אלבומי המשך לעתים נוטים לאכזב. יש משהו בראשוניות ובייחודיות של כל אלבום בפני עצמו, אוסף שירים שתופס תקופה או רגע בחיים של האמן והמאזין, והמשך עשוי להיות מאולץ, חיקוי חיוור של המקור. המכשול הזה הפיל הרבה מוזיקאים, אבל לא את שלומי שבן. שבן הודיע עוד בשנה שעברה, מיד עם צאת אלבומו 'בית פתוח חלק א", על כך שיהיה לו חלק ב. כתבתי כאן בהרחבה על חלק א', אלבום ארוך ומורכב שמתייחס בעיקר לאתגרים של בניית בית והחיים בזוגיות. הוא הצליח לסיים אלבום שבו דיבר על בגידות ורצון לברוח דווקא בשיר מלא אהבה שהוקדש לבנו. חשבתי אז שהשיר יהיה גשר לחלק השני.
טעיתי. בית פתוח חלק ב' של שבן הוא אלבום חשוף מאוד, כמו הראשון, אבל ממקום קצת אחר. אם האלבום הראשון מרגיש כמו הצצה לערב משפחתי בבית משפחת שבן, כשהאורחים נשארים עד ששבן ואשתו הולכים לישון (ולא הולכים שנייה אחרי הקינוח); חלק ב' מרגיש כאילו אנחנו נכנסים ממש לתוך הראש של שבן, בעיניי אחד המוזיקאים הגדולים שפועלים היום בישראל. יש לנו כאן בסך הכול ארבעה שירים, אבל כל אחד מהם מרגיש כמו הגרסה המוזיקלית של 'שמש נצחית בראש צלול'.
שבן מתחיל עם 'לבזבז לך את הזמן', השיר היחיד שמרגיש כהמשך מוזיקלי וליריקלי של חלק א'. הוא מתפקד כמעין גשר – מצד אחד שיר על זוגיות, ומצד שני כולו מונולוג של שבן על החלק שלו בתוך מערכת היחסים הזאת. במקום שיר קנאה יוקד ל"מאהב של אשתך", אנחנו שומעים אותו מדבר על כך שהוא רוצה להתבגר ולא לבזבז לאהובתו את הזמן. הוא בוחר, גם כאן, באהבה לאשתו: "אם כבר לבזבז את הזמן, הייתי מעדיף שזה יהיה יחד איתי". בתום השיר, אנחנו נפרדים מההרמוניות בהפקתם של אסף תלמודי ויוגב גלוסמן, ונכנסים פנימה לשיר הבא, שאורכו 12 דקות.
מות המחבר
'העצמה תחרותית' הוא השיר הארוך ביותר והמוזר ביותר של שלומי שבן. 12:17 דקות, 945 מילים, ספק שיר-ספק הרצאה. שבן תופס כאן את דמותו של יעקב ג'קי כהן, יזם כושל ומרצה מוצלח, ובליווי פסנתר חשמלי הוא מספר על הדרך שלו עד לכאן. קשה להבין את 'העצמה תחרותית' בשמיעה אחת, אני עדיין לא בטוח שהצלחתי. שבן בונה בשיר דמות שמשלבת בין כל יזמי הטיקטוק שמבטיחים להרצות על התפתחות אישית, סטייל טוני רובינס; ומחבר את זה למוזיקאים שבטוחים שהם מצאו את האור, וגם לחיים שלו עצמו. זה השיר של שבן שהכי מזכיר את גון בן ארי, אם זה הקטע שלכם. זה הקטע שלי.
הוא עובר בשיר מהרצון לפרוץ בגדול, דרך תהליך החשיבה הלא-קוהרנטי שהוביל למוצר עצמו, חושב על האינטרסים שלו בחסות סמי-רומנטית, מתאר את עצמו כקורבן ואז כמי שמצא את עצמו מחדש. מבחינה סיפורית, הנקודה המעניינת ביותר בשיר היא הסוף שלו. קצת כמו 'המאהב של אשתך' מהאלבום הקודם, שבן מסיים את הסיפור של השיר אך ממשיך אותו כמה דקות לאחר מכן. הוא מסיים בהבטחה המאוד יומרנית על כך ש"הסיפור שלי לא נגמר, ואני יודע את זה כי אני כתבתי אותו", ואז מתאר מפגש עמום עם זאב ששינה את חייו. המרצה הווינר, השולט והכריזמטי, זה שמצליח לצאת גם מבדיחה סקסיסטית/גזענית/הומופובית, הופך לקורבן של זאב. זאב, כסמל לרוע, הפך למוטיב שחזר במוזיקה הישראלית בשנה האחרונה. 'מה לעשות עם הזאב' של עלמה גוב ו'שבעת הגדיים' של אביב גדג' התייחסו אליו, אבל הזאב של שבן שונה משלהם. הוא לא משמש כרשע מוחלט או כארכיטיפ, אלא כדמות שמעצבת את הסיפור. לכן, גם המוזיקה עצמה משתנה והופכת לדרמטית יותר, כשהוא מתאר ש"הוא התקרב אליי לאט, ביקש בעדינות גדולה שלא אפנה את המבט, בחיוך של מנצח התעוות עד שנשמט". לאחר מכן, במילותיו של שבן, "הכל נראה אותו דבר ודבר לא דמה לדבר עוד שוב". מהו אותו זאב? הפרוידאנים ביניכם יטענו שמדובר ברמיזה לפגיעה מינית, הריאליסטים יטענו שמדובר בזאב של ממש ויש פרשנויות אחרות, כנראה שחלקן נכונות. אני מאמין שבחלק הזה (שמתחיל ב-9:51) אנחנו מאבדים את ההרצאה של ג'קי כהן ונכנסים לחזרה של שלומי שבן, לבד עם פסנתר קלאסי.
