שלי, ורק שלי /// שחר רודריג בשיחה עם צביקה פורס לרגל צאת אלבומו החדש 'Mine'

צילום: יוסי שאני ירום

לפני כמעט עשור, צביקה לורבר הידוע בכינויו צביקה פורס (עוד נגיע לעניין הזה), שחרר EP בשם 'Petite Nature' והרעיד את לבי. מי שהושווה לא פעם לרופוס ויינרייט, יצר EP ארט-פופ ייחודי מאוד בסצנה המקומית – ונעלם. כעת, לאחר כמעט עשור, הוא שב עם אלבום באורך מלא בשם ׳Mine׳, אלבום שממשיך את הקו התיאטרלי, הבארוקי והנועז שמאפיין אותו. המוזיקה של צביקה תמיד מהלכת על חבל דק: מצד אחד – הפסנתר העדין, ומצד שני הנגינה הסוערת; המילים הרגישות, והמוזיקליות הדיסקואית.

טוב, אז ידעת שהשאלה הזו תגיע. 'Petite Nature' יצא ב-2013 ומאוד הצליח בסצנת האינדי המקומית. השתתפת אז באינדינגב, Cover Me, הופעות. מה קרה מאז?
״אני יכול להרחיב, אבל בשורה התחתונה כבר לא נהניתי. לא נהניתי מהכול: מעצם הכתיבה והחיפוש של הכיוון, הריצוי, החזרות, ההופעות, הסאונדצ'קים וסחיבת הפסנתר ששבר לי את הגב. אפילו לשיר, נפגשתי עם מפיק שאהב את החומרים ופתאום נפל לי האסימון שאני לא רוצה לעשות את זה יותר. ממש ככה״.

אתה מתאר את זה ממש כהתפכחות. היה איזה חלום ושברו ביחס לתעשייה?
״גם, אני לא אגיד שלא. באיזשהו מקום לא רציתי לחיות את זה יותר, את החיים האלה. את ה-ups and downs, את חוסר היציבות. הרגשתי שכל מה שאני מנגן, גם אם זה סתם לעצמי על הפסנתר, יוצא מינורי, עצוב ומדכא ולא רציתי את ההרגשה הזו. רציתי להיות בחיים כיפיים, יציבים, מאושרים. אני בזוגיות טובה ויציבה כבר ארבע-עשרה שנים ועדיין המוזיקה הובילה אותי למקומות בהם היה לי קשה עם עצמי כנער דתי גיי – תמיד המוזיקה הובילה למקומות קשים.
באותו הרגע שהחלטתי להפסיק – הפסקתי לנגן ולשיר, אפילו מכרתי חלק מהציוד. בקורונה בן הזוג שלי ממש לחץ עליי והוריד את הפסנתר מאחסון, הניח אותו בסלון וניגנתי טיפה. אבל היה לי קשה לשחזר בדיוק את מה שניגנתי אז. אחרי כמה פעמים התייאשתי. פרסמתי את הפסנתר בפייסבוק, מישהו בא, קנה אותו, ונשארתי בלי כלי נגינה. קניתי סירים ומחבתות למטבח, הפכנו לטבעונים לפני הקורונה והתחלתי לבשל. הקאט הזה היה מאוד מוזר להמון אנשים״.

אבל קורונה מסבירה רק שלוש שנים, 'Petite Nature' יצא כבר ב-2013, מה קרה בשש השנים שקדמו לקורונה?
״ב-2015 הוצאתי את Let It Rain עם הלהקה שלי. זה היה סוג של הגשמת חלום. הוצאתי את השיר ולא יצא איתו יותר מדי, בלשון המעטה, והחלטתי שדי, שאני לוקח את המושכות ועושה בעצמי. אני קונטרול פריק ורציתי ללמוד להפיק לבד. התחלתי להיפגש וללמוד הפקה עם כל מיני מפיקים מגניבים: עדי רותם, אורי רוסו, רועי אביטל, ובעצם יצרתי איזה קונספט של אלבום שנקרא Mine. ה-Mine הזה לא הגיע רק כדי להצהיר ׳אני בעצמי, מה שבא לי ואיך שאני רוצה׳, זה היה סוג של אלבום קנאה״.
קנאה? תסביר.
״קינאתי נורא לבן זוג שלי, המילה ׳Mine׳ חזרה בהמון שירים שכתבתי באותה תקופה. שיר הנושא עדיין אצלי בראש, אף פעם לא סיימתי אותו, הוא קיים איפשהו: ׳I'm sorry to say, you're mine׳. זה אלבום שמשלב את המקום שלי בזוגיות והמקום שלי ביצירה״.

