איור: Elad Elharar – Design & Illustration

הפרויקט הזה שבו אנחנו חוגגים 30 לאלבומי מופת משנות התשעים, הוא בראש ובראשונה הזדמנות בשביל כולנו להאזין שוב לאלבומים שכנראה לא שמענו במלואם כבר שנים. רובנו היינו ילדים כשהם יצאו, חלקנו לא נולדו אפילו, אבל הם הצליחו להיכנס למחזור החיים שלנו. בהיסטוריה, אחרי 30 שנה מותר לפתוח ארכיונים ולגלות כל מיני סודות מן העבר שלא ידענו. אז אנחנו מזמינים אתכם לפתוח איתנו את הארכיון, ולגלות בתוך האלבומים שחשבנו שאנחנו מכירים סודות חדשים.

ירון ברוידא

החברים של נטאשה – שינויים בהרגלי הצריחה
מעטים מאוד האלבומים שבהם כמעט כל שיר הפך ללהיט מיידי, וגם לקלאסיקה נצחית. ברצינות, תעברו על שירי האלבום השני של החברים של נטאשה ותיווכחו לגלות שמלבד אולי שניים-שלושה קטעים, אין שם שיר אחד שלא נטחן עד דק במשך שנים בכל מקום אפשרי: "עוד נגיעה", "על קו הזינוק", "אני אוהב אותך", "שני סיפורי אהבה קטנים" – ואפסיק כאן, כי אפשר פשוט להעתיק את רשימת השירים במלואה. זה הישג מטורף, לייצר "בנק" כזה של להיטים איכותיים באלבום אחד; וזה עוד יותר מטורף בהתחשב בכך שאלבומם הקודם היה הצלחה מסחררת, מה שלבטח יצר סט ציפיות בלתי אפשרי בדמות "משוכת האלבום השני". אבל החברים של נטאשה דילגו מעל המשוכה הזו בקלילות מעוררת השתאות, והגיעו למעמד אלבום זהב תוך שבועות ספורים מיציאתו. בדומה לשינוי שלהקת משינה עשו שנה קודם לכן עם אלבומם "העמותה לחקר התמותה" (שעליו כתבתי בפרויקט של 1990), גם "שינויים בהרגלי הצריחה" מסמל באופן בולט את המעבר של המוזיקה הישראלית מהאייטיז לניינטיז. את הדיכאון הקליני והפומפוזיות האייטיזית של האלבום הקודם, נטשו הנטאשות לטובת אווירה מעט יותר קלילה (טוב, באופן יחסי כן? זה עדיין הצמד דוכין-שטרית) ורוק גיטרות יותר רך ואוורירי. זה קרה הודות להפקה המוזיקלית המדויקת של יוסי אלפנט, שלצערנו לא זכה לחזות בפירות עמלו, שכן הוא נפטר מדום לב ממש בתום הקלטת האלבום. הקטע הקטנטן והיפה "כמעט אופטימי", כנראה השיר הקצר ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית (12 שניות בלבד), מוקדש לו.

הנטאשות היו מומחים בפתיחות בלתי נשכחות, וגם כאן, הפתיחה האיטית, המזדחלת, עם המקצב האלקטרוני העדין, והקלידים העצובים המרחפים ברקע – כמו אנטיתזה לתופים החותכים בבשר החי שפתחו את "אין זמן" באלבומם הקודם, תמיד מצליחה להכניס אותי ישר לאווירה המיוחדת והשברירית של האלבום. כשהקול המשכר של מיכה שטרית פתאום מפציע, רועד ובוטח בו זמנית, אני כבר נמס לגמרי מבפנים: "בדקה אחת שפויה, הצלחתי לראות את אוניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין". וואו. ועל אף שרובו של השיר הפותח מוגש בטון אחיד, כמעט מונוטוני, הוא מפוצץ ברגש טהור ופועם, מושך אותי יחד איתו למטה למעמקים. מיד אחריו מגיע "אל תתפשטי לי", כקונטרה מוחלטת לקודמו: שיר שהוא הצגת תיאטרון. ארקדי דוכין מצחקק, מתחנן, מתפתל, יורק את המילים מפיו (לא כדימוי, יש אשכרה סאונד של יריקה אמיתית במהלך השיר). וכך זה ממשיך, כמו רכבת הרים רגשית לאורך כל האלבום המגוון הזה – בין אהבה לדחייה, בין נאיביות לציניות, בין ייאוש לתקווה, כשהכול מתנקז אל הקרשנדו המונומנטלי שמסיים את האלבום, "ואם כבר לבד": מכתב פרידה אישי ואינטימי של גבר לאישה רחוקה, אך בו זמנית גם המנון של דור שלם, שכמו מנבא את ההתפוצצות שתגיע כמה שנים מאוחר יותר עם כניסת האינטרנט לכל בית, ואת אשליית "הכפר הגלובאלי". שיר הסיום הזה בעצם מגלם בתוכו את התמצית של "החברים של נטאשה" – הצורך שלנו להרגיש יחד בתוך כל הלבד שעוטף אותנו. "מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה, שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ".
להאזנה לאלבום

