הסיכום השנתי של קולומבוס ל-2023 /// האלבומים, השירים וההופעות של השנה

עיצוב: Elad Elharar Design & Illustration

לפני ואחרי. ככה 2023 תיצרב אצלנו. לפני – מחפשים מוזיקה חדשה, נוברים בה וכותבים עליה. מתרגשים מריליסים חדשים של אמנים אהובים. אחרי – דממה. ואז, מקץ כמה שבועות, מתוך הדממה הצלילים החלו להפציע חזרה. חיפשנו צלילים אחרים, מצאנו משמעות חדשה בצלילים שחשבנו שהכרנו. האזנו בזהירות, באשמה לפעמים. בהתחלה לא חשבנו שנכתוב את הסיכום הזה. אבל הרצון שלכם שהפך לרצון שלנו להמשיך לשמוע מוזיקה, התגלגל לרצון להמשיך לכתוב עליה. היו הרבה אלבומים ושירים ש-2023 נתנה לנו שאהבנו לפני. את חלקם הצלחנו לשמוע אחרי, ולחלקם אנחנו עוד מקווים שנצליח לחזור. אז עם דגל בחצי התורן, צוות הסיפון מביא לכם ולכן גם השנה את האלבומים, השירים וההופעות שהכי אהבנו השנה. מתחילים…
 

Sufjan Stevens – Javelin
בתחילת 2023, לפני שהעולם התהפך שש או שבע פעמים, הייתי במופע "מחווה ואהבה" לסופיאן סטיבנס באוזן-בר. מיטב האמנים של האינדי הישראלי עלו בזה אחר זה (אביב פק, עלמה גוב ואבנר טואג, בין היתר), וכל אחד עשה בתורו קאבר לסופיאן. היופי העדין של המוזיקה שלו והיכולת לחבר בין שיאים רגשיים להתפוצצויות מוזיקליות, מעניקות ליצירה של אחד האמנים הטובים ביותר שפועלים כיום מימד קוסמי. המוזיקה שלו היא שמש מלטפת מצד אחד, ושמש מתפוצצת שממלאת אותך באושר מצד שני.
האלבום החדש שלו, Javelin, הוא מעין נקודת שיא שמחברת בין סטיבנס בשיאו ככותב (שמזכיר את Carrie and Lowell המופתי) לשיאים המוזיקליים באפיזודות השונות שלו. האלבום מרגיש כאילו הוא כותב את הלב שלי ושל חלק מבני דורי החוצה, למרות שהוא מבוגר מאיתנו ב-25 שנה, ומגדיר את הגרסה המוזרה של אהבה מודל 2023 במיטבה. שירים כמו Will Anybody Ever Love me, או So You Are Tired, למשל, עושים את זה בצורה מושלמת.
אחד הדברים החשובים במקרה של האלבום, בעיניים ישראליות, הוא התאריך שבו הוא יצא. ה-6 באוקטובר. יום לפני ה-7.10, יום לפני שכל העולם השתנה, יום שבו למצוא זמן לשמוע את סופיאן סטיבנס היה המטרה המרכזית שלנו, ולא לנסות לראות אם כל מי שאתה אוהב בחיים. שמעתי את האלבום כמו שצריך לראשונה החודש, אחרי חודשיים במילואים, והוא היה האסקפיזם היפה והטהור ביותר שהייתי יכול לבקש. סופיאן סטיבנס, בשונה מכמעט כל אמן אחר שהוציא מוזיקה השנה, תמיד גורם לי להרגיש כאילו רק אהבה תשבור את ליבנו.
להאזנה לאלבום

PJ Harvey – I Inside the Old Year Dying
האלבום של פי ג'יי הארווי שיצא השנה, ומבחינתי נחשב לאלבום הטוב ביותר של 2023, הוא אחד האלבומים המוזרים בקריירה שלה. שילוב בין אנגלית במבטא אנגלוסכסי שדעך באזור המאה ה-18, שירים הסמי-אמביינטיים, ועלילה על ילדה שמתאהבת ברוח הרפאים של אלביס פרסלי; הופכות אותו לאלבום לא-פשוט לשמיעה או לעיכול. אבל ברגע שצוללים אליו, נכנסים ליופי שתמיד היה שם בכל אלבום של היוצרת האדירה הזאת.
הארווי, קצת כמו במאים גדולים שמוציאים סרטים במשך עשורים, מיצתה ברמה מסוימת את המוזיקה היותר "סטנדרטית" שלה, ולכן לא מקרי שזהו אלבומה הראשון מאז 2016. אמנים גדולים מצליחים להשתמש בסיפורים גרנדיוזיים כדי להעביר רגש פשוט בצורה החדה ביותר, וזה גם מה שקורה כאן. מוזיקאית בעשור השישי לחייה מצליחה לגרום למאזין להרגיש כאילו נשבר לה הלב בפעם הראשונה אי פעם, לצד שילוב בין מוזיקה רכה יותר (ב-Lonesome Tonight) לרוק שמזוהה עם הארווי (Noiseless Noise). כתבתי בהרחבה על האלבום סמוך לצאתו, וארבעה חודשים לאחר מכן, זה עדיין אלבום שאני שומע במלואו. כך, בעיניי, מגדירים את אלבום השנה.
להאזנה לאלבום

Antonin, Polo & Pan – Je veux mourir avec toi
שיר בעברית (!) של פולו אנד פאן, הצמד האלקטרוני הצרפתי האהוב עליי. השניים עשו רמיקס לשירו של זמר בשם אנטונין, זמר שמציג את עצמו כ"מוזיקאי נודד ברחבי העולם", ששר בעברית, ערבית וצרפתית על "איך נעים להיעלם". אמנם יש מסר מעט אובדני לשיר הזה, ולכן כשחיפשתי את שמו בצרפתית גוגל הציע לי בעיקר מספרים של מוקדי בריאות נפש, אבל הוא תמיד הרגיש לי כמו חגיגה של החיים ולא של המוות עצמו. מהעיבוד העדין של פולו אנד פאן, שהפכו את השיר לאנרגטי ולכזה שגורם לך לרצות לרקוד, דרך השלווה בקול של אנטונין ועד למעבר החלק בין השפות. זה אולי שיר שמקבל משמעות קצת אחרת אחרי ה-7.10, ואי אפשר להתחמק מזה, אבל הוא עדיין אחד הדברים היפים ביותר שיצאו השנה.

