שיר של אחרי מלחמה /// רועי ויינברג על 'my dead music box' של אלן טיון

ישראל, לפחות זאת שלפני השבעה באוקטובר, הייתה מיני-מעצמת דרים פופ, מוזיקה עם אלמנטים מלודיים של פופ שמנסה לבנות ווייב ספק-חלומי עם הרבה ריוורב. להקות כמו מסוק ובוריטו, אמנים כמו יוגי, אור אדרי ורועי חרמון, ואולי גם ריג'וייסר, מוטי רודן ועוד רבים התעסקו בז'אנר הזה במחוזותינו, כשכל אחד מהם לוקח אותו למקום קצת אחר. ישראל שאחרי השבעה באוקטובר מנסה להמשיך הלאה, וגם הדרים פופ שלה נראה קצת אחרת. איך הז'אנר הזה נשמע כשהרבה יותר קשה לחלום? אלן טיון מספק לנו את התשובה באלבומו החדש, my dead music box.

זהו אלבומו השני של אלן טיון, איתמר שדות בשמו האמיתי, אחרי 'ALTER BOY' מ-2023. הוא הפיק את השירים בעצמו והפיק בזמן הזה גם אחרים, כמו עלמה גוב, ההרכב 'תותי' ועוד. האלבום הזה הוא שלם ומגובש יותר מאלבומו הראשון. גם כאן אפשר להרגיש את ההשפעה הגדולה של המוזיקה האלקטרונית, את ההשפעות של הפופ עצמו ואת שכבות הסאונד העשירות; אבל האלבום מרגיש כמו הפסקול המתוחכם לסוף העולם.

תיבת מוזיקה, או תיבת נגינה, הקופסה שיוצרת מנגינה קצרה כשפותחים אותה, כמעט ולא קיימת בתקופה המודרנית, להוציא אולי את מה שביורק עשתה ב-Pagan Potery. אבל עדיין יש בהן משהו מנחם. מלודיה קצרה שתמיד שם כשאתה צריך אותה. "בתור ילד הייתי נדפק על תיבות מוזיקה", אמר טיון. "מסובב אותן ומחכה שהמוזיקה תגמר כדי להפעיל מחדש. הרגשתי שגיליתי קסם אמיתי". זה הקסם שטיון ניסה ליצור כאן. הוא הצליח.

מאוהב במלחמה

יש משהו מאוד אטמוספרי במוזיקה של טיון, וזאת מחמאה. יש מוזיקאים שהם סטורי-טלרים ומנסים להעביר אותנו דרך סיפור ספציפי, יש מוזיקאים שמעדיפים לתת לכלי נגינה אחד לצרוח במקומם, ויש מוזיקאים שמעדיפים לבנות עולם ולתת לנו להבין לבד מה קורה בתוכו. טיון בהחלט משתייך לסוג השלישי, כצייר שבונה שכבה על גבי שכבה ובעזרתן מנסה להעביר לנו תחושות של בלבול, ייאוש ועוד. כך למשל, כבר בשיר הראשון של האלבום, made it all up, הוא מתחיל מפסנתר דומיננטי ולופ תופים ברקע, א-לה קנייה ווסט. הוא מכתיב את הקצב והטון לשירים האחרים באלבום: שכבות על שכבות של מוזיקה, כל פעם בהובלת כלי אחר, ומילים שמתחברות ברקע ומייצרות תחושה שמשהו לא באמת נמצא במקום הנכון.

אותה התחושה ממשיכה גם ב-never be the same, שאותו הוא הפיק עם ORI, והיא מגיעה לשיא ב-in love with the war. "רציתי למות כדי שאוכל לנשום שוב", שר טיון, על רקע מוזיקה קצבית יחסית. ממש אפשר לרקוד לצלילי השיר שבו הוא מדבר על חוסר אנושיות, על העלייה של אבות אבותיו וכן הלאה. אני יכול לדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת בדיוק, באחת ההופעות שלו בעתיד.

אולי כאן אנחנו מקבלים הצצה ראשונה לעתיד המוזיקה הישראלית והפופ הישראלי אחרי המלחמה. מצד אחד ניסיון לייצר כיף וחזרה לחיים הנורמטיביים, ומצד שני תחושת ייאוש וחוסר אונים. טיון, שגר באזור באר טוביה, מעביר את הסתירה הזאת בצורה הכי טובה שיש. המלחמה שלו היא לא רק לב שנקרע ותחושת חוסר אונים, אלא ניסיון לחזור לנורמליות גם כקשה מסביב. התחושה הזו אולי משקפת את חיי רוב הישראלים בחודשים האחרונים.

צרת רבים

טיון מארח כאן סוללת מוזיקאים, מאורי אלבוחר (שעשה יחד איתו את never be the same ו-prayforme) דרך יונגי (שהפיק כאן שלושה שירים) ועד עלמה גוב (ב-my dead music box). הנוכחות שלהם, בפרט של אורי וגוב שכבר הוציאו אלבומים בעבר, מכניסה מין תחושת קולקטיביות לאלבום. התחושות האלה של הקושי, השכול והמוות שייכות לכולנו, ונעבור אותן ביחד: "As long as we begin to sing, the devil folds and dies".

השיר הבא שבו שרה עלמה גוב הוא השיר היחיד בעברית באלבום, והשיר האמביינטי ביותר בו. ההפקה מזכירה את האלבום האחרון שלה. המעבר החד הזה, משיר שטוען באנגלית ש"כל עוד נשאיר ביחד הכול יהיה בסדר", עם קולות רקע, גיטרה ואווירה שמזכירה את קולדפליי בשנותיה היפות; לשיר בעברית שבו שומעים רק את גוב, פסנתר והטענה ש"נותרנו שני זרים", הוא מכוון. אותו הפער בין היחד והלבד ממשיך בשני השירים האחרונים של האלבום. טיון מתחיל בהשפעות המלחמה כנושא כללי יותר, ועובר להשפעות שלה עליו, על הזוגיות וכן הלאה. העיבוד בולט במיוחד, וברגעים שבהם טיון שר על נשמות שנלחמות ורוקדות, הוא נותן למוזיקה לדבר.

ההתכנסות פנימה מגיעה לשיא בשיר שחותם את האלבום, earthquakes in your eyes. הוא מתאר פיה קטנה שיושבת במנורה שלו, פיה שנוצרה באמצעות אהבתו ומצליחה לקבל הכול. קופסת המוזיקה המתה של טיון מסתיימת במשפט "לב פתוח שווה כל רגע של כאב", מלווה בגיטרה איטית.

יש באלבום הפקה טובה מאוד והרבה השפעות מחו"ל, אבל הנושאים הם הדבר הכי ישראלי שיש. הדברים שטיון כתב עם צאת האלבום, מסכמים אותו בעיניי בצורה הטובה ביותר: "אני מקדיש את התיבה הזו לכל מי שחי", כתב טיון עם צאת האלבום. "לחברים שלי שהמשיכו לשיר ולנגן למרות שאיבדנו מישהו יקר לנו. לאמא שלי שעודדה אותי להתחבר לצד של האור בתוך החושך".