אותו ג'קי כהן הוא אולי שבן בחיים האלטרנטיביים, אם הוא היה מחליט לנסות להיות יזם או להמציא את הדבר הגדול הבא, ולא ללכת ללמוד בלונדון ושנים לאחר מכן להוציא את האלבום הראשון שלו. תשע הדקות הראשונות של 'העצמה תחרותית', עם שורות כמו "יומיים אחרי גמרתי לה על הפנים עם נוף לוואלי", מזכירות מאוד את שלומי שבן של שנת 2,000. שלוש הדקות האחרונות שלו הן שלומי שבן של 2024, אבא בן 47 מצפון תל אביב. אפשר לחפור בשיר הזה עוד ועוד, אבל עדיף שפשוט תשמעו אותו בעצמכם, ויותר מפעם אחת.
דרך האמן
השיר הבא הוא בעיניי השיר היפה באלבום. שבן הדביק את הכבשה של מנשה קדישמן על העטיפה של חלק א', מהלך שעשוי להסביר לנו שהוא הכבשה והקורבן של הזאב מסיום החלק הקודם. הוא תוהה כאן, בשאלה פשוטה ומתוחכמת שהזכירה לי את נושאי המגבעת, מי רצח את הכבשה של מנשה קדישמן. המוזיקה מזכירה קצת שיר ילדים, ובשונה מהשיר הראוותני הקודם, מלא זמרות הרקע, כאן הפסנתר בתפקיד מרכזי יותר וההפקה מינימליסטית. שיר שמזכיר מבחינה מוזיקלית את האלבום 'תרגיל בהתעוררות'. גם כאן, בסוף השיר, יש התעוררות – שבן טוען שזה לא האמן, לא הזמן ולא הנושים או התמימות, ושהכבשה מתעקשת לחיות למרות הכל. "דבר בה לא מת, הבט בה! היא כאן – כבשת נצח פלאית, מעשה ידי אמן". המסר פה בעיניי הוא שהמוזיקה ממשיכה לחיות, למרות הכל. זה מסר חשוב, בנקודה שבה שבן התייחס בצורה כמעט מודעת לכל המניירות, הפוזה וההתפתחות כאמן, ולכל מה שיכול לעצור את האומנות. גם אחרי זה, למרות כל מה שעוד עבר ויעבור עליו ועלינו, האומנות עוד תחיה.
בית סגור
בשיר החותם את האלבום, 'יש אישה ברקע', שבן מארח את חוה אלברשטיין במה שזורק את כולנו ל'תרגיל בהתעוררות' (השיר, לא האלבום) ולשיתוף הפעולה הקודם של השניים. הפעם אנחנו לא שומעים את שבן, אלא רק את אלברשטיין: "בשולי הענן, באדי השמשה, יש אישה ברקע. תמיד יש אישה", היא שרה. "היא תמיד ברקע, תמיד מאחור". לשיר יש עיבוד מינימלי יותר אפילו מ'קדישמן', והוא מתפקד כשיר הסיום למסע שעברנו עם שני החלקים של בית פתוח; אלבום שמלמד אותנו שזוגיות היא דבר מורכב, משפחה היא דבר מורכב, אומנות היא דבר מורכב. השילוב שלהן בדמות החיים עצמם מורכב עוד יותר.
בכל זאת, אנחנו עוד כאן. מסתובבים, נושמים, יוצרים, שומעים, שותים קפה. שבן הקליט את המיני-אלבום הזה עוד לפני השבעה באוקטובר, והוציא אותו מתוך "תקווה שהוא יעשה טוב למי שהוא יכול לעשות טוב". הסיום שלו הוא מעין שיר הלל לנורמליות.
COMMENTS