Iggy Pop – Modern Day Ripoff
פרנזי, אלבומו של איגי פופ שיצא בתחילת ינואר, הוא אחד האלבומים הטובים ביותר של השנה בעיניי. איגי בן ה-76 ניסה להקליט את האלבום הרועש ביותר שהוא יכול, וכפי שראינו בקריירה בת חמישים שנה, הוא בהחלט יכול. הוא מדבר בו על זקנה ועל ההרגשה שהוא הופך לחיקוי חיוור של עצמו, וזה מגיע לשיא ב-Modern Day Ripoff. השילוב בין גיטרות דוהרות, זעם ואנרגיה מתפרצת יוצרים כאן שיר בועט במיוחד, שמרגיש כמו חומר שהסטוג'ס היו מסטולים מכדי להוציא בסוף שנות השישים. כששומעים אותו, מדמיינים את איגי מתחרפן בלי חולצה על הבמה, וזאת בדיוק הדרך בה הוא היה רוצה שזה יקרה. הרוקסטאר האחרון.

boygenius – Not Strong Enough
יכול להיות ש-2023 תזכר בתור השנה של בויג'ייניס (ושל טיילור סוויפט) באינדי הבינלאומי. The record, אלבום הבכורה של הטריו של פיבי ברידג'רס, לוסי דאקוס וג'וליאן בייקר (אחרי אי.פי מוצלח), מכיל שירים שמרגישים כמו שירים של כל יוצרת בנפרד, אך הטובים ביותר הם השירים המשותפים. Not Strong Enough, המנון מילניאלי על חוסר ביטחון עצמי, הוא בדיוק כזה. כגבר אני לא אבין אף פעם עד הסוף את ההרגשה הזאת, שרבות וטובות קישרו לאפליה המגדרית שקיימת עד היום בעולם, אבל יש מסר אוניברסלי במשפט הפשוט והיעיל: "Always an angel, never a god". מעבר לפילוסופיה שמתבטאת באמירה פשוטה שחוזרת כאן, זה פשוט שיר שממש כיף לשיר ביחד איתו. לא צריך מעבר.

John Cale – Mercy
ג'ון קייל הוא אחד האמנים האהובים עליי, ואני לא אובייקטיבית בכתיבה עליו. אבל האלבום הזה הצליח לגרום גם למי שהוא לא מעריץ ותיק של קייל, לכלול אותו כמועמד טבעי ברשימות האלבומים הטובים שיצאו השנה. הביקורות עליו היו באופן חד-משמעי מפרגנות ואוהדות, ואיך הוא עושה את זה בכל פעם מחדש, עדיין לא מובן לי. אחרי עיסוק בדברים כמו רימקסים לחומרים ישנים, קייל הצליח להביא אלבום של שירי מקור שפשוט עושים את העבודה, בלי התחכמויות. לא בכדי ספוטיפיי העיד ש- 'Nightcrawling' היה השיר הכי מושמע שלי השנה. החיבורים לאמניות צעירות כמו וייז בלאד ו-Tei Shi מעידים שעדיין לו את החושים ההפקתיים שמאפשרים לבחור את המוזיקאיות הכי מעניינות לעבוד איתן, כמו שעבד בעבר עם ניקו ופטי סמית. וזאת לצד עבודה עם מפיקים מסקרנים כמו סלביאן אסו ו- Actress. לאלבום יש וייב לילי וקצת מסתורי, של שיטוט בברים בעיר, ואפשר לחוש זאת גם בארט של האלבום, המציג אורות ניאון ברחוב עירוני אפל. אין פה שום שיר "ידידותי לרדיו", אורכם מתחיל מחמש דקות וחלקם אפילו עוברים את השבע דקות. נראה שלקוסם הזקן עדיין מסתתרים כמה אסים בשרוול, והוא ימשיך להפתיע אותנו בהמשך.
להאזנה לאלבום

Young Fathers – Heavy Heavy
העובדה שהאלבום הקודם של ההרכב הסקוטי, 'Cocoa Suger', לא נכנס לסיכום השנה שלי ב- 2018, היא אחד הדברים שאני מצטערת עליהם. הכרתי כמה סינגלים מתוכו באותה התקופה, אבל לא ממש התחברתי לאלבום כמכלול עד שעברה שנה, והוא נעשה אחד האלבומים האהובים עליי. אז אמנם ההצתה שלי קצת מאוחרת, אבל הפעם ידעתי שאין מצב שלא אכתוב עליו. נראה שההרכב לא נח על זרי הדפנה של הצלחת האלבום השלישי, והם החליטו הפעם להרחיב את היריעה: יותר אקלקטי, יותר שאפתני, יותר ניסיוני. אין ב-'Heavy Heavy' כמעט אף סינגל שמתאים להיות להיט (כמו 'In My View' מהאלבום הקודם), ודווקא השיר מתוכו שכן דחפו כלהיט, 'Rice' הוא בעיניי השיר הכי חלש באלבום. האלבום, כשמו כן הוא: יותר כבד, עם בייסליינים ותופים רועמים שמכניסים למוד היפנוטי ואווירתי.
רוב השירים חורגים מהמבנה המסורתי של בית-פזמון-סי פארט של שיר פופ, ונבנים באיטיות עד להתפרצות, כמו ב- 'I Saw'. חלקם כבר מתחילים בקצב מאוד מהיר ולא אופייני, כמו 'Shoot Ne Down' או 'Holy Moly' – הם מתחילים הכי מהיר שלהם ואז מגבירים. כמו באלבום הקודם, יש הרבה עיסוק בגבריות ומגדר, במיוחד בשיר 'Want to Be Your Lady' שבה מביע הדובר רצון להפוך את תפקידי המגדר במיטה, להיות הצד העדין והמקבל. השיר הזה נפתח כבלדת פסנתר עדינה, ופתאום מקבל תפנית לכיוון של רייב אלקטרוני. זה מסוג הדברים המטורפים והלא-צפויים שרק הם מסוגלים לעשות, מבלי שהדבר ירגיש כאילו הדביקו שני שירים אחד לשני. אני חושבת שההרכב הזה הוא ההמשך הטבעי של מאסיב אטאק. הוא משלב אלקטרוניקה, דאב, טרייבל, רוק, גוספל, מוזיקה אפריקאית (אחד מחברי ההרכב עם רקע מליבריה, שני עם רקע ניגרי) וארנ'בי, ויוצר תמהיל שהוא ייחודי רק לו, באמת אין שום דבר שנשמע בדיוק ככה.
להאזנה לאלבום

