מחוץ לביט /// רועי ויינברג בעקבות אזעקות בשירים

שלושה חודשים עברו מאז השבעה באוקטובר, היום ששינה את החיים של כל אחת ואחד מאיתנו מן היסוד. עוד מוקדם לדון בהשלכות ארוכות הטווח על עולם המוזיקה ובגל האלבומים שמחכה לנו. מספר "אלבומי מלחמה" כמו אלבום הקאברים של אביתר בנאי כבר יצאו, ולצידם אלבומים שהוקלטו עוד לפני המלחמה, אבל ייזכרו לנצח כאלבומים כאלה; בראשם 'אה וואו' של ג'ימבו ג'יי ו'עולם מופלא איפה אתה' של אביב גדג'. יהיו עוד הרבה אלבומים שיתמודדו עם הדיסוננס הזה בין הטראומה הלאומית מצד אחד והרצון לשוב לחיים נורמטיביים (ברמת האפשר) מן הצד השני, אבל יש שאלה מוזיקלית גדולה שעולה כבר עכשיו.

אחד הסאונדים המפחידים ביותר שחדרו (וחזרו) לחיים של כולנו מאז המלחמה, הוא אזעקה. העלייה המפחידה הזאת והרעש הסטטי הפכו לחלק משמעותי במוזיקת החיים של כולנו. לא חסרים אמנים שסמפלו אזעקות לתוך המוזיקה שלהם, מ'אין בינינו חלל' של טונה ועד לשירים של ריהאנה (Man Down), קנדריק למאר (XXX), או טרייב קולד קווסט (We The People). הסאונד של האזעקה קיים גם אצל להקות רוק ופאנק כמו הקלאש ו-Frankie Goes To Hollywood, ואצל מוזיקאים אלקטרוניים, כמו הרמיקס של עמרי סמדר ל'שקיעתה של הזריחה'. אפילו Firestarter של הפרודיג'י עם הביט המפורסם דמוי האזעקה. במשך שנים האמנתי שאחד הכשרונות החשובים ביותר של ישראלי, כל ישראלי, הוא לדעת אם אותה סירנה יושבת בצורה מספיק טובה על הביט כדי להיות חלק משיר, או סיבה לבהלה של ממש.

'ארמני' של דודו פארוק, שיר שהיה להיט ענק בזמנו, מבסס את כל הביט שלו על אזעקה. האם זה שיר שברים ירגישו בנוח להשמיע כחלק מפלייליסט? האם מוזיקאים יעזו לנגן או ליצור שירים שכוללים סאונד של אזעקה או אחד שדומה לה? כדי לענות, בואו ננסה להבין קודם את התפקיד של שכבת הסאונד של האזעקה או הרעש העולה, מה שנקרא בשפה המקצועית "רייזר".

באנו למחות, באנו להרים

הפעם הראשונה שבה הבנתי את הבעייתיות באזעקה בשירים, הייתה בספטמבר 2014, כמה חודשים אחרי 'צוק איתן'. ישבתי על המחשב בממ"ד בבית הוריי, בגיל 15, ושמעתי את Killers המופתי של איירון מיידן. באמצע השיר, אח שלי רץ לתוך הממ"ד ושאל אותי אם יש אזעקה. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז קלטתי שהעלייה בקולו של פול דיאנו דומה לאזעקה.

אני יכול להבין את השימוש בסאונד של אזעקה, או בסאונד שמזכיר אזעקה בתוך שיר. האזעקה תמיד תופסת לך את האוזן, מכניסה שכבה נוספת לתוך השיר ומייצרת אווירה המתריעה שמשהו חמור עומד להיכנס. בעידן שבו השירים דחוסים יותר ורועשים יותר מאי-פעם, שימוש מידתי בברוטליות ובפחד המשתלט של האזעקה, יכולים להיות תוספת נכונה לשיר. לעתים, אזעקה בשיר עלולה להתפרש כגימיק, ניסיון קל להשיג תשומת לב, אך זאת עדיין בחירה אומנותית שנועדה לבנות אווירה. האומנות לא גדולה מהחיים עצמם, בטח בישראל, ולכן יש את הפער בין הרצון להגיע להגשמה מוזיקלית ובין הרצון לא להפחיד אנשים. מוזיקה היא גם כלי מרפא, והריפוי לא צריך בהכרח להיות בעזרת מוזיקה מלטפת. הוא עשוי להגיע בעזרת ראפ בועט, טראק מרים או מטאל כועס. אפשר למשל להשתמש באזעקות כדי למחות על הרוע שבתוך המלחמה.

הצד המורכב יותר של השימוש באזעקות הוא כשכבת סאונד, ולא כאזעקה צורמת, כאשר לפעמים קשה מאוד לשמוע אותן בשמיעה הראשונה או השנייה. גיא מוזס, המפיק שעומד בין היתר מאחורי האלבום המצוין 'אני לא מפה' שלו ושל גלעד כהנא, ומאחורי כמה שירים טובים מאוד עם דמזל איז דפרסד, חשף זווית מעניינת מהצד המקצועי.

כששאלתי את מוזס, הוא ענה: "במוזיקה האלקטרונית משתמשים באזעקות או בסירנות ככלי להרים לחלק הבא, כדי להעצים את הכניסה אליו. זה נקרא Riser ולרוב מלווה שכבות אחרות כ'הכנה לקראת' משהו אחר. בישראל, כרגע, האזעקות משמשות כעוד שכבה ש'מרימה לקראת' סכנה, לקראת בומים. שכבת סאונד צורמת ועוטפת שמסמנת שצריך למצוא מחסה. כל סאונד שעולה בהדרגה בפיץ׳ שלו הפך לטריגר אזעקה – טריגר סכנה. אופנוע מאיץ, יללת חתול מיוחם, אפילו הבכי של הבן שלי לפעמים. האמבולנסים בישראל שינו את צליל הסירנה לתנועה שקופצת מצליל אחד לשני במקום המעבר ההדרגתי ביניהם. אם במוזיקה אעשה אותו הדבר, הפונקציה של הרייזר תשתנה לחלוטין".