אלקנה כהן

נושאי המגבעת – מי רצח את אגנתה פאלסקונג
להקת 'נושאי המגבעת' הייתה תופעה ייחודית בנוף הישראלי: אינדי אמיתי, אלטרנטיבה שצמחה בירושלים אבל ההשפעות שלה היו עמוק במועדונים האפלים של לונדון וניו יורק. ההופעות שלה היו שם דבר והאלבום המחתרתי שלה הסתובב והוקלט מיד ליד. ואז יצא אלבום הבכורה שלה והיא התפרקה.
אני הייתי ילד קטן ממש כשנושאי המגבעת הופיעו ב"פרגוד" בירושלים ובכיתה ב' כשהם הוציאו את האלבום שלהם, כך שעברו כמה שנים עד שנחשפתי אליו. "טקסט פוליטי", הבא בתור הוא סוס", ו"מתנה לחג" נשמעו לי בדיוק כמו שרציתי לשמוע להקת רוק – חדים, מלודיים ועם סאונד מאוד נקי ומדויק.
עברו עוד כמה שנים עד שהבנתי שאלו בדיוק הדברים שהמעריצים "האמיתיים" של נושאי המגבעת לא אהבו באלבום הזה, אבל בעיני הוא היה ונשאר אלבום נהדר: מכת הסנר שפותחת את "כן כן", הג'יבריש של "הבא בתור הוא סוס", הציניות של "Live In בית שמש", הדיסטורשן של "איש קופה ומשאית", הפסיכדליה של "פיקציה", הגראנג' של "בום וטראח". הכול עטוף בהומור המריר של אוהד פישוף, ובסאונד שעד אז לא שמעתי אצל אף אחד. בגיל ארבע-עשרה חשבתי שכל דבר ששלומי ברכה נוגע בו הוא בהכרח זהב, וגם היום אני חושב ככה במידה מסוימת. "מי רצח", הוא בעיני דוגמה לזהב כזה, נוצץ גם אחרי שלושים שנה.
להאזנה לאלבום

ברי סחרוף – הכל או כלום

מה העניק לברי סחרוף את האומץ לכתוב את שמו, סוף סוף, בכותרת של אלבום?
אחרי שנים של חלק מ: מינימל קומפקט, פוריין אפייר ופורטיסחרוף (גם באלבום הבכורה של הצמד השם של סחרוף לא מופיע על העטיפה), ברי סחרוף הרגיש סוף סוף שהגיע הזמן לעמוד בפרונט. ואיזה רגע מדהים זה. "הכל או כלום", המשיך את שיתוף הפעולה עם פורטיס ועם סמי בירנבך. יש בו סוללה רצינית של כותבי מילים, כולל, כנהוג באותה תקופה, כמה שירי משוררים (יונה וולך, שאול טשרניחובסקי, דוד אבידן), גרסת כיסוי אחת ושני קטעים אינסטרומנטליים. הוא במידה רבה אלבום של ניו ווייב אפל מהאייטיז, ופחות רוק ניינטיז.
למרות שהיום נוטים לדבר על "הכל או כלום" כאוסף לא לגמרי מגובש של שירים, מדהים לחזור אליו שלושים שנה אחרי ולראות כמה שירים שם שרדו את מבחן הזמן: "השומר של הגן", "לחץ", "אמונה עיוורת", "אינני אוהב אותה" וכמובן "חלליות". כולם ממשיכים להיות חלק מהסטליסטים ונשמעים רלוונטיים עד היום. שנה אחרי היציאה של "הכל או כלום", פורטיסחרוף הוציאו את אלבום ההופעה "כשהגיטרה מנסרת את הלילה". הגרסאות המינימליסטיות והכסאחיסטיות של שירי 'הכל או כלום' באותה הופעה הראו את הכיוון שאליו ברי סחרוף המשיך ללכת – מסע של שלושים שנה שהתחיל ברגע שבו השם שלו הופיע בכותרת האלבום.
להאזנה לאלבום