Anjimile – The King
זהו אלבום שנפתח בקולות מהדהדים, מעין שילוב בין דו-וופ למקהלה קלאסית. כשבדקתי את הקרדיטים של האלבום, גיליתי שבשיר הזה יש קרדיט לפיליפ גלאס, וזה לא מפתיע. המילה מינימליזם חוזרת על עצמה בתיאור השירים באלבום הזה, וכמו במוזיקה המינימליסטית של גלאס ודומיו, יש פה הרבה שימוש בסינקופות, ובמודולציה בין קולות ומקצבים. הדבר יוצר זהות בין המדיום למסר, כי זה אלבום שכולו בנוי על העברת תחושת אי-נחת, אלבום דוקר ועצוב, שמילים כמו "פצע" ו"סבל" חוזרות בו שוב ושוב. כשקוראים קצת על הרקע של האלבום, מבינים מדוע זה כך. אנג'ימלה צ'יטמבו הוא אמריקאי בן למהגרים אפריקאים ממלאוויי, שיצא מהארון כגבר טרנס, אחרי שעבר טיפול נפשי אינטנסיבי לטיפול בהתמכרות לאלכוהול. באלבום יש שירים המוקדשים לאימו ולאביו, למשל 'Mother' שמדבר על התהיה האם היא עדיין מקבלת אותו כבנה, ובשיר אחר יש את השורה: "אימי מטיחה בי את המילים שלה". מעבר לכאב האישי שמובע בשירים, יש באלבום כאב שנובע מהזדהותו עם קורבנות אלימות משטרתית. זהו כאב של קהילה ולא רק כזה שנובע מהביוגרפיה האישית. הוא נמצא בשירים כמו 'Animal' שבו הוא מטיח בזעם: "אם תתייחסו אליי כאל חיה, אתנהג כמו אחת". אלמנט שמאוד בולט באלבום הוא האלמנט הדתי. הוא נפתח בשיר הנושא שמתאר את ההתרחשות בספר דניאל, נבואת החורבן שמופיעה על הקיר. האלבום נע בין המרחב של הקללה והחורבן למרחב של התפילה והריפוי. שירים כמו 'Father' ו-'Pray' הם בלדות גיטרה אקוסטית רכות, המציגות אופציה של יציאה מהתקיעות של הדיכאון והזעם. הדת היא מרחב שופט, שבו הדובר אינו רצוי כגבר להטב"ק, אבל היא יכולה גם להיות מרחב מרפא, שבו הנפש הסוערת מוצאת מנוח. השיר האחרון באלבום מסתיים בסימן שאלה שנותר פתוח: "האם לא הרווחתי את הזכות?" כך שהחיפוש אחר האיזון שהתערער, עדיין לא הסתיים.
להאזנה לאלבום

Jason Isbell and the 400 Unit – Save the World
השיר הזה נכתב על ישראל בסתיו 2023. כלומר הוא לא, הוא נכתב בסתיו של שנה שעברה כנראה, אבל אני לא יכולה לחשוב על שיר מתאים ממנו לתאר את התערובת של ייאוש, פחד, תקווה ואהבה שמציף אותנו אל מול עוד טרגדיה של אלימות שרירותית שפוגעת בילדים. השיר הוא תגובה לתקרית ירי בבית ספר, הוא מאוד סיפורי וממש יכול להיות קטע מראיון עם מישהו שמתאר מה קרה לו כששמע על הירי. איזבל חש זוועה אל מול השגרתיות שבהתרחשות, הוא נשבר אבל מחזיק את זה בפנים, ומבקש מבת-זוגו שתעזור לו להתמודד עם הקושי, שתציל למענו את עולמו. בשעת משבר, כשהעולם נראה עוין ופשוט לא מקום לגדל בו ילדים, איזבל נאחז באהבה ככוח שמאפשר לשמור על התקווה.

Lido Pimienta – EIN SOF / infinito
לא, לא התבלבלתם, זו כן המילה בעברית "אינסוף" שכתובה פה. כותרת השיר היא בעצם אותה מילה בעברית ובספרדית. אני זוכרת שעוד לפני שהקשבתי לשיר הוא הפתיע אותי, מה בין הזמרת הקנדית-קולומביאנית לידו פיאמנטה לשפה העברית? הקשבה לשיר עצמו גרמה לי להתאהב בו, ולא פלא. זה שיר שמתחיל בפריטה על מיתרים ופעמונים מלאכיים, ומתפתח לצליל בארוקי תזמורתי עם מערבולות פסיכדליות שחליל מפציע מתוכן. בתוך כך הקול הנהדר של פיאמנטה עולה ויורד, תוך הדגמת טכניקה קולית ושליטה מעולה. זהו שיר שעושה חשק להטמע בעולם האינסופי והמאושר שהוא מתאר. בדיקה במילים מעלה שזהו שיר אהבה, פיאמנטה אומרת שכשהיא חולמת על מושא אהבתה זה כמו להרגיש את האינסוף. חיפוש לפי שם השיר העלה שהוא מופיע בפסקול של וידיאו-ארט של אומנית בשם Orly Anan, העוסק בתכנים מתורת הקבלה. אם כך, הקשר לעברית ואולי גם לישראל מובן יותר, ואני חושבת שפיאמנטה אכן מצליחה להעביר בשיר משהו מן הממד הרוחני שעליו היא מדברת.