צביקה מספר שהוא הקליט סקיצות על הפסנתר ל- 3-4 שירים עקב התעניינות של אחת מחברות ההפצה. אבל כמו תמיד, הוא הרגיש שזה לא מספיק טוב ושצריך לשפר ולשנות.

״כשעזבתי את זה, הדבר פשוט נשאר. ובאמת שאני ממש שמח שיש לי משפחה מאוד תומכת ואוהבת ומפרגנת ומאז שהשמעתי להם את השירים, כל כמה חודשים הייתה עולה השאלה למה זה לא יוצא לעולם. לפני כמה חודשים הם הצליחו לשבור אותי. במיוחד עופר, בן הזוג שלי, שהשמיע לאנשים את הסקיצות עם דמעות בעיניים. אז אנחנו כאן. החלטתי לקחת את השירים ולעשות להם מאסטרינג כללי. היום זה קל, כל אחד יכול. חיפשתי מפיקים וכך מצאתי את רונן רוט. התחלנו לעשות סאונד לשירים האלה, ההרכבה של האלבום מאותן סקיצות ומהשירים שהפקתי בעצמי ב-2016".
ממש as is?
״הייתה דילמה האם לפתוח את השירים ההם שהפקתי ולשנות את מה שהיה. זה סיכון כי הכול היה על המחשב הישן וחלק מהסאונדים לא נמצאים. לכן זה ירד מהפרק. כן החלטנו שננקה את השירים האקוסטיים וניתן להם איזשהו feel. היה קשה לעבוד עליהם, זה החזיר אותי אחורה למקומות האלה של לשמוע את הסקיצות של עצמך ומה השתנה מהגרסה הקודמת. שיגעתי את רונן על כל ווליום קטן ופיקסל״.
ועכשיו אתה שמח עם זה או שאתה עדיין בהיסוס?
״ממש לפני יומיים עבדתי מהבית ושמעתי אותו בכיף פעם ראשונה והייתי מבסוט וגאה״.

דובר הרבה על ההשראות שלך בעולם הארט-פופ: רופוס ויינרייט היא אולי המתבקשת ביניהן, משולבת בקול העמוק של טום ווייטס או ניק קייב. יש לי תחושה שאתה אוהב מוזיקה מכל קצוות הז׳אנרים (ב-Traditional Lover שומעים את קיוואנוקה שמשלב ארנ׳בי עם רוק). מה יפתיע אותנו לדעת שאתה אוהב?
״אז קודם כל את יודעת להקשיב, זה מדויק. ההשפעות האלה של רופוס ויינרייט הן לאו דווקא הגו-טו שלי. הכרתי אותו אחרי שהתחלתי לעשות מוזיקה. גם את טום ווייטס אני אוהב, אבל לא הקשבתי לו בילדות. אני אוהב נגיד את ה-Yeah Yeah Yeahs שחזרו עכשיו. החודש גם אני הוצאתי אלבום וגם כל האמנים שאני הכי אוהב הוציאו פתאום אלבומים, גם Mars Volta! אני שומע המון ג׳יימס בלייק, סוזאנה סנדפור.
עם זאת אני יכול להגיד שאני אוהב את רוזליה ובילי אייליש, את האחרון של ביונסה שכולם שונאים. הרבה פעמים השוו אותי לאמנים אקוסטיים עצובים ומדכאים – וזה ביאס אותי. זה אפילו היה חלק מהמשבר ההוא. רציתי לעשות מוזיקה כיפית ושמחה. אני אוהב לשמוע מה קורה עכשיו, את מה שהולך. זה כמו איש מקצוע שאכפת לו מה קורה ורוצה להיות מעודכן ואוהב את זה״.

ב-Mine הפסנתר מגיע גם בדמות ריף קלידים אלקטרוני. ובכלל, יש באלבום הזה תחושה מאוד חו״לית ואייטיזית שחזרה עכשיו לאופנה. תמיד מעניין אותי לשאול, למרות שזה הכי בנאלי, למה באנגלית?
״האמת היא שאף פעם לא פיצחתי את זה עד הסוף. אהבתי בילדות מוזיקה לועזית. לא הצלחתי להבין את הרוב וזה אפשר לי לקחת את השירים למקום… שלי. לקחת את זה למקומות שמרגשים אותי, צוהר לעולם אחר: עולם שחלמתי עליו, חילוני, פתוח תרבותי. העולם הגדול. להגיע לקהל רחב מאוד גדול, להצליח בגדול. כמו שיותר קל להגיד I love you מאשר אני אוהב אותך. יש למילים כוח. תמיד כתבתי מוזיקה ומילים יחד, ג׳יבריש כזה ולגלגל מילה ומשפט מזויף כזה. זה בא לי בטבעיות״.