ציפי פישר

פונץ' – פונץ'
אלבום הבכורה של להקת פונץ' אחרי שלושים שנה נשמע כמו סוג של אנומליה על רקע המגמות וסגנונות המוזיקה שהיו פופולאריים באותה השנה. אפילו על רקע סצנת הרוק האלטרנטיבי שהייתה קיימת אז, סצנת הפינגווין, יש באלבום משהו שלא מתחבר. הישראלים אז מאוד אהבו דארק אייטיז בריטי ואפשר לשמוע את ההשפעה הזו בשלל אלבומים, מכרמלה גרוס ואגנר ועד לברי סחרוף; אבל אצל פונץ' אני שומעת השפעות מלהקות מצפון אנגליה כמו הסטון רוזס, אקו והבנימאן ואפילו קצת דוראן דוראן. כלומר אותו אזור חיוג, אבל סצנת רוק שונה, פחות אפלה ומיוסרת ויותר מלודית וקליטה.

שלוש-ארבע שנים לאחר מכן, וכבר יצטרפו לסצנה הישראלית להקות בראש דומה כמו רעש, הג'ינג'יות ורוקפור (שאמנם רובן כבר התגבשו באותה תקופה, אבל עוד לא הוציאו אלבומים). אבל נכון לשנת 1991 הקהל הישראלי עוד לא מוכן למוזיקה כזו. יש לפיכך טיפה תחושה שהתפספס פה משהו שהיה יכול להיות ענק, פונץ' הצליחו אבל לא בגדול כמו הלהקות האחרות. זה לא שהרדיו הישראלי לא השמיע שירים שלהם, אני גדלתי על שירים כמו "עדינה" ו"ונדמה שישוב", אבל כשאני מאזינה לכל האלבום אני פשוט בהלם איך קרה שלא כל השירים שבו הפכו להיטים. למעט השיר האחרון, "אדי", כל שיר לדעתי יכול היה להיות מושמע ברדיו כיום. "שיטוט ברחובות", "כוכב", "נכנסים אל תוך הלילה" – כולם שירים מצוינים. בהתחשב בכך שמדובר באלבום של צעירים בתחילת דרכם, זה הישג מרשים.

גם אחרי שלושים שנה, נשאר משהו חידתי בשירים של פונץ'. סוג של פיוטיות מופשטת במילים ובמוזיקה, שתורמת לייחודיות שלהם. אפילו שיר המחאה הכי בולט באלבום, "השלום יגיע", הוא לא שיר של מחאה בועטת כמו אצל פוליאנה פרנק או "דור מזוין" של אביב גפן, אלא יותר רך, עם סימני שאלה. אולי העובדה שהשירים מתייחסים לרקע סוציו-אקונומי שונה מצפון תל אביב תורמת לתחושת השוני הזו: אצל פונץ' יש ילדים שאימהותיהם מדברות ערבית, המשוטטים בחצר האחורית של תל אביב, שכונת שפירא ובת ים. כך או כך, כל המרכיבים האלה נכנסו לאלבום שאולי לא שינה את פני הרוק הישראלי, אבל היווה פתיחה חזקה מאוד לתחילת הקריירה של כמה מהמוזיקאים המוכשרים ביותר שפעילים כיום בארץ, כמו שלום גד ויוסי בבליקי.
להאזנה לאלבום (לצערנו לא קיים בשירותי הסטרימינג)