Sufjan Stevens – Shit Talk
אם יש מישהו שכתבתי עליו הרבה בקולומבוס, זה סופיאן סטיבנס. כמו במקרה של ג'ון קייל, הוא אחד האמנים הכי אהובים עליי. אבל בניגוד לקייל, אני מודה שבשנים האחרונות הוא קצת אתגר אפילו את הסבלנות של מעריצה ותיקה כמוני, עם כל מיני יציאות אינסטרומנטליות שפחות התחברתי אליהן. נרשמה אנחת רווחה כשהסינגלים מ- 'Javlin' החלו לצאת, כי נראה שסטיבנס חזר לסאונד שיותר קרוב ל'קארי ולאוול', האלבום שיצא כבר לפני שמונה שנים. אבל השיר שהכי אהבתי מהאלבום לא יצא כסינגל, הוא ארוך מדי לפורמט הזה עם קצת יותר משמונה דקות, והוא מופיע כמעט בסוף האלבום. הוא מתחיל כדבר אחד ומסתיים כדבר אחר: בהתחלה נראה שהוא מדבר על מערכת יחסים זוגית מתפוררת. הדובר כל הזמן רב עם בן זוגו, הוא מודיע שהוא מוותר, ולא מסוגל יותר לחיות ככה. ואז בבית השלישי של המילים ישנו מהפך: הדובר מבקש קרבה פיזית, הוא חוזר שוב ושוב על כך שהוא לא רוצה לריב יותר, ונראה שמה שהתחיל כמהלך של פרידה הופך למהלך של כניעה – האהבה חשובה לדובר יותר מהאגו שלו. זה מוביל לחלק השלישי של השיר, שהוא קטע אמביינטי מופשט, המזכיר את היצירה המוקדמת של סטיבנס.
השיר הזה הוא שיר מתעתע. מבחינת מנגינה הוא שליו ואוורירי, אבל המילים שלו, לפחות בהתחלה, מאוד עצובות ומושרות בטון מובס, עייף. ואז נכנסת מקהלה נשית שכמו בשירים קודמים של סטיבנס דוגמת 'שיקאגו', מכניסה ממד של אופטימיות ושמחה ובונה רובד נוסף במשמעות של השיר. נדרשו לי כמה האזנות כדי לפענח את השיר הזה, שיש בו מורכבות ודיסוננס מובנה בין המסר של המילים למנגינה. עם הידיעה שהשיר נכתב לבן זוגו של סטיבנס, אוונס ריצ'רדסון הרביעי, שנפטר באפריל האחרון, השיר נהפך לעדות לאהבה גדולה שנקטעה לפני זמנה.

Bongeziwe Mabandla – ukuthanda wenda
אחד המאמרים הראשונים שלי לגיליונות המודפסים של קולומבוס, עסק במוזיקה אלקטרונית מאפריקה. כתבתי שם תחזית שעוד נראה עוד מוזיקאים מבטיחים מהיבשת, ואני שמחה לבשר שהיא התממשה עם הגילוי של האמן הצעיר הזה מדרום אפריקה. הוא פעיל כבר עשור וזה שיר שיצא באלבומו הרביעי, 'amaXesha'. את הסאונד שלו אפשר לתאר כ"ג'יימס בלייק אם הוא היה אפריקאי ששר בשפת הקוסה": אינדיטרוניקה רגישה עם שירה בקול גבוה, שיוצרת ניגוד מעניין עם החזות השרירית של הזמר, המופיע עירום בקליפ של השיר. יש תחושה מאוד אינטימית בחשיפה שלנו אליו תוך כדי שהוא מתלבש בקליפ. היכולת של מבנדלה להיות חשוף, תרתי משמע, כשהוא שר בשיר הזה על אהבה שמכאיבה, הולכת נגד הסטריאוטיפים של גבריות אפריקאית מצ'ואיסטית. "זה הורג אותי מבפנים, לאהוב אותך" – פה דווקא הגבר הוא הקורבן של האהבה, הצד הפגיע. ביחד עם ביט מאוד ממכר, השיר הזה הצליח להישאר אחד מהאהובים עליי השנה.

פלייליסט שירי השנה של ציפי פישר

'טריו מנדילי' בצוללת הצהובה
השנה כנראה ראיתי ממש מעט הופעות חו"ל, כי באופן יוצא דופן, כף רגלי לא דרכה בבארבי בכלל. אבל ההופעה שכן הלכתי אליה ביוני בצוללת הצהובה בהחלט שווה המלצה. מדובר בשלישיית הזמרות הגיאורגיות שהפכו לטרנד עולמי, בזכות ההרמוניות הקוליות המופלאות שלהן. הן בהחלט ידעו איך לבדר את הקהל, ניהלו מלא אינטראקציה איתו, התבדחו בינן לבין עצמן וצחקו על סטריאוטיפים של גיאורגים. בקהל נכחו אנשים דוברי השפה, אך יש לציין שהרוב היו כמוני, וגם אם לא הבנו הכול עדיין מאוד נהנינו. ההרכב חתם בקאבר א-קפלה ושומט לסתות ל'התקווה', שהעיד כי גם את השיר הכי לעוס ומוכר אפשר, עם העיבוד הנכון, להפוך למשהו חדש. הן בהחלט לא גימיק חד-פעמי, אלא מוזיקאיות מיומנות שמצליחות לגרום לדברים לא-קלים לביצוע להראות קלילים וכיפיים, והכיף הזה עבר היטב מהבמה אל הקהל.