קצת חוזר גם לעניין השם: צביקה פורס. זה סתם גאג על "כוח צביקה" (כוח שיריון שלחם במלחמת יום הכיפורים), או שיש שם מעבר לגאג? מרגיש לי שיש גם משהו לגלגני וקצת שונא את המקום, תקן אותי אם אני טועה.
״הופעתי בתחילת הדרך בפסטיבל תל אביב למוזיקה בווניו מדהים בקאמרי; זו הייתה במת מרתף וכל פעם במה אחרת מסתובבת. יעל קראוס הופיעה שם ואחרי ההופעה היא באה ואמרה לי: ׳תקשיב, זה היה מהמם ברמות, אתה חייב לשנות את השם. חשבתי שזו איזו דחקה!׳ השם ׳צביקה פורס׳ הגיע מהצבא. הייתי בחיל האויר באיזו טייסת וככה המפקד קרא לי. הייתי בחופשת מחלה ארוכה אחרי ניתוח בצבא, ואז הקלטתי את האי.פי הראשון שלי. זה פשוט התגלגל ככה ואני אהבתי את זה. אני חושב שמצד אחד נכון, מדובר בסיפור צבאי. אבל מצד שני – כשאני מנגן בפסנתר לבד, מוגזם עם הפדל, זה התחבר לי לכוחניות ולאימפולסיביות של המוזיקה. לאורך כל התקופה של הקריירה המליצו לשנות את השם – בעיקר כשפנינו לחו״ל ובחרתי להשאיר. האמנתי שאם זה מעניין, ילמדו להגיד ולכתוב את זה״.

ממש נצרבה לי ההופעה שלך עם דניאלה ספקטור ו-Where the Wild Roses Grow של ניק קייב וקיילי מינוג באינדינגב 2014. אנחנו צפויים לפגוש אותך שם השנה? ואם לא שם – אז איפה?
״כרגע אני לא מתכנן להופיע. זה דרופ, זה האלבום וביי. אבל בגלל שנכנסנו לשירים ובגלל שהשקעתי מחשבה ואהבתי את מה שיצא ואני גאה בזה – רציתי לעשות את זה יותר מקצועי. פניתי לנענע דיסק שמפיצים את האלבום כדי שהוא יגיע ליותר מה-50-100 חברים שלי. אבל כרגע הופעות הן לא בתוכנית״.
מדהים שלמרות זאת הוצאת את האלבום.
״כן, לגמרי. אני לא רוצה להתחרט על כלום, זה אחד המוטואים שלי בחיים. אספתי כוחות. ברגע שהגיע – אני שמח שזה קרה״.

מה הלאה? מה השאיפות, מה התוכניות?
״באמת קיבלתי מלא פרגון ואהבה והרגשה שסגרתי מעגל. האלבום מייצר התעניינות ואהבה בסיטואציה שאני קולט כמה היא מורכבת – כמה לא קל להשיג דברים כאלה. מבחינתי זה מעל ומעבר. אני לא אשקר שאין איזו פנטזיה שייקחו שיר וזה יתפוצץ בטיקטוק. אולי עוד 32 שנה… (רפרור לקייט בוש שהתפוצצה בטיקטוק דרך סטריינג׳ר ת׳ינגז עם Running Up That Hill, ש.ר). כשפרסמתי את האלבום הייתה תגובה אחת שמישהי כתבה: ׳האלבום מושלם, אני שומעת אותו כבר כמה פעמים בלופ׳. זה מה שרציתי. שישמעו מלא פעמים, שהוא ירגש. הייתי שמח שהוא יגיע לעוד אנשים.
״אני כל הזמן חושב מה היה קורה אם היינו חוזרים בזמן והיו אומרים לי שאלה החומרים שעומדים לצאת לעולם. איך הייתי מגיב? נראה לי שהייתי מתעלף מזה, כי חשבתי שזה לא טוב. היום אני מבין שכל הקריירה הרגשתי שאני לא מספיק, שאני לא טוב – ופספסתי הזדמנויות. היום אני יודע שמה שקורה עכשיו זה הדבר, וצריך לאהוב ולקבל אותו. זה לקח שאני לוקח גם לחיים שלי היום בלי קשר למוזיקה״.
להאזנה לאלבום המלא