רועי ויינברג

כרמלה גרוס ואגנר – פרח שחור
"לפני מיליון שנה שלושתם היו קופים / כיום הם אנשים במאה ה-20"
אחד האלבומים הטובים ביותר של המוזיקה הישראלית בכלל, ושל 1991 בפרט, מתחיל עם הסיפור של כרמלה, גרוס ו-ואגנר. מכשפה, חלפן כספים וניצול שואה, ברגע אחד שמחבר בין אינסוף שנות אבולוציה לשלושת השכנים של ערן צור, שחיים את החיים עד שהם מתים. משפט כל כך פשוט וכל כך אקזיסטנציאליסטי.
היכולת לתאר רגעים בצורה מדויקת ונצחית הפכה את 'פרח שחור', האלבום הראשון של כרמלה גרוס ואגנר, לאלבום מופת. הטקסטים הנהדרים דיברו על פרפרים שנכנסו דרך החלון וראו זוגיות מתפרקת מקרוב ("פרפרי תעתוע"), גבר שמתמודד עם חרדת נטישה וציפיות בלתי אפשריות במערכת יחסים ("עלבון"), או הקשיים של מורה בעולם בלתי אפשרי שמובילים לתגובה לא פרופורציונלית ("חנוך מחנך"). כרמלה גרוס ואגנר נגעו בנושאים שנחשבו טאבו: החיים כדור השני לשואה, סקס להט"בי ומין באופן כללי, או בדידות בעולם מנוכר, כולם נושאים שלא זכו לתהודה ציבורית רחבה באותה התקופה.
אבל הטקסטים עצמם הם לא הכול. הלחנים הנהדרים, הגיטרות של אורי פרוסט, הריפים והאנרגיה בשירים הרוקיסטיים יותר וההפקה המוזיקלית של ברי סחרוף וקורין אלאל, הפכו אותו לאלבום שהצליח להוציא להיטים. שירים כמו 'כרמלה גרוס ואגנר', 'עלבון' או 'נשים כותבות שירה' הם שירי רוק טובים לכל דבר, בעוד שירים אחרים כמו 'פרפרי תעתוע' ו'תמונה אימפרסיוניסטית' הפכו לכאלה שאפשר למצוא עד היום בגלגל"צ. שני הלהיטים האלה אמנם לא כוללים גיטרות דומיננטיות, אבל הם הפכו את האלבום להצלחה ענקית, כחלק מגל הרוק הישראלי של אותה תקופה.
אי אפשר להתייחס לאלבום מבלי לדבר על המורשת שלו. אחת הקלישאות הגדולות בתולדות הרוק היא שכל מי ששמע את האלבום הראשון של וולווט אנדרגראונד וניקו (הבננה) הקים להקה משלו. 'פרח שחור' מזכיר את הבננה בעיקר מבחינת המילים וגם מבחינת ההשפעה. רשימת האמנים שאפשר להגיד שהושפעו ממנו היא ענקית: שלומי שבן, הילה רוח, דודו טסה וכמעט כל מוזיקאי אינדי שפועל היום בארץ, פחות או יותר, הושפע באופן ישיר או עקיף מערן צור וחבריו ומהטקסטים הפתוחים והכנים. זה לא אלבום קל, לא בשמיעה הראשונה ולא בשמיעה המאה, אבל הוא הצליח להוביל את המוזיקה הישראלית לתוך עולם חדש ומופלא.
להאזנה לאלבום