Being Dead – When Horses Would Run
'ביינג דד' עושים רוק אחר. מה כבר אפשר לצפות מלהקת רוק שתחדש ב-2023? הצמד שמורכב משני היפים מחבקי עצים מטקסס – מתופפת וגיטריסט העונים לשם 'פאלקון ביץ" ו'גאמבול' (בהתאמה); הוציא השנה אלבום בכורה מהמרעננים בז'אנר, שפשוט כיף לגמוע בהאזנה רצופה. הם מנגנים רוק חמקמק, רזה, ומתובל בהרמוניות ווקאליות, ונעים על התפר שבין גאראז'-רוק לאמריקנה, ונוגעים גם בסרף רוק. על פניו, זו מוזיקה שהגיעה לשיא היצירתי שלה בסיקסטיז. אבל הרוק של ביינג דד הוא כאמור אחר. המבנה של השירים נוטה להישבר ולהתעקם די בקלות, כמו גם ההרמוניות הקוליות של השניים. ובכלל, האלבום כולו רווי הומור, בעיקר עצמי, שנותן לילד הפנימי שבהם פורקן דרך המוזיקה, כמו היפים טובים. בשנים האחרונות, יש תחושה שהרוק לוקח את עצמו ברצינות יתרה, והדבר הופך את האלבום הזה ליוצא דופן בנוף. יש כאן שבירת מוסכמות כוללת של מה שהז'אנר אמור וצריך להיות: אלבום רוק גולשים שמתאים ליום קיץ בחוף שטוף שמש בקליפורניה, שמבוצע בפועל על ידי שני בוקרים טקסניים מסרט של האחים כהן.
להאזנה לאלבום

KNOWER – KNOWER FOREVER
בעת הנוכחית זו כבר לא הגזמה להגדיר את לואיס קול כתופעה שאין שנייה לה, ואת הפרויקט שלו ושל שותפתו ליצירה, ג'נביב ארטדי, כאחד ההרכבים המיוחדים של הג'אז והפאנק המודרני. לאלבום המדהים הזה מטרת-על אחת, והיא: לגרום לכם ולכן לתנועות אגן אינטנסיביות ובלתי נשלטות. התיפוף הווירטואוזי של קול יחד עם השירה השמיימית של ארטדי כה מובחנים ומדויקים, באופן שמעלה את הרושם כי השניים הם ככל הנראה חייזרים שנשלחו להפנט את המין האנושי במטרה לרקוד עד אבדן חושים. קשה לתפוס שאת פצצת הגרוב הפראית אך מהודקת להחריד הזו, הקליטו בני אנוש.
לאורך האלבום מבריקים גם שורה ארוכה ומובחרת של נגנים דוגמת סאם גנדל המעולה על סקסופון, סאם וילקס ומונוניאון על בס, ועוד נגנים מוכשרים שמהווים חלק בלתי נפרד מהפרויקט. הם לוקחים קדימה את מה שניתן לעשות עם ג'אז בשילוב השפעות פאנק, אראנ'בי ותרבות אינטרנט.
להאזנה לאלבום

JPEGMAFIA & Danny Brown – SCARING THE HOES
אלבום קרוסאובר כאוטי שהוא פשוט מתכון לאסון במובן הטוב של המילה, של שתיים מהדמויות המשמעותיות בהיפ הופ האלטרנטיבי העולמי. מה צריך יותר מזה? לג'ייפגמאפיה ודני בראון יש כישרון נדיר להתיך טקסטים מושחזים (לרוב בצעקות) עם סמפולים לא שגרתיים, ליצור מערבולת של רעש ובלגן מוזיקלי, ואיכשהו לגרום לזה להישמע קוהרנטי ומסודר. למעשה, מבחינתי הראפ באלבום הוא התוספת שמוגשת עם המנה העיקרית שהיא הביטים שמאחור: ההפקות של ג'ייפגמאפיה (או "פגי") שרק הולכות ומשביחות עם הזמן, וממצבות אותו כאחד המפיקים המעניינים של השנה. זה לא רק היפ הופ. זה נויז, גליץ', דראם אנד בייס. זה מיצוי כל מה שהז'אנר יכול להיות, במיוחד בשנה שבה רוב מבקרי התרבות מספידים את ההיפ הופ, וקובעים כי הוא בגסיסה איטית וממושכת. האלבום הזה הוא לחלוטין מה שיציל אותו.
להאזנה לאלבום

Jeff Rosenstock – LIKED U BETTER
מבין כל המנוני הפופ-פאנק המצויים באלבומו החדש והמעולה של ג'ף רוזנסטוק, השיר הזה הוא פנינה שהדרך הנכונה ביותר לצרוך אותה היא במכונית בפול ווליום, ולצרוח את כל המילים. יש כאן שיר אהבה נכזבת שמתוארת באופן אירוני יותר כמו סיוט, אבל סיוט שמעורר הזדהות כמעט בלתי-נסבלת. הכנות המתפרצת, הילדותית ונו טוב, גם קצת פתטית של הפאנקיסט מלונג איילנד, מגדירה מחדש באופן מורכב מילנילאיות מהי. בכל אלבום הוא מרחיב את גבולות יצירתו, ומוכיח את עצמו פעם אחר פעם ככותב שירים מחונן וכאיש חזון אמיתי; לא רק בפאנק, כי אם בכלל.

Andy Shauf – Wasted on You
אין כאן יותר מדי איפה לטעות. זה אנדי שאוף. זה נעים ומלטף ומלודי, עשיר בהרמוניות ובעיבודי מיתרים מינימליסטים שחומקים אל תוך הלב בלי שירגיש ומשרים עליו תחושת חום נעימה שכזו. שימו את הכל בתוך אלבום קונספט שעוקב אחר דמותו של סטוקר אובססיבי בשם נורם וקיבלתם את אחת היצירות המתעתעות ביופיין, והשיר הזה, שגם פותח את האלבום, בראשן.

Yo La Tengo – Miles Away
בעיניי זה די מדהים שיו לה טנגו קיימים כבר מ-1984, ועד היום משחררים אלבומים שמתחרים בקלות עם הקלאסיקות הכי חשובות ועל-זמניות שלהם. מתוך אלבומם שיצא השנה, This Stupid world, בחרתי דווקא את השיר שסוגר אותו. קולה השלו של ג'ורג'יה האבלי נח בעדינות על פני ג'אם מתמשך של מכונת תופים ורעשים סטטיים, שמנקים באלגנטיות כל רעש חיצוני אחר בעת ההאזנה.

