זרמים תת-קרקעיים /// ליאת רוזנבלט על Something in the Room She Moves, האלבום החדש של ג'וליה הולטר

לחובבי הז'אנר(ים), האלבום החדש של ג'וליה הולטר, מוזיקאית ומפיקה מוערכת, הוא חגיגה (נוספת) לאוזניים. האלבום האחרון (הכפול) שלה יצא ב-2018 ולכן אפשר להגיד שמעריציה חיכו לא מעט זמן לאלבום חדש. האלבום Something in the Room She Moves מגיע לאחר שהפכה לראשונה לאם וניתן לשמוע בו, באופן מעט מנוגד לאלבומים הקודמים, קווים מעוגלים, מפויסים, מערסלים יותר, מלאים בצליל אימהי ומנחם. לרוב, היצירה של ג'וליה הולטר נשמעת באוזניי כמו זרמים תת-קרקעיים של מוזיקה שיש לה קווים רכים מבחינה סגנונית, אך פתאום לוקחת לכיוון אחר לגמרי: זוויתי, אפל או אוונגרדי, והיא יודעת לייצר דיסוננס מוזיקלי בין זרמים שונים באותו השיר. גם באלבום החדש, תחת מה שנשמע כמו השפעות של מוזיקאים כגון קייט בוש, לורי אנדרסון, קריצה לפולי ג'ין הארווי, וגם ז'אן מישל ז'אר שאיתו שיתפה פעולה, הולטר לוקחת אותנו למסע בין תחנות שונות.

האלבום נפתח בשיר Sun Girl, שאולי מוקדש לילדתה הקטנה: שיר עם ליריקה משחקית ותנועה סיבובית של הלחן, שמעניק תחושה של סיבוב על קרוסלה עם ילדת השמש, שעליה הולטר שרה. השיר מתחיל כמעט "רגיל" ו"ישר", ואז חליל בעל גוון אוונגרדי מופיע באמצעו, וצובע את השיר בצבעים עזים ועקמומיים. אותה משחקיות ילדית מוצגת יפה גם בקליפ של השיר. זהו שיר יפהפה, ולא פלא שזהו הסינגל הראשון שהולטר בחרה לשחרר מהאלבום.

בשיר הנושא של האלבום, Something in the Room She Moves, הולטר מארגנת לנו באמצעות הלחן וההפקה קומפוזיציה מדורגת: אורגן ולאחר מכן חליל צד הממלא בצבעים רכים את התמונה, וכאשר שאר הכלים מתווספים – מתגלה לנו היצירה במלא עוצמתה. בעיניי יש משהו שמזכיר בקומפוזיציה שלה כאן את היצירה של קייט בוש, והיא עושה זאת באופן נהדר. בליריקה יש ערגה אל גן מוריק, אולי השפעה מהשירים של פי.ג'יי הארווי על טבע כפרי. זהו אחד השירים הבודדים באלבום שלא תמצאו בו דיסוננס הרמוני, אבל אין זה מפחית מהמקוריות והיופי שבו.

להמתין למהלך הבא

השיר Meyou הוא כבר יותר אמביציוזי, ונוגע חזק באוונגארד שהולטר כל-כך נמשכת אליו, עוד מאלבומה הראשון. כאן הולטר מניחה יסודות מינימליסטיים לשירה חזרתית, ובונה עליהם שכבות ווקאליות בלבד שהולכות ומתעצמות, מותירות את המאזינים מכושפים. אולי היא נכנסת כאן לתפקיד האם הצעירה אשר עושה קולות רפטטיביים ומרגיעים לילדתה הקטנה. בשיר הבא, Spinning, הולטר בוחנת את התחושות של אהבה חדשה: כיצד היא מכניסה את הנפש לסחרור, וכיצד כל המוכר מרגיש שונה. הלחן של השיר אף הוא מסחרר, יפהפה בהתאם לליריקה של השיר. Ocean הוא לטעמי האמביציוזי מכל שאר השירים באלבום. זוהי רצועה כמעט ללא קו עקבי, דבר ששוב מעביר את התחושה של אותם זרמים תת-קרקעיים באוקיינוס. הוא פעם אמביינטי ופעם אוונגרדי, פעם יש צרימה של אחד הסינת'ים, ולפרקים יש סינת'ים המדמים קולות מהמעמקים: עמוקים, עבים ורכים. יש תחושה שהולטר קיבלה כאן השראה מעולמות הפרוג והאוונגרד-ג'אז וזהו סגנון שחוזר גם בשיר הבא, Talking to the Whisper, שיר על פרידה קשה וכואבת. האלבום מסתיים ב-Who Brings Me, שיר יפה ומינימליסטי על בדידות שמקבלת תפנית דרך תיאורה של אהבה גדולה.

למרות שהיא אמביציוזית, היצירה של הולטר אינה מתיימרת להיות משהו לא מונגש או מתנשא. אני יכולה לחשוב על מוזיקאים דומים שעושים עבודה לא פחות טובה, אבל עבודתם מרוחקת וקרה. ביצירה של הולטר יש משהו חם ורך, המזמין להצטרף למסע חושי ואינטלקטואלי. מעבר לכך, אני חושבת שמוזיקה לא צריכה להיות רק משהו שנתחבר אליו ברמה הרגשית, אלא גם משהו שיגרום לנו להסתקרן ולהמתין למהלך הבא. וזה משהו שהולטר מצטיינת בו.