תום יוגב

מיקי גבריאלוב – כשחלמתי על הבית
בערך עשרים שנה לפני שהתחיל טרנד החזרה לשורשים במוזיקה הישראלית, הוציא מיקי גבריאלוב אלבום שחוזר אל המוזיקה הטורקית שספג בבית – 'כשחלמתי על הבית'. גבריאלוב אמנם נולד בארץ, אבל אימו עלתה מאיזמיר ואביו היה ממוצא ארמני וגדל באיסטנבול, והוא מספר שערבי שבת אצלם היו ספוגי שירים טורקיים שלאחר הארוחה. אז באלבום יש שירים כאלה, ששמע בבית, לצד שירים של הזמרת הטורקייה סלדה בהאג'ן, וגם שירים מקוריים של גבריאלוב שנכתבו בהשראת וברוח המוזיקה הטורקית שאהב.
החזרה הזו הביתה לא הייתה מובנת מאליה. אחרי עשורים של רוק ומיינסטרים ישראלי (הצ'רצ'ילים, אריק איינשטיין) ולא פחות מ-14 אלבומים, גבריאלוב החליט לשמוע בעצתה של אחת ממורותיו למוזיקה, שאמרה לו, 15 שנה לפני, לאסוף שירים מהבית ולהקליט אותם. סייעה להחלטה גם הזמרת סלדה בהאג'ן, שהופיעה בארץ ב-1990 והציעה לגבריאלוב להגיע לטורקיה ולשתף פעולה.
הייתי בת שלוש כשהאלבום יצא, וכמה שירים מתוכו מזכירים לי את הילדות לא פחות מכל קלטת שירי ילדים שהסתובבה בבית. 'הופ הופ' הבאנגר, 'טלי טלי טלי' המטריד (בייחוד כשאת ילדה וזה השם של אמא שלך), או 'שיר סיום' שגורם מיד לפיזוזים חסרי שליטה. אבל החזרה אליו ממבט בוגר מגלה כמה עומק וחן יש באלבום הזה. הטקסטים בעברית הם של גבריאלוב עצמו, של רוני סומק, אהוד מנור ואפילו ביאליק מגיח בשני שירים. יש בו את הסאונד הטורקי העממי עם כלי המיתר והפרקשן, אבל גם גיטרה חשמלית ובס כשצריך. ובעיקר, הוא פשוט מלא בגרוב ובגעגוע. רק תאזינו ל'הימים עוברים מהר' – שיר אהבה שמתחבא באמצע האלבום ופשוט ראוי להאזנות בריפיט, כולו ספוג בתחושה המתוקה-מרירה של האהבה. או הקטע האינסטרומנטלי הנהדר 'רמת השרון איסטנבול' שמגיע אחריו, שנשמע בדיוק כמו השם שלו, מבלי ליפול לקיטש. מתוך כל אלבומי 1991 שחזרתי אליהם בעקבות הפוסט המשותף הזה, 'כשחלמתי על הבית' הוא האלבום שלהערכתי יישאר לי בלב גם בשלושים השנים הבאות.
להאזנה לאלבום

יוני רכטר – העיקר זה הרומנטיקה
יש נטייה, אצלנו במחוזות חובבי האינדי, להתקומם ופעמים רבות בצדק על הפקות ענק מוזיקליות שנשפכים עליהן שקלים רבים. פסטיבלים המפרנסים את אותה שורת אמנים מוכרים שמותירים פירורים ליתר. אבל לפעמים בדיוק הפקות הענק האלה הן בתי הגידול למה שהופך אחר כך לקלאסיקה מקומית. 'העיקר זה הרומנטיקה' זו דוגמה נהדרת. קחו את אחד המלחינים הפורים בישראל העכשווית (דאז), צרפו אליו כמה זמרים מעולים (גידי גוב, מזי כהן ועוד), כמה נגנים מעולים ואפילו מקהלה, ובגדול אי אפשר לטעות.
יוני רכטר של שנת 1991 היה אחרי רצף של אלבומי מופת. 'הייתי פעם ילד', 'משירי אברהם חלפי', 'בגובה העיניים' ועוד. הוא עבד במשך שמונה חודשים לקראת שלושת הערבים שבהם עלה המופע הזה בפסטיבל ישראל: כתב עיבודים חדשים, נפגש עם הלהקה וגם עבד על חומרים חדשים. התוצאה הייתה 17 שירים וגם שני קטעים אינסטרומנטליים, שלא נכנסו לאלבום. תחושת הלייב, ריבוי האורחים, העיבודים החדשים שנעו בין ג'אז קליל, קלאסי לא מתאמץ ופופ לא מתנצל, הפכו את האלבום הזה ליצירה שלמה וקוהרנטית, מאוד שונה מכל מיני אלבומי אוסף למיניהם. 'העיקר זה הרומנטיקה' הניב לנו את הביצוע המופתי, המצמרר ל'ערב עירוני', את ביצוע הסולו הכובש ל'הרצינות היא ממני והלאה' וגם טעות היסטורית גזענית אחת ש(אני מקווה) שהיום כבר לא הייתה עוברת – 'שירו של מקס'. מעניין גם לשמוע שבמקביל להתפוצצות הרוק הישראלי של אותה התקופה, פה עדיין יש ר' מתגלגלת, תזמורים מוקפדים, סקסופון אייטיזי ונטייה לבידור. אבל כמו כל קלאסיקה, הוא עובר בעיניי יפה את מבחן שלושת העשורים שחלפו מאז צאתו.
להאזנה לאלבום
לצפייה במופע המלא ביוטיוב