Kali Uchis – Moonlight
ללא כל ספק הבאנגר המוצדק של השנה. ממתק ניאו-סולי עם גרוב חלקלק וחושני, והוק מהממכרים ביותר שנשמעו במחוזותינו השנה. מומלץ להגיש עם קוקטייל לאור ירח להשלמת החוויה. השיר הזה הוא ההגדרה לפופ סולידי עם טונות של אופי וסגנון, שמתחת לאף הפך ללהיט טיקטוק שעושה בית ספר לאמנים גדולים פי כמה.
שבו, פתחו את המחברת, תרשמו ותלמדו מקאלי אוצ'יס: ככה מייצרים להיט.

מלווינס בבארבי
ההופעה הלא פחות ממופתית שנתנו סנדקי הסלאדג' מסיאטל בבארבי השנה, מוכיחה סופית שגיל הוא פונקציה סובייקטיבית בלבד. הלהקה, שסולנה קינג באזו כבר נושק ל-60, נשמעת כל כך טוב, ועם סאונד מיוחד, אגרסיבי ומפוזר. כיום היא עדיין לא נופלת מתקופת האלבום המופתי 'הודיני', שלרגל חגיגות 30 השנים לצאתו היא הגיעה לארצנו הקטנה. המחויבות המרשימה שיש לשועלי הקרבות הוותיקים האלו להופיע ולנגן, לצד הומור עצמי וקלילות כמעט ילדותית, הכו בי לאורך כל הערב. השלושה עלו לבושים בגלימות מכשפים לצלילי 'Take on Me’ והחזיקו עד לביצוע המדהים והארוך של הקלאסיקה 'Boris'. לא סתם הם כיכבו בראש רשימות סיכומי השנה בספוטיפיי שלי, גם אחרי ארבעים שנות פעילות הם עדיין רלוונטיים. אם כי, במקרה שלהם אני חושב שהמונח המתאים הוא "מכסחים".

Emile Mosseri – Heaven Hunters
השנה שחלפה עלינו – לא יודע אם התעדכנתם – הייתה עמוסה בטלטלות. הזוועות שהחלו בתאריך הארור ההוא לפני נצח או אתמול, אני לא בטוח, ממשיכות ומצטברות זו על זו מדי שעה, כמו עוד משקולת שנוספת על מתאמן, רק כדי לבחון כמה הוא יוכל לשאת לפני שיקרוס. ניתן לומר שהשנה הזאת לא "חלפה", אלא יותר "דרסה" אותנו עם מכבש הלוך-חזור. וזה לא שלפני השבעה באוקטובר היה פה גן עדן, כן? אנחנו בנקודה אחרת בהיסטוריה, וזהו. מבלי לדעת מה שאר הכותבים כאן יכתבו, ומבלי לקרוא סיכומי שנה ישראלים אחרים, אני מניח שמוטיב ה"איך אפשר לשמוע בכלל מוזיקה עכשיו?" יחזור על עצמו לא פעם ולא פעמיים. אז איך באמת? הפתרון שאני מצאתי כדי לא לחיות בתוך דממה מצמיתה לחלוטין, הוא באלבומים שאפשר לקרוא להם "אווירתיים", כאלה שיכולים ללוות אותי ברקע לבהייה חסרת אונים במה שהפך להיות העולם שבו אני חי. כפי שהחודשים האחרונים היו מעין יום אחד ארוך ומתמשך, כך נזקקתי למוזיקה שתתאים למצב הצבירה הנוזלי שנכפה עלינו – מוזיקה שהיא שטיח צמרירי שאפשר להשתרע עליו, להיבלע בתוכו ולשכוח לרגע מהמציאות. והמולך בכיפה הזאת, הוא ללא ספק אלבום הבכורה של המלחין והיוצר אמיל מוסרי. אמנם שמו נשמע כאילו הוא גדל באשדוד, אך הוא למעשה נולד בניו יורק וחי בלוס אנג'לס, בן לאב יהודי-ישראלי ממוצא מצרי ואמא קתולית-אירית.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו באלבום החלומי הזה, הוא כמה הוא סינמטי באופיו. אפשר ממש לדמיין סצנות קולנועיות שלמות שהקטעים בו יכולים ללוות. קטע ההקדמה האינסטרומנטלי הפותח, ששמו כשם האלבום (איזה שם מדהים: "ציידי גן עדן"), מכניס אותנו למרחב חללי או תת-מימי ומחליק אותנו בעדינות לתוך היצירה. השיר העוקב, Oklahoma Baby, בונה אצלי בראש אימג' של אדם שהולך על פסגת הר מושלג נגד רוח שהולכת וגוברת, תוך מאמץ רב, אך גם סיפוק למול איתני הטבע. הלמות התוף המדודות, הפסנתר הדרמטי והדומיננטי, אוקיינוס הריוורב, ופדים של סינתים שעוטפים את העיבודים במעין איכות "סיגור רוסית" נורדית מרחפת, כשאין ממש בית או פזמון מובחן לכל שיר – הכול מצטבר לפסקול מושלם לחיים אחרים, רחוקים שנות אור מאיתנו.

