עיליי אשדות הוא אחד היוצרים המעניינים ביותר בנוף של המוזיקה הישראלית, והוא הולך בשני כיוונים במקביל – מצד אחד כמפיק מבוקש, אצל נונו ואצל אמנים רבים אחרים, ומצד שני כאמן סולו שבגיל 25 הוציא את אלבומו השני, 'היסטוריה סודית'. זהו אלבום שנוגע במטען הרגשי של הפרידה בצורה שכל אחד מדור הזד יכול להזדהות איתה, עם הפקה שנעה ממינימליזם, למקסימליזם עתיר ביטים. רגע לפני הופעה ב-17.4 בלבונטין, ישבתי איתו לשיחה.
'היסטוריה סודית' הוא אלבום אישי מאוד. הוא לא הרגיש לך אישי מדי? איך זה להופיע מול מאות אנשים איתו?
"בדיוק ביטלנו חזרה, כי הרגשנו שהשירים נשמעים טוב ושהם לא צריכים עבודה נוספת ברמה ההפקתית. זאת הפעם הראשונה שזה קורה, וזאת הייתה החזרה הראשונה מאז שהוא יצא. אני שמח להופיע עם שירים כאלה, שפותחים לאנשים את הלב. היו רגעים שבהם לא הרגשתי כך, זה רגע מיוחד. בהתחלה השירים מחלצים אותך ואז אתה מחלץ אותם".
זה אלבום על פרידה, בסופו של דבר, אבל הוא לא מרגיש סובל, לא "לחץ באוזניים וסרטים כחולים בראש".
"אני חושב שזה פחות מה שהעולם צריך כרגע. יש כאלה, זאת סוג של ברירת מחדל. יש למוזיקה את היכולת להגיד משהו יותר מעניין מהכאב של המציאות. אני חושב שבכל שיר כאן ניסיתי להגיד שכואב לי, אבל מה עוד?"
בוא נעבור לשירים באלבום. 'כבוד', אחד המעניינים שבהם, הוא מהשירים היותר אלקטרוניים, בעוד יש שירים אחרים שהם רק אתה וגיטרה. כיוונת לשני חצאים שונים סגנונית באותו האלבום?
"כל שיר יוצא בדרך שלו. לפעמים הוא יוצא עם גיטרה, לפעמים עם ביט. זאת גישה מאוד חופשית, אבל לפעמים זה מעיק. היו כאן שירים שישבו הרבה זמן, זה פשוט עוד לא היה 'הדבר'. לאלבום הזה באתי עם רעיון ספציפי, בפעם הבאה אני רוצה לעשות משהו פחות מתוכנן. מבחינתי זה אלבום על המשפחה שלי. זה לא שיש שיר אחד על אמא ואחד על אבא, אבל הרגשתי שיש דברים שעברנו בתקופה הזאת והייתי רוצה להבין אותם עם עצמי, עברנו הרבה תנודות בשנים האחרונות. זאת משפחה קטנה – אני, אמא שלי, אבא שלי וסבתא שלי. זהו. כשהבנתי את הדברים האלה, יצא האלבום. אמא שלי אמרה שהיא מבינה אותי יותר טוב בזכות האלבום, וזה כל מה שצריך, האלבום עזר לקרב ביני ובין אבא שלי".
בשיר 'מלאך', יש את השורה הנהדרת "עוד שנייה מתים, אין זמן". אתה באמת מאמין בזה?
"אני לא מפחד מהמוות, אבל יש כאן יצר הישרדותי. זה לא פחד. אחרי חצי השנה הגרועה הזאת אני כל כך מבין את הדחף להוציא דברים. הדילמה בין פחד לא להוציא אלבום והנצח של המוות? עדיף להוציא אלבום. מה מפחיד אותי, שירדו על זה? אתה מחמיץ 100% מהזריקות שאתה לא לוקח. כמה מפגר, ככה נכון. עדיף לתת על לא לתת".
זה הכוח של המוזיקה. בהופעה הראשונה שהייתי בה אחרי ה-7.10 עמיר לב אירח את נונו, והיא הופיעה שם בתור נעמי, זה הרגיש כמו צד שלא ראינו בה עד עכשיו.