אורלי זילברשץ בנאי – הקברט של מירנדה
אפל, תיאטרלי, שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום – כזה הוא 'הקברט של מירנדה', האלבום היחיד שהוציאה אי פעם אורלי זילברשץ בנאי. אני לא זוכרת בדיוק, אבל כנראה שהגעתי אליו 15 שנים בערך לאחר צאתו, מאחד הפורומים של המוזיקה בתפוז, מקוטלג תחת 'לא להאמין שיש כזה בעברית'. משיר הפתיחה שנושא את שם האלבום, דרך 'פאם פאטאל', הקאבר המהמם לוולווט אנגרדראונד ועד 'האיש שבקיר' שסוף סוף זכה לביצוע המקריפ שלו הוא ראוי, האלבום הזה הוא דוגמה ומופת לאיך לעשות קברט בעברית. השירים הם מהפנטים, טורדי מנוחה, אפשר ממש לראות אותם, לחוש בהם, וזה כמובן בראש ובראשונה הודות להגשה הטוטאלית של זילברשץ בנאי. מלבד הקאברים, הטקסטים הם של זילברשץ-בנאי והלחנים של יובל בנאי שהיה אז בן-זוגה, שגם הפיק את האלבום יחד עם אבנר חודורוב. השילוב הזה יצר אלבום עם סאונד שמצד אחד מתכתב עם הרוק הניינטיזי הישיר והגולמי, ומצד שני יש בו תחכום מוזיקלי וטקסטואלי.
כשהאלבום יצא, זילברשץ בנאי בכלל לא הופיעה איתו, והפעם הראשונה שהיא עלתה על הבמה עם שיריו היה בפסטיבל 'נקסט', כתוצאה מפנייה של פורטיס שהפיק אותו. גם אחר כך היא מיעטה להופיע איתו והוא נותר כפנינה שחורה יחידה ברפרטואר שלה, ובדברי ימי שנות התשעים במוזיקה הישראלית.
להאזנה לאלבום
להאזנה לפרק על האלבום בפודקאסט 'הכל זהב' של כאן