מסתבר שעבודותיו של אמיל מוסרי לפני הקלטת אלבומו הראשון, היו הלחנת פסקולים לסרטים, רובם ככולם סרטים מצוינים שמלווים במוזיקה מדהימה: "האיש השחור האחרון בסן פרנסיסקו", "קג'יליונר" (הכי מומלץ) ו"מינארי", שעליו אף היה מועמד לאוסקר לפסקול הטוב ביותר. אז אם אתם מחפשים לצאת לרגע מסרט האימה שאנו חיים בו, ולצלול עמוק לתוך סרט אחר, טוב הרבה יותר – אמיל מוסרי הוא האיש שלכם. ומילה על עטיפת האלבום המהממת, שמתמצתת את אווירת האלבום, ואת התחושה שמלווה אותי, ואולי רבים מאיתנו, בתקופה האחרונה: אדם נופל מצמרת עץ לעבר התרסקות בלתי נמנעת, ובדרכו למטה מושיט ידו בשקיקה לעבר דובדבן קטן ויחיד שנופל יחד איתו באוויר. התגלמות הטרגדיה והתקווה האנושית, השזורות זו בזו לנצח.
להאזנה לאלבום

Peter Gabriel – i/o
אלבומים שיוצאים לקראת סוף השנה הקלנדרית, לרוב נופלים בין הכיסאות בכל הנוגע לסיכומי שנה. הם טריים מדי מכדי להיכלל בסיכום השנה הנוכחית, ועד סוף השנה הבאה כבר יכולים להישכח כי הם נחשבים לייבול השנה הקודמת. בקיצור, אל תוציאו אלבום בדצמבר. אבל, אנחנו חיים בתקופה חריגה, ועל כן הנה אלבום שיצא רק לפני מספר שבועות ומככב פה כאחד מאלבומי השנה. מה לעשות, אם קוראים לך פיטר גבריאל, ואתה מוציא אלבום עם חומר חדש לראשונה מזה יותר משני עשורים – וואלה, מותר לך. אז כן, פיטר גבריאל, אחד הקולות היפים והמיוחדים בתולדות המוזיקה המודרנית לעניות דעתי, הוציא אלבום מקורי חדש אחרי מעל 20 שנה (האחרון היה "Up" שיצא בשנת 2002).

בספוטיפיי תוכלו למצוא את האלבום בשתי גרסאות עוקבות עם עיבודים מעט שונים -Bright Side Mix / Dark Side Mix – ובסט השלם לרכישה יש אפילו מיקס נוסף (In-Side Mix). אל תרגישו מחויבים להקשיב לכל הגרסאות, זה באמת לא הכרחי, למרות שלכל אחת יש את קסם משלה בחלק מהשירים. אני אישית הכי התחברתי למיקס הבהיר, כי מי צריך עוד אפלה בחיים כרגע. זה אלבום נגיש לחלוטין וכיפי להאזנה, אך גם לא מתפשר או מתחנף.
מהרגע הראשון הוא נכנס לי ללב בצורה שלא יכולתי להתעלם ממנה. אני בטוח שזה קשור לתקופה הנוכחית, ולרצון שלי להתעטף במוכר ובמנחם, אבל כשקול כזה גדול מן העבר, שליווה אותי מילדות ועד בגרות בתחנות שונות בחיים, פתאום חוזר לחיי – התחושה היא כמו אבא שחוזר מהמילואים עם ריח של אבק דרכים, ונותן לך חיבוק ענק בכניסה לבית. אי אפשר שלא לטבוע בתוך החיבוק הזה. כל זה כמובן לא היה מחזיק אם האלבום לא היה טוב בפני עצמו. אז למי שחושש/ת מגימיק נוסטלגי בלבד, אל דאגה: מדובר באלבום אדיר, שמכבד את הקריירה המוזיקלית הענפה של פיטר גבריאל, עם הפקה מהוקצעת ומדויקת (של גבריאל עצמו כמעט בכל השירים), עיבודים שמשלבים בין אייטיז לניינטיז לאלפיימז, טקסטים ראויים, ובעיקר: הקול שלו נשמע יותר טוב מאי פעם, בגיל פאקינג 73.
גבריאל מורגש כאן חשוף מתמיד, ובוחן את חייו, את אהבותיו, את קרוביו (כולל שיר מרגש שמוקדש לאימו), ואת העולם בכלל. האלבום נקרא i/o (או בעברית "קלט/פלט"), מונח השאול מעולם האלקטרוניקה והתכנות, אך יכול להגדיר את האופן שבו כולנו מתקשרים עם העולם החיצוני: פולטים וקולטים. השם הזה מגדיר במדויק את אופי האלבום, מלא התובנות והאבחנות, גם אם ברובן פשוטות וישירות: פילוסופיה יומיומית. שיר הנושא של האלבום, למשל, נפתח כך בפשטות, עם התבוננות עצמית שהיא בה בעת מאוד גשמית, ומאוד רוחנית.

I'm just a part of everything" / I stand on two legs and I learned to sing / It's not / what was said and it's not what I heard / I walk with my dog and I whistle with the bird"

רק אדם שעבר קריירה שהיא חיים שלמים, יכול להוציא מפיו משפטים כל כך קוסמיים על גבול הקיטש, וזה יישמע כה נבון ונכון. כמה פשטות, כמה ענווה, כמה יופי. בסוף כולנו פשוט חלק מהכול.
להאזנה לאלבום

Boygenius – The Record
סופרגרופ האינדי-רוק הנשי, שמורכב מג'וליאן בייקר, פיבי ברידג'רס ולוסי דייקוס – שלוש אמניות אינדי מצליחות בפני עצמן, הוא הדוגמה המושלמת לשלם שגדול מסך חלקיו. אני מודה שמלבד שירים בודדים, אף אחת מחברות ההרכב בנפרד לא הצליחה להחזיק אותי קשוב למשך אלבום שלם, אבל משהו בחיבור בין שלושתן פשוט עובד לי בטירוף. הצלע המועדפת עליי במשולש היא פיבי ברידג'רס, ובהתאם גם הרצועה האהובה עליי באלבום היא Emily I'm Sorry בהובלתה. אבל באמת שלכל אחת מהן יש את הייחוד שלה. שם ההרכב "בויג'יניוס" הוא מעין עקיצה בהפוך על הפוך למוטיב "האמן הגאון" (הגבר כמובן) הנפוץ בתעשיית המוזיקה, והאג'נדה סביב הקמת הלהקה הייתה בחלקה ההצבה בפרונט של אחווה נשית מוזיקלית אמיצה.