"לנונו יש אלבום מוכן. לא הוצאנו אותו בגלל זה, כי הרגיש שאלבום של נונו עכשיו לא קשור. יש שם שירים אחרים, אני חושב שגם הסינגל הבא יהיה כזה. השירים הכי פתוחים שהיו לה בחיים. כולנו רגישים יותר אחרי ה-7.10, חובה לשאול את השאלה הזאת וחובה לענות עליה. בעיניי אומנות היא צורת התנגדות, יש דברים שצריך להתנגד אליהם כרגע".
חד משמעית. זאת בחירה בחיים בעיניי.
"אני רואה כמה אני קטן בעולם בחצי השנה הזאת, יותר מתמיד, ולכן אני עושה מה שאני רוצה לעשות, כי אני יודע שאני בא בטוב. אני מאמין בדבר הזה. יש אנשים שבאים ברע ויש להם כוח, אם לא אעשה טוב אז חראם. עדיף להיות קלישאתי על מת.
אני חושב שהכאב הכי גדול בעולם המוזיקה מאז ה-7.10, הוא הכאב של הווירטואליות. להיות עם אנשים בחדר ולשמוע אותם שרים חזרה אליך – זה משהו אחר. היו כמעט מאה אנשים בכולי עלמא, כשהופעתי, והיה בזה משהו חי. הוצאת אלבום היא משהו מאוד וירטואלי, אתה לוחץ על פוסט והוא יוצא לריק. היה לי עכשיו רגע עם האינסטגרם. כולנו מעורבים רגשית בדבר הזה, ועכשיו ראיתי מישהו שהעלה שיר יפה שהוא עשה ואז סטורי של 'Bring Them Home Now'. השאלה היא למי אתה כותב את זה. חבריי ללהקה היו בהפגנה והרגישו עכשיו את האשמה. זה כל כך מצער, משהו לא מתפקד במדינה ואתה מרגיש אשמה על הרצון להיות מי שאתה בעולם. האשמה תהרוג אותנו. צריך להיות מי שאתה. עד שהם לא חוזרים יש סוג של קריש דם במדינה. בהתחלה הייתי פעיל, אבל עכשיו כולם יודעים ולאף אחד לא אכפת. צריך להתחיל לבנות משהו חדש מתוך זה. משהו חדש של שמחת חיים".
השיא של הבחירה בחיים, כפי שהיא מתבטאת באלבום, מגיע במקרה של השיר 'אותו חלום' שבו אתה אומר שאתה יודע מה אתה צריך לעשות. מה אתה צריך לעשות?
"אשאיר את זה למאזין".
אני יכול להבין אותך. להסביר את המוזיקה זה משהו כמעט בלתי נמנע, בראיונות כאלה, אבל זה מוציא אותה באור פחות טוב לפעמים.
"זה מלכוד. לפעמים אתה מגלה טפח ומסתיר טפחיים. כל מה שאתה אומר על דבר מצד אחד, שומר עליו כסוד מהצד השני. צריך לשלוט במה שאתה אומר לפעמים. אני שמח שעשיתי אומנות שמדברת גם בצלילים ולא רק במילים".
חשבת על הכנסת קטעים אינסטרומנטליים לאלבום?
"כן. כמעט היה קטע ספוקן וורד של רון עשהאל, בסוף אני והוא פחות אהבנו את זה. הוא היה יותר שאפתני בהתחלה ושאיפה ל-12 שירים שנערכו, בסוף זיקקתי את זה לשמונה שירים. זה היה יכול להיות אלבום אחר לגמרי. אני מייצר שיר והוא חלק ממאגר גדול יותר של רעיונות שנמצאים בתוכי. כתבת שיר על משבר שלך, גנזת אותו, ואז הוא מזדקק בצורה יפה יותר בצורה אחרת בשיר הבא".
היה משהו כזה ב'היסטוריה סודית'? משהו שנגנז לתוך האלבום?
"אני לא זוכר. אני לא זוכר איך עשיתי את הדברים שעשיתי. בסוף הם עברו דרכי. אין לי מושג מאיפה דברים בהכרח באים. לאונרד כהן אמר פעם ש'אם הייתי יודע מאיפה מגיעים השירים הטובים הייתי הולך לשם יותר'. זה מעליי, לחלוטין".
"הפכתי למפיק בטעות"
יש תוכניות לאלבום שלישי?
"כן, זה מתבשל. אני יכול מחר להקליט אלבום טוב, אבל לא בא לי אלבום טוב. בא לי אלבום מצוין, הכי טוב. זה יקח רגע".
זה אחד הדברים שאני אוהב באלבומים. הם תופסים תמונה מגובשת של החיים בשלב אחד, ולא רק נקודה בזמן.