עומר אסייס

רוקפור – רשת פרפרים
אם היינו מבקשים מלהקת רוקפור לתאר את עצמה באלבום אחד מהדיסקוגרפיה שלה, אני בספק גדול שחבריה היו בוחרים ב‘רשת פרפרים’, אלבום הבכורה שלהם. פרק הזמן הארוך יחסית שעבר בין האלבום הזה לבין ‘האיש שראה הכל’ שהגיע אחריו לא נבע רק מהשינויים בהרכב הלהקה. תהום מוזיקלית של ממש פעורה בין שני האלבומים, ובעצם בין 'רשת פרפרים' לכמעט כל מה שהלהקה הוציאה אחריו.
ב'רשת פרפרים' רוקפור עדיין מחוברים לפופ סיקסטיז מתקתק, עם רמיזות לאווירת החופש של הביץ’ בויז ועם אפס ציניות. אפילו בשיר כמו ‘הכעס’ שבבתים מתהדר בתיפוף מלא בס שנשמע כמו להקת פילים דוהרת, הפזמון חוזר להיות נוגה ונעים. וזה שיר על כעס כן? אבל האלבום הזה רחוק מלהיות באג, הוא פיצ’ר. הוא הרגע הזה שמבהיר לנו שבתחילתו של כל רוקיסט בועט היה פעם נער צעיר שהאמין באהבה וים. וכשחושבים על זה – יש בו לא מעט פנינים. ’שוב לא שקט’ הוא טקסט מדהים שצורף לו לחן לא פחות מרשים, והוא מדלג בקלילות על מבחן הזמן. ‘הכעס’ מזמן נחקק כקלאסיקה, הודות ללחן וגם הודות למילים שכתבה טל גורדון. אפילו ‘סינדרלה’, שהוא בעצם טייק על ‘Bus Stop’ – הקלאסיקה של ה'הוליס', עומד בגאון בפני עצמו.
גם השירים הפחות מוכרים מוצלחים לא פחות. ‘שם יש’, עם הגיטרה הקלאסית וההרמוניות מחמיא מאוד למילים של יונה וולך ו’רחובות העיר’ הוא פצצת אנרגיה עטורת וואה וואה שקצת רומזת לנו מה יהיה בהמשך הקריירה של הלהקה. האלבום הזה תמיד נשפט כחלק מדיסקוגרפיה שהיא די שונה ממנו, וזה החטא הכי גדול שההיסטוריה עשתה לו. כי האמת היא שלמרות שהאלבום הוא הילד העדין והתמים יותר בחבורה, הוא מצליח לבלוט למרות, ואולי בגלל זה. יש פה אוסף מדהים של לחנים קליטים, תחושה שווה של חו”ל וארצישראליות וביצועים מפתיעים מלהקה באלבום הבכורה שלה. זה הרבה יותר ממספיק כדי להפוך אותו לאחד האלבומים הגדולים של שנת 91, ובעיניי בשנות התשעים בכלל.
להאזנה לאלבום

שחר רודריג

אתניX – מסאלה
האדם הוא תבנית נוף ילדותו. ונוף ילדותי כנראה ניבא טוב הרבה מהגיחות המוזיקליות הבלתי מוסברות שלי למחוזות המוזיקה האתנית, המיינסטרימית, אבל גם זו החריגה והשונה. בתור ילדה שהסתובבה ברחבות ריקודי העם עוד מבטן אמי, מוזיקת-עם מעולם לא הייתה לי זרה, ואני לא נרתעת מ״שאבתם מים״ כשמיד אחריו מגיע ״מוכר פרחים״ של עפרה חזה. במובן הזה, אתניקס פגשו אותי בנקודת האופטימום. ברנו הלבנה של ההורים שלי היו מעט מאוד קלטות (אז: קסטות) ואני תוהה אם מדובר בקמצנות (אז: חסכנות), או פשוט בהעדפה ברורה לשלושה-ארבעה אלבומי מופת שהתנגנו באופן קבוע. אחד מהאלבומים הללו היה האלבום השני של אתניX, מסאלה.
בשיטוט חוזר, ובלי לגרוע מאינסוף המילים שנכתבו על אתניקס, אני חושבת שהם הצליחו לזקק איזושהי כמיהה לסאונד ים-תיכוני שעדיין נשמע חדשני ואלקטרוני. אופציה לרקוד למוזיקה ישראלית שהיא לא ״רגל מעץ״, אבל גם לא המוזיקה הים-תיכונית הקלאסית. זאב נחמה ותמיר קליסקי השכילו להבין שיש שוק למוזיקה אתנית אלקטרונית שפוגשת את המציאות ההולכת ומתמערבת.
אני לא חושבת שהתעמקתי באלבום הזה אי פעם, ולפחות בזיכרון שלי ההאזנה אליו קופצת מסינגל אחד לשני, בלי עצירות השתהות על השירים הפחות מוכרים. ועדיין הוא מהווה עבורי איזה צליל ילדות קדום, שמתחיל ב״אקטומבה אקטומבה״ (תשכנעו אותי אחרת) וממשיך בפראזת האקורדיון בפתיחה של ״כתם הפרי״. תצביעו על מישהו שגדל בארץ בשנות ה-80-90 שלא ידע לשרוק את המנגינה הזו. ברדיוטייפ שקיבלתי בגיל תשע, אחד השירים המושמעים ביותר בשידורי הרדיו הפרטיים שלי היה ״שיר ישן״ בגרסת הלייב. עד היום, השיר הזה עושה לי משהו שאי אפשר לתאר ממש במילים.
להאזנה לאלבום

