל מיני דברים מצחיקים, כמו ריקוד מאני של בן שמעון במרכז החדר בו נזרקו שני בחורים שהצטרפו אילו במעין גלגלון אל תוך הבמה; קטע בו שתי הרקדניות הוציאו שרשרת צעיפים מפיותיהן (לא סתם ציינתי שגם קסמים היו מעורבים בהופעה), שמאוחר יותר שימשו ליצירת מעין "פונפונים" של מעודדות בשיר "אהבה אמתית". גם דורון בוטניק הועלה בספונטניות לאחד השירים, אבל הוא לא ממש ידע מה לאלתר עד שאיתר את המלודיקה והצטרף בנגינה. במהלך אחד השירים בן שמעון פתח מכשיר שזרק קונפטי לכל מקום, חילק לנוכחים סוכריות טיק טק, וסיים את ההופעה כשהוא שר שרוע על הרצפה. הגעתי למסקנה שאף קליפ שראיתי או תיעוד של הופעה לא משתווה לצפייה בלהקה בפעולה. ההיבט החווייתי היה כל כך מוצלח והלהיב את המשתתפים. בהתחלה חשבתי להגיד שמעולם לא ראיתי דבר כזה, אבל האמת היא שמצאתי שם "הדהודים" להופעות אחרות, כמו גלעד כהנא או "המסך הלבן". מה ש"טוניק קלוניק" עושים זה לקחת אלמנטים קיימים של תיאטרליות שהיו קיימים אצל יוצרים אחרים, ולהקצין אותם. צריך לזכור שמאחורי כל הכיף הזה המילים של "טוניק קלוניק" לא כאלה קלילות, המילה "בחילה" ונגזרות שלה (להקיא, למשל) מופיעות פה ושם, תוך כדי אזכורים של כישלונות רומנטיים – השיר הראשון שפתח את ההופעה התחיל עם "היא עזבה אותו והם נפרדו", אל תוך השיר "אהבה אמתית" שעוסק במישהי שנשארת לבד כי היא לא מוכנה להתפשר. כך שבעצם הגלולה של "טוניק קלוניק" היא די מרה מאחורי כל הריקודים ומוזיקת הקברט/רטרו סיקסטיז, אבל אנחנו נבלע אותה בשמחה כשהיא עטופה בציפוי סוכר צבעוני ומושך עין.
עד שאינגה דינגו, ההרכב של דורון בוטניק, עלה, כבר נהיה אזור אחת עשרה וחצי, ולצערי נאלצתי לחתוך קצת אחרי חצות לרכבת הקלה האחרונה. כך שפספסתי את חצי שעה המשלימה של ההופעה. קצת יותר הקפדה על הזמנים של ההופעה, במיוחד כשעושים ערב כפול, הייתה מונעת מצב כזה, במיוחד כשזו מתרחשת באמצע שבוע, כשפחות מתאים להישאר עד השעות הקטנות. זאת הייתה הופעה שדווקא הרבה זמן רציתי לראות, כי אני יודעת שבוטניק הוא אחד האנשים הכי פוריים בסצנת האינדי, ופעיל מאוד לא רק בהרכב הזה אלא גם כאמן סולו. אחרי שגייסו בהצלחה מימון לאלבום חמישי בהדסטארט לפני שנתיים (עומד לצאת באפריל הקרוב), וצברו רפיוטיישן כאחת מלהקות ההופעות הכי טובות בפסטיבלים כמו "אינדינגב", רציתי לראות אם זה באמת טוב כמו ששמעתי.
הלהקה הביאה כבר בהתחלה גרוב מלוכלך וקצת סטונרי, בסגנון של "The Great Machine". אבל מה שמייחד את ההרכב של בוטניק זה שהוא מנגן על סינתיסייזר Korg ולא על גיטרות, ולכן הוא מכניס למיקס אלמנט אלקטרוני, יותר בסגנון של הלהקה האוסטרלית הפסיכדלית חביבת הקהל, King Gizzard and the Lizard Wizard. אין ספק שבוטניק, כמו בן שמעון שהופיע לפניו, תורם להופעה תצוגה קולית קצת מחורפנת אבל מאוד אפקטיבית, כמו שאפשר לראות מביצוע אחר של אחד השירים ששמעתי שם:
אני חושבת שהסגנון הקולי של בוטניק, אולי בגלל השימוש באנגלית, הוא קצת יותר מגוון. רגע אחד הוא נשמע כמו ג'רי גרסיה, ובאחר הקול שלו ממש צורח כשהוא עולה לטונים גבוהים בשירה, כאילו היה מאט בלאמי מ"מיוז". על רקע הנגינה המהוקצעת של חבריו להרכב, עמוס צימרמן (תופים) ונמרוד גורביץ' (גיטרות), אינגה דינגו לא מותירים רגע אחד דל, בלי לדעת לאיזה כיוון מפתיע השיר הבא ייקח.
כפי שציינתי בהתחלה, אלו שתי להקות שמשותף להן שימוש בהומור מוקצן וקצת תיאטרליות כדי לדבר על מצב נפשי לא תמיד הכי יציב בעולם, אבל דרך הביטוי האמנותי – אם זה בהופעה שלוקחת אלמנטים מהופעת קרקס, או מהופעה פסיכדלית של שנות השבעים – שתיהן מצליחות להביא מסר שמתעלה מעל קלישאות של בדידות או חיפוש אחר אהבה. תכלס, נחמד לכמה שעות להתנתק מהמציאות ולחיות בעולם מופרע שבו הכל יכול לקרות, כאילו כל יום פורים.
COMMENTS