"אני מסנתז לרוב בעצמי את ה-Risers, לרוב רק כצליל שעולה עד לשיא מבלי לרדת בחזרה", המשיך. "אני משתמש בכלי הזה מימיי הראשונים כמפיק, ככלי להרמות. גם בשיר האחרון שהוצאתי, ‘MEH’, השתמשתי ברייזרים לקראת הפיזמון, וגם באזעקה של ניידת משטרה, אלו רגעים שאני מאוד אוהב בשיר הזה. אני חושב שאמשיך להשתמש ברייזרים. אבל אזהר מלשים אותם בפרונט ואחקור האם יש דרך לייצר את תחושת העלייה ההדרגתית בצורה שלא מעוררת אסוציאציה של אזעקה. אני לא רוצה שהמוזיקה שלי תייצג למאזין תחושת סכנה (לרוב)".

Allan Tune, מפיק ויוצר מוזיקה אלקטרונית שגר במושב ערוגות בדרום, התייחס לנושא בעצמו רגע לפני צאת אלבומו השני: "אני מאמין שיש לאזעקות קשר ישיר עם המציאות, ולכן תמיד אהבתי אותן או רעשים לא נעימים בתוך מוזיקה. תמיד רציתי שיהיה בשירים שאני אוהב משהו מעבר לשמחה או עצב, משהו שמזכיר את המציאות, ואין משהו שמזכיר אותה יותר מאזעקה. גם אם לא שומעים אותה, הרגע שבו משהו קורה ואתה לא מוכן אליו הוא חזק, ויכול במקרים מסוימים לשנות את מסלול החיים לנצח".

"משהו מעבר לשמחה או עצב"

אזעקה אמנם משקפת סכנה, אך זה משתנה עם הזמן. תלוי כמה היא קרובה אליך וכמה היא מוחשית. קיבלנו זווית מעניינת לכך מכיוונה של לינדזי זולץ, מבקרת המוזיקה של הניו יורק טיימס. זולץ כתבה בשיאו של משבר הקורונה על החיים שלה במרחק כמה מאות מטרים מבית חולים, עם סירנות של אמבולנסים שנכנסים ויוצאים ממנו 24/7. "למדתי להבדיל בין שמיעת הסירנות, ההקשבה לסירנות וההאזנה להן", ואף הדגישה שאותה "האזנה מעמיקה" יכולה להיות מתישה לאור זמן. זולץ טוענת שהרעש של סירנות האמבולנסים הפך לרעש לבן עבורה, ולחלק בלתי נפרד מהרעש של העיר עצמה. היא כתבה את זה באפריל 2020, בשיאו של משבר הקורונה, ועמוק בתוך ניו יורק מסוגרת. הרעש של אזעקת צבע אדום, לעומת זאת, שונה מאוד. כשרואים אמבולנס עובר אנחנו מפנים את הדרך, אך ברוב המקרים, גם אם לא נעים להודות בכך, זאת בעיה של מישהו אחר. כשיש אזעקה זאת הבעיה שלך, ולכן אני מאמין שהסאונד הזה הולך להיעלם מהמוזיקה הישראלית, לפחות לשנים הקרובות.

שאלתי את Allan Tune גם על זה, וכך הוא ענה: "אני חושב שאחרי המלחמה נתחיל לשיר שירי אהבה. מוזיקה אקוסטית ושירים עם פסנתר או גיטרה ייכנסו למיינסטרים, אנשים ינסו לפצות בכוח עם הצלילים הכי מתוקים שאפשר למצוא. מסאז' למוח. תוך כדי יהיו אנשים שיכעסו ואיתם יגיע הרעש. לא יודע איזה רעש, אבל אנשים יתחברו אליו כי הם יהיו מתוסכלים ויצטרכו למצוא מקום לפרק את זה. ממש צורך. מעניין מה יהיה".

רוב הכתבה שאותה אתם קוראים כעת נכתבה ב'קפה שפירא' בתל אביב. בשלב מסוים בזמן הכתיבה האזנתי, באוזניות שלי ובאופן מודע לחלוטין, ל- Boogie של ברוקהמפטון, שיר מצוין מהחלק השלישי בטרילוגיית ה-Saturation. הביט של השיר הזה, ששמעתי כבר עשרות פעמים, הוא כמה אזעקות אחת על השנייה. ידעתי את זה כשהתחלתי לשמוע אותו, ולמרות זאת בשנייה שהוא התחיל הרמתי את הראש בייאוש מהלפטופ, כדי לראות אם אנשים מסביבי רצים בגלל אזעקה אמיתית.

הם נשארו במקום. האזעקה הייתה, במובן המילולי ביותר, בתוך הראש שלי. רעשי רחוב אחרים כמו אופנוע שמאיץ פתאום או אפילו מישהו שצועק, מזכירים לי אזעקה, ואני בטוח שיש כמוני מיליונים. החזרה של האזעקות לתוך המוזיקה, והרגע שבו נוכל לשמוע שירים עם סמפול של אזעקה מבלי לחשוב שיורים עלינו, אולי תהיה הרגע שבו נרגיש שגם תת-המודע שלנו חזר לחיים שהיו כאן בשישה באוקטובר. האם זה באמת יקרה? אני לא בטוח. אבל חייבים להיות אופטימיים.