שי אברהמי

תערובת אסקוט – תערובת אסקוט
הבעיה עם כתיבה על אלבומים שאתה ממש אוהב היא הפחד לצאת פאנבוי, אז כדי להוציא את זה מהמערכת אני אתוודה פה כבר בהתחלה: אני חושב שכל אחד מהמוזיקאים המרכיבים את הסופרגרופ בדיעבד הזה הוא גאון בפני עצמו, יוצר מחונן ופרפורמר מעולה. למרות שזה בעצם היה האלבום "האמיתי" הראשון של כל אחד מהם, ג'נגו, אסף אמדורסקי וירמי קפלן יצרו את אלבום הרוק הטוב של שנות ה-90. בעיניי, כשמדברים על אלבומים פורצי גבולות במדינה הוא צריך לעמוד על הפודיום יחד עם 'סוף עונת התפוזים' ו'סימנים של חולשה' ולא למצמץ כשהוא מודיע להם שלדעתו הוא צריך להיות ראשון.
הוא לא ניסיוני במיוחד. הוא לא מזוקק. אין בו שירים שנכנסים לך לאוזן ולא עוזבים (טוב, יש בו אחד כזה) ואין בו 'ערכי הפקה'. יש בו בעיקר ערימה של כשרון בכתיבה ובנגינה, אנרגיה מתפרצת ותחושה של צורך. זה אלבום שדוחף אותך קדימה מהשנייה שהתחלת להאזין לו ועד שאתה מגלה להפתעתך שהוא הסתיים. למרות שאמדורסקי וג'נגו חתומים על כתיבת כמעט כל שירי האלבום במשותף, ברור לחלוטין שנעשתה פה עבודה צוות מאומצת מאוד. בדיעבד, אפשר לזהות בקלות את ההשפעה המרכזית של כל אחד על ההפקה – ירמי עם הדרייב, אמדורסקי שביצע את מרבית הנגינה, והאסתטיקה של הכול ביחד פשוט צורחת "ג'נגו!"

מהשילוב הנהדר הזה יצאו גם דברים שפחות נוכחים בעבודות הסולו שלהם. אסף אמדורסקי הוציא מעצמו באלבום הזה את הטקסטים הכי חשופים ואת השירה הכי אישית שלו, והוא שר בעיקר על תאווה ולא על אהבה. ג'נגו, מעבר ליכולת להשתולל ולהצדיק את עצמו בתור נגן הבס הטוב ביותר במזרח התיכון, מצליח להיות קומוניקטיבי. ירמי קפלן זוכה להוכיח כמה הוא הוא בו זמנית מתופף ענק, איש צוות ועדיין הפרפורמר הכי גדול ונוכח בשטח גם כשהוא נמצא בירכתיים ולא בחזית.
'תערובת אסקוט' בשבילי היא מה שקורה כשאתה דוחף שלושה יוצרים סופר מוכשרים עם צורך להוכיח את עצמם לחדר הקלטות, ומאפשר להם להוציא את מה שיש להם מהקרביים. אלבום של רוק מזוקק, שאם עדיין לא הכרתם אותו, אני מקנא בכם על האפשרות לשמוע אותו בפעם הראשונה.
להאזנה לאלבום

גידי גוב – אין עוד יום
האלבום 'אין עוד יום' מצליח לתפקד בו זמנית גם כ'הפופולרי ביותר' וגם כ'לא מספיק מוערך' של גידי גוב, הסולן החינני, הנרגן והצרוד תמידית של הלהקה של החבר'ה (לא משנה איזה חבר'ה, הוא תמיד הסולן, תמיד הנצחי, ובדרך כלל יש גם איזה סנדרסון ברקע). גוב הוא גם מסוג הזמרים הנדירים שמטביעים חותם כל כך עמוק על השירים שהם מבצעים, שאפילו הכותב שלהם לא מסוגל להחזיר אותם אליו לאחר מכן. ביום ההולדת של האלבום פרסמתי פוסט עם 10 הדברים ש(כנראה) לא ידעתם על האלבום, אתם מוזמנים לקרוא שוב כאן.
להאזנה לאלבום

פלייליסט ספוטיפיי עם קטעים מייצגים מתוך האלבומים >>>