"כן. יש אמנים, כמו שיי ובלולו, שמוציאים דברים ישר מהראש לפה ולספוטיפיי. אני פועל אחרת. טוב לי לכתוב סיפור טוב ולערוך אותו, לראות איך הדמויות ואז להוציא אותו לעולם. אני מתייחס לאלבום כאל ספר מצד אחד. מצד שני, אני מרגיש כאילו אין לי כוח לתכנן שום דבר בחיים שלי יותר אחרי מה שקרה ב-7.10".
אתה מסתכל על האלבום כספר?
"כן, אבל אני לא יודע אם יש לי את הפנאי לכתוב ספר ב-2024. לא בקטע של ריכוז, אלא בקטע של חוסר שליטה. אני לא יודע איך מתכננים משהו. אתה קם בשבת וכל כך הרבה אנשים נהרגים. קיבלנו על בשרנו שיעור על מה שקורה שמתכננים".
אבל בסוף האדם מתכנן תוכניות. אתה קבעת הופעה ל-17.4 בלבונטין.
"חייבים להאמין, אבל אי אפשר לחיות רק ככה. פילוסופיה בצד, בסוף זאת תזכורת לזה שעוד שנייה מתים. מה בא לך לעשות עכשיו. מי אתה רוצה להיות?"
בסוף זה מאוד אקראי. ככה מצאתי את עצמי בסט שלך בתדר בסילבסטר 2023.
"הזמינו אותי לתקלט, הגעתי עם שעות טובות של מוזיקה ועליתי אחרון. הייתי אמור לסגור ולא חשבתי נכון על זה שסילבסטר בתדר ממשיך עד הבוקר. קלטתי שאני לא מוכן, שאין לי מספיק מוזיקה לשלוש שעות. בשלב הזה בא אודי, ביטפוט, ושאל מה קורה. אמרתי לו שאני צריך עזרה. הוא הבן אדם הכי סחבק בעולם ואז עשינו בק-טו-בק, הסט הכי טוב שכל אחד מאיתנו עשה בנפרד. היינו שם עד חמש בבוקר. שפריר כיבה עלינו את הסאונד, המועדון היה מלא עד שעלה אור בחוץ".
עדיין יש לך את הרצון הזה לתקלט?
"כן. אני מסתכל על עצמי לפעמים כסופר שמייצר מוזיקה, אבל תקלוט הוא משהו אחר, שמזיז הרבה יותר את הגוף. שאיי קורא לזה 'לופ נצחי', איזה מקצב שאתה יכול לשמוע במעגל סגור לנצח. זאת האומנות של סט בעיניי, וזאת שאלה שאני ניגש אליה גם כמוזיקאי וגם כמפיק. בתור די ג'יי, יש לי רצון ליצור סאונד בדומה ל-Runaway של קנייה, שבו אתה יכול לשמוע את התופים והפסנתר במשך שנה רצוף".
זה משהו שעובר לך בראש כשאתה מפיק את נונו? אחרי שהפקתם את ליבינג דה דרים, למשל, נכנסתם לאולפן וחשבתם איך אנחנו כותבים עוד אחד כזה?
"לא, היינו חופשיים לגמרי ועשינו כל מה שעלה. ככה יצא 'סטטוס', אלבום מדהים, שנולד מתוך גאות מטורפת. אני חושב על זה הרבה, בקטע של אמונה מחדש. הפכתי למפיק בטעות".
וואלה.
"הייתה קורונה. נעמי השמיעה לי את 'בנים', אקוסטי עם הגיטרה, ואמרתי לה שזה שיר טוב ושצריך להפיק אותו. היא לא הבינה למה, אבל עשינו את זה. הוא היה חצי שנה במגירה והמציא לשנינו את הקריירות ביחד. עכשיו אני זוכה לעבוד עם אנשים מהמיינסטרים. נונו, יהודית רביץ, רן דנקר, עוד שמות שאני לא יכול לומר עדיין. באמת זכיתי. הגעתי לכאן כי האמנתי במשהו מאפס. כאיש יוצר ואיש חולם צריך כל פעם להאמין מחדש. האמנתי בנונו, אבל אי אפשר לבטוח בזה. אי אפשר ללכת באותו מסלול גם אחרי 'ליבינג דה דרים'. צריך להבין מאפס איך עושים את הדבר הבא".
COMMENTS