איש של ניגודים /// יובל קראפט על עשר שנים ל-Salad Days של מק דמרקו

מה כותבים על אלבום שיש בו הכול? די מרשים לחשוב על התהליך שעבר מק דמרקו בעין הקולקטיבית בעשר השנים שחלפו מצאת Salad Days, אלבומו השני, ועד היום. ברטרוספקטיבה, האלבום עזר לבסס את מעמדו של דמרקו ככוכב עולה בשמי מוזיקת האינדי העולמית, עד שהיום אין זו הגזמה לטעון כי הוא אחד מעמודי התווך שלה. השירים שלו הפכו ויראליים למדי, קמו לו כבר לא-מעט חקיינים שמושפעים מהסאונד הייחודי שלו, ויש לו לייבל משלו.

אפשר לומר שדמרקו הוא הדוגמה העכשווית המובהקת ביותר לאמן עצמאי ולאסתטיקת DIY, מה שהיום נקרא גם Bedroom Artist. את כל אלבומיו הוא מקליט בעצמו, מפיק ומנגן על כל הכלים, והדבר ניכר גם בסאונד הייחודי ובפרסונה הכובשת שלו. גם אני התאהבתי בו באלבום המופתי הזה, שבעיניי תופס את הרגע הכי כן, אותנטי ומגובש בקריירה שלו. עם רווח בשיניים שכבר הפך לאייקוני, קול שמדיף ריח סיגריות, והגיטרה שאי אפשר לטעות בה, הוא מצייר ב-Salad Days את התמונה הכי ברורה של מהות היצירה שלו: דמרקו הוא איש של ניגודים. הוא סטלן חביב שמעדיף לבלות את כל יומו על הספה בביתו ולעשן סיגריות, אבל הוא גם מוזיקאי חד ואיש חזון שמקפיד על כל אלמנט בשיריו באופן הדקדקני ביותר, עם תפקידי גיטרה מבריקים. הוא לא בדיוק זמר או מכונת להיטים משומנת, אבל הוא כותב שירים מיומן ואינטליגנט שמעביר אותם דרך פריזמה ייחודית לו: מלנכולית, מעוררת הזדהות וגם צינית.

כל הניגודים האלה מרכיבים את הדמות הכמעט קריקטוריסטית של דמרקו, והוא כמובן מודע לכך. על אף הטון המנומנם וה-Laid Back של האלבום, המרגיש לעתים ממש כמו חלום בהקיץ, הוא מכיל כמה מהמנוני האינדי החשובים של העשור האחרון: מ-Blue Boy האמפתי והמנחם, ל-Treat Her Better היפהפה והטרגי, ועד יצירת המופת Chamber Of Reflection, המחווה של דמרקו למלחין היפני שיגאו סקיטו. דמרקו הפך את היצירה האזוטרית הזו לשיר שכל חובב אינדי יודע לדקלם בעל פה, מתפקיד הסינת' האייקוני ועד לפזמון הקליט.

השירים של דמרקו תמיד היו משלי התבגרות קיומיים שילדי המאה ה-21 מזדהים איתם. הוא מצליח לתפוס את הרוח ואת המשמעות של התבגרות בראי פער הדורות בינו לבין הוריו. הוא אינדיבידואל שהולך נגד הזרם על כל המשתמע מכך, ובאופן אירוני למדי מתווה את הסטנדרט למהי מוזיקה אלטרנטיבית ועצמאית כיום. ביצירה שלו הוא מפיח חיים בדמויות מוזיקליות שכבר עבר זמנן כמו ג'ונתן ריצ'מן, ובז'אנרים שנשארו בשלהי המאה ה-20 כמו ג'אנגל פופ וסבנטיז לאונג'; אך מדביק הכול לתערובת אחידה ובקונטקסט מודרני. בייחודיות חסרת המאמץ שלו, שמצליחה לעורר אפילו מעט קנאה, אפשר להגיד שמק דמרקו קצת השתלט על העולם (לפחות שלי), בדרכו שלו: בישיבה על הספה, עישון סיגריות ואכילת חטיפים. וגם בכמה שירי פופ פשוט מעולים.