עולם שלם בתוך האצבעות /// שלוש תחנות האזנה ביצירה של מוריס אל-מדיוני

צילום: מעוז ויסטוך. באדיבות בית אבי חי

הפסנתרן הגדול מוריס אל-מדיוני הלך השבוע לעולמו. בפוסט שפרסמנו בתחילת השבוע, סיפרתי לכם קצת על הביוגרפיה שלו. אבל אנחנו מגזין מוזיקה ופה אני רוצה לעשות דווקא משהו קצת אחר: לתת לכם טעימות של כמה קטעים שמייצגים לדעתי בצורה טובה את גוף היצירה שלו, ולנסות להסביר, בלי להיכנס לחפירות תיאורטיות (אולי רק קצת), למה זה כל כך יפה ומיוחד בעיניי. לפני שנתחיל, קחו לכם חמש דקות וצפו בסרטון המקסים הזה, טיזר מתוך סרט תיעודי, ובו הוא מדגים על הפסנתר את ההשפעות הסגנוניות השונות על הנגינה שלו (למשל: "הוא לא לימד אותי, אבל ראיתי איך הוא ניגן, חזרתי הביתה ועשיתי את זה" – על הדרך שבה למד מחייל אמריקאי לנגן בוגי-ווגי).

Ya Aachak – המוזיקה האלג'ירית הקלאסית

הג'רנאטי – המוזיקה האנדלוסית של אלג'יר, היא גוף יצירה מפואר שהולכת מאות שנים אחורה. בהתאם לכך שזו מסורת עתיקה שקיבלה כבר מעמד של קלאסיקה, יש דרכים מסוימות שמקובל לנגן אותה (דומה ולא דומה למה שאנחנו מכירים ממוזיקה קלאסית מערבית). למשל: יש את המלודיה הקבועה של השיר ואותה אפשר לקשט בדרכים מסוימות, אבל יש קישוטים שאופייניים לסגנון הזה, לעומת קישוטים שיכולים לעבוד במוזיקה פופית יותר, ופחות נהוגים כאן. למה אני מספרת את זה? כי חלק ממה שיפה בעיניי בפרשנות של אל-מדיוני למוזיקה הזו, היא העובדה שהוא כן הרשה לעצמו לחרוג מהמסגרת המסורתית המקובלת, ולמרות זאת שומעים שהוא הכיר לעומק, ואהב, את המוזיקה. כלומר אלו לא שינויים שנבעו מרצון להתריס או מהיכרות לא מספיק מעמיקה, אלא פשוט מהעובדה שהדרך שלו לשמוע ולנגן מוזיקה הייתה כל כך ייחודית, שהיא תמיד באה לידי ביטוי – לא משנה מה הוא ניגן. ברגע שלומדים להכיר את אופי הנגינה שלו, אפשר לזהות שזה אל-מדיוני על הפסנתר, מהשניות הראשונות של השיר.

בואו נקשיב קצת. זו גרסה של השיר בפרשנות מסורתית יותר (השיר עצמו מתחיל ב-2:45 אבל כדאי להקשיב גם לפתיחה האינסטרומנטלית). גם בלי להכיר את המוזיקה, נסו לספוג קצת את האופי שלו. אני שומעת משהו מהורהר, אפילו כבד קצת. ועכשיו בואו נשמע את הגרסה של מוריס אל-מדיוני לאותו השיר. תראו איזו קלילות בנגינה. כאילו נכנסה פתאום שמש וחיממה את החדר שהפסנתר ישב בו.

יא מעלם, אהלן וסהלן – שירים מקוריים בערבית ובצרפתית

אל-מדיוני גם הלחין שירים רבים במהלך הקריירה שלו. רבים מהם היו פופיים יותר באופיים (ביחס למוזיקה האלג'ירית הקלאסית, כן? לא ביחס לטיילור סוויפט), והושפעו ממגוון רחב של סגנונות – השעבי והראי מהמוזיקה הצפון-אפריקאית והערבית, הרמוניות שנכנסו ממוזיקה מערבית, ועוד. לחלקם גם כתב טקסטים בערבית אלג'יראית או בצרפתית. הנה קטע אהוב עליי במיוחד (שניים למעשה, כי כפי שתשמעו יש פה שני שירים מחוברים), כנראה כי זה היה השיר הראשון שלו ששמעתי, זה שגרם לי להתאהב במוזיקה שלו ובהמשך במוזיקה אנדלוסית בכלל. יוטיוב העלה לי אותו במקרה בשאפל, וחשבתי שבחיים לא שמעתי פסנתר כזה – הסולם, הגרוב, סגנון הנגינה שבו הפסנתר כמעט ולא נותן הרמוניה אלא מלודיה וקצב. והנה עוד שיר שכנראה רובכם מכירים ופשוט לא ידעתם שאל-מדיוני כתב אותו, כי הכרתם אותו בגרסה הזו.

Je N’Aime Que Toi – קפיצה קטנה לקוּבָּה

כמו ששמענו בסרטון בתחילת הכתבה, חלק משמעותי מההשפעות המוקדמות על הנגינה שלו, היו החיילים הזרים שהגיעו לאלג'יר ואיתם מוזיקה מאזורי האמריקות – בין היתר גם מוזיקה קובנית. הקטע הזה הוא מתוך אלבום שהוקלט בשלב מאוחר יחסית בקריירה של אל-מדיוני, בשנת 2006, עם הפרקשניסט הקובני רוברטו רודריגז ומוזיקאים נוספים מניו-יורק. Je N’Aime Que Toi הוא אישית הקטע האהוב עליי, אבל כל האלבום הוא יפהפה, מלא תנופה ולא משעמם גם אחרי טריליון האזנות. אפילו הבת שלי נולדה לצליליו (סיפור אמיתי, נסו להסביר למיילדת תוך כדי צירים מה זה מוזיקה אנדלוסית…) שימו לב למשל להבדל בין אלתור הפסנתר פה, לקטעים אחרים שהאזנו להם. יש בו הרבה יותר מהמוזיקה הקובנית, ועדיין – זה אף פעם לא רק סגנון אחד, אלא עולם שלם בתוך האצבעות.

הרבה לפני שהתחילו לדבר פה במונחי שילוב מזרח ומערב, מוריס אל-מדיוני כבר עשה את זה, פשוט כי לשם הנפש והאוזניים והידיים לקחו אותו. אני רואה חוט מקשר בין ההשפעות השונות על הנגינה שלו, כי בעיניי מדובר בסגנונות שהקצב הוא עמוד התווך שלהם. הוא לא למד מוזיקה בצורה מסודרת אף פעם, ואולי בין היתר בגלל זה, הנגינה והפרשנות שלו היו כל-כך ייחודיים ובלתי-ניתנים לחיקוי. את ההגדרות והתוויות על המוזיקה שלו – שמו אחרים. אני מקווה שהטעימות פה בכתבה עשו לכם חשק, וההמלצה הכי גדולה שלי היא פשוט לרוץ על כל האלבומים שלו בספוטיפיי, רצוי בריפיט.