הן הוציאו יחדיו אי.פי אחד בשנת 2018, והשנה חזרו סוף סוף עם אלבום שלם, מכל הבחינות. עם השם הכה מחייב "האלבום", The Record מציג תמהיל מדויק שלוקח את הטוב מכל אחת, ומערבב יפה לכדי ישות תלת-ראשית. זו מצליחה להיות מגוונת במידה, להדגיש בכל שיר אספקט אחר של היוצרת המובילה, ותוך כדי גם לייצר חתימה ברורה ומלוכדת של ההרכב עצמו. השירים לא מנותקים זה מזה בשל שילוש היוצרות, אלא ממשיכים אחד את השני בקו אחיד אך ורסטילי. והתוצאה כל כך יפה: שילוב מהפנט של אינדי / רוק / פולק מחמם לב, קצת דיסטורשן, הרבה אקוסטיות, ושלושת הקולות הנשיים שמבעבעים ומזרימים את הטקסטים האישיים באופן טבעי וצלול. זה מובחן כבר מהשיר הראשון, שמושר כולו בא-קפלה יפהפייה בשלושה קולות עדינים, והוא מהווה הצהרת כוונות של הטריו, כשהן מבקשות:

"I'll give everything I've got / Please take what I can give / I want you to hear my story and be a part of it"

זה שיר אהבה, אבל אפשר לקרוא אותו גם כמעין הסכם שבעל פה בין האמניות למאזינים. הן ייתנו את הכול, ויספרו לנו את הסיפור שלהן במלואו. אבל כדי שאנחנו ניטמע בסיפור, גם לנו יש אחריות מסוימת. וזו תובנה שאפשר לקחת לחיים בכלל.
להאזנה לאלבום

?Vulfpeck – What Did You Mean by Love
היה זה גידי גוב ששר אי אז בשנת 1989 למילותיו של אהוד מנור: "מה אתה בכלל יודע על אהבה?" והנה כמה עשורים מאוחר יותר, ההרכב האדיר Vulfpeck שואל את אותה שאלה אלמותית, במילים אחרות. אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? אני מודה שאחרי שנה מלאת תהפוכות ברמה הלאומית והאישית, באמת שאין לי מושג. אבל היא מהדהדת סביבי כל הזמן, והתדר של הדהודה תואם את השיר הזה פלאים: מרחיב לב אך גם נפתל, עקמומי, לעיתים מאחז עיניים. שימו לב לרקע המוזיקלי שעוטף את קולו החמים של הסולן אנטואן סטנלי; כבר מהרגע הראשון, משהו שם קצת off, קצת ליד, אתם מצליחים לשמוע את האהבה הזאת שחומקת מבין האצבעות? כמו גיטרה שמנסים לכוון אותה בעודה מנגנת, הצלילים מתעקמים ומתפתלים תחת המלודיה המרגשת והחמימה. אהבה היא לא דבר יציב, היא יכולה לנזול פנימה והחוצה, להזדחל לתוכך ולהתמקם שם בערמומיות, מהפנטת אותך מבפנים ומשאירה אותך ללא מגננות, תוך שהיא צוברת אנרגיה עוצמתית. וכשהיא יוצאת מגופנו אנחנו לא תמיד בטוחים לאן קרן האנרגיה הזאת מכוונת. לכן השיר הזה מושלם לדעתי: הוא יודע שאהבה לעיתים מתעתעת, וזה בדיוק מה שהופך אותה למשאת נפשנו. צחוק הגורל הגדול של האהבה: כשהיא מושלמת זה משעמם. כשהיא מזייפת היא מותירה אותנו דרוכים וחיוניים ומלאי חיות. לב שבור הוא לב שלם. כל הקלישאות בילט אין. אז למה *אתם* מתכוונים כשאתם מנגנים אהבה?

SZA – Kill Bill
והנה מישהי שיודעת בדיוק לאן האהבה לוקחת אותה. ספויילר: רחוק מדי. מי שמכיר אותי בכובעיי האחרים יודע על חיבתי הגדולה (שלא לומר אובססיה קשה) לקולנוע. אז כשמגיע שיר שמבוסס באופן חופשי על סרט, ועוד אחד האהובים עליי, הוא מיד מקבל אקסטרה נקודות. פנטזיית הרצח הרומנטית של SZA שקיבלה השראה מסרט הקאלט של טרנטינו והפכה ללהיט ענק בעולם, היא יצירה פופית עם כל כך הרבה גרוב וסטייל בלתי מתאמץ, שכמאזין אתה כמעט זורם איתה בכיף על התוכנית הזדונית שלה שמכוונת באופן ברור ל… נו, אין דרך לומר זאת בצורה עדינה: לרצוח את האקס שלה ואת חברתו החדשה. גם כאן, ממש כמו בשיר הקודם ברשימתי (האם יש כאן מוטיב חוזר וסימבולי של שנת 2023?) העיבוד המוזיקלי משדר למן ההתחלה חוסר יציבות ופלואידיות. הקלידים החלליים לא מחזיקים על תו מדויק ואחיד ליותר משנייה אחת, ומייצרים מעין תחושת סאטלה אוורירית. גם SZA שנכנסת לראשונה כאילו באמצע התיבה, תורמת לאווירה הרחפנית של הקטע. הטקסט המתריס במכוון יושב בנוחות מעט מטרידה על ביט מעודן, והשירה הנונשלנטית זורקת לאוויר מילים כמו: "אני עומדת לרצוח את האקס שלי, למרות שעודני אוהבת אותו / אך אני מעדיפה להיות בכלא מאשר להיות לבדי". ממש החומר שממנו עשויים להיטים. והעובדה שהשיר הזה יצא ממש על סיפה של השנה הקודמת, ויותר מ-12 חודשים מאז אני עדיין מזמזם אותו להנאתי, הופכת אותו מבחינתי לראוי להיחקק בדברי הימים של 2023.

Beck – Thinking About You
ניקח הפוגה מרציחות ונחזור להצהרות אהבה כנות ומרגשות, כמו של פעם. Thinking About You הוא כנראה השיר הכי 'יפה' של השנה, במובן הקלאסי של המילה. בק אהובנו עושה זאת שוב, וחוזר סגנונית לימי Sea Change האלמותי, כשהוא מגיