מדיטציה זומבית /// יובל קראפט על The Collective, האלבום החדש של של קים גורדון

על עטיפת The Collective, אלבום הסולו החדש והמצוין של קים גורדון, מתנוססות זוג ידיים מוצללות שאוחזות בסמארטפון, מצלמות דמות מטושטשת כלשהי. המתח הזה שבין תפיסת המציאות של אדם לבין ראייתו אותה דרך המסך החד והצבעוני, מעסיק את גורדון רבות באלבום החדש. זהו בסך הכול אלבום הסולו השני שלה, לאחר ארבעה עשורים של שיתופי פעולה בלהקות ופרויקטים שונים. אין זה מובן מאליו שבגיל 70, בסיסטית סוניק יות' הוותיקה תשחרר אלבום שנשמע כל כך רלוונטי ועוסק בכאן ועכשיו. שמתי לב שבשנים האחרונות, כשאמנים ותיקים עוסקים במציאות העכשווית, המונעת על ידי טכנולוגיה וסמארטפונים, נקודת המוצא שלהם היא לרוב פחד. ב'הקולקטיב', גורדון מטילה ספק בטלפונים, ברשתות החברתיות ובכלל בפער הכמעט דיסטופי שנוצר כתוצאה מהם, שגורם לכל אדם לראות את המתרחש סביבו באופן שונה לחלוטין, לפעמים מעוות.

מה שהופך את גורדון לאמנית כל כך גדולה ומשמעותית הוא ההתחדשות הבלתי פוסקת שלה, והמרוץ הבלתי נגמר למציאת סאונדים חדשים ופחות קונבנציונליים. את האלבום הפיק יחד איתה ג'סטין רייזן, שמוכר בעיקר מעבודתו עם אמנים כמו צ'ארלי XCX ו-lil Yachty. השילוב שלו עם גורדון יוצר סאונד מחודד ותעשייתי, שמשיק לנושאי האלבום באינטליגנציה רבה וגורם לו להישמע כמו חלום בלהות דיסטופי. הגיטרות המנסרות, המפדבקות חללים אינסופיים, זכורות למאזינים ותיקים של גורדון מימי סוניק יות'. הן נוכחות כאן בענק על גבי ביטים מלוכלכים ותופי טראפ, שעליהם גורדון כמעט שרה ראפ. זה היפ הופ עם דיסטורשן שמתכתב עם הסאונד העכשווי של ז'אנר ההייפר פופ על שלל סוגיו, כגון 100 Gecs או FKA Twigs. גורדון מישירה מבט אל הקידמה כהרגלה, אך לא חוסכת ביקורת כשצריך.

השיר הפותח, BYE BYE, מתאר רשימת צידה לדרך שאותה גורדון עורכת בשירת הספוקן המדוברת והאייקונית שלה, לפני שהיא קוראת "ביי ביי". אם תרצו, זוהי הבריחה שלה מאותו עולם חדש שאותו היא לא מבינה, אותה חברה שהיא מבקרת ואולי גם מוותרת עליה לרגע. גם אז היא אורזת מספר בלתי מבוטל של חפצים, כי ההתמכרות גדולה מדי כדי להימנע מהם לגמרי. אנחנו תמיד רוצים עוד, גם כשכבר נמאס לנו.

לאורך האלבום היא מתחבטת בכתיבתה האירונית והנשכנית המוכרת בשאלות על הדור הצעיר, המכתיב את הקו האופנתי התורן. גורדון שידועה כאחת שעוסקת רבות בארכיטיפיים מגדריים של גבריות ונשיות, בעיקר אצל אנשים צעירים, כותבת ב-"Im The Man" על הגבריות החדשה, הדורסנית והרעבה לשפע מחד, והרגישה מאידך, ובוחנת את קצוות הסקאלה הזו בסאטירה האופיינית לה.

גורדון מתארת עולם ריקני וקר, אבל הוא לא מרגיש מרוחק, לא באמת. היא חולפת במכוניתה ברחובות לוס אנג'לס על פני חבורות ילדים המצלמים סרטוני טיקטוק, פרקטיקה שהיא מכנה כ"מדיטציה זומבית" או "תדלוק בקפאין" (בשיר Psychedelic Orgasm). כמו גלילה ממושכת וארוכה בפיד, גם האלבום מדמה התקפת מידע כאוטית על כל החושים, באופן שמזכיר טריפ הזייתי. ברגע ששיר אחד מסתיים השני מתחיל, בלי שום הפוגה בין לבין. גורדון ציינה בעבר כי היא מרגישה יותר אמנית ממוזיקאית, ובאלבום הזה ניתן להבחין מיד כי הוא יצירה קונספטואלית שצועקת את המסר שאותו היא באה להעביר, גם אם לא במלודיות ובמהלכים הרמוניים סדורים. האירוניה המתוקה בשירי האלבום מעניקה לו עוד רובד משעשע, כאשר מבינים שכל השירים המבקרים את תרבות האינטסנט והצריכה הזילניאלית של השנים האחרונות הם שירי טראפ והייפר פופ, אולי הז'אנרים שהכי מזוהים עם הדור. לזכותה של גורדון ייאמר שהיא כנראה עושה את זה לא פחות טוב מאף אמן עכשווי, אם לא יותר טוב.

יש משהו מעורר הערכה באמנית שעל אף גילה הבוגר, יוצאת מנקודת הנחה שהיא עדיין לא יודעת מספיק, ושואפת ביצירתה להבין את הזר והמרוחק ממנה, לגעת בטריטוריות מוזיקליות חדשות ולעשות את זה באופן הכי קול שיש. והנה, מיד לאחר יציאת BYE BYE כסינגל, הוא צבר תאוצה מרשימה בטיקטוק. כנראה שגורדון הבינה הכי טוב איך לעשות את זה נכון גם בגיל 70: If You Can't Beat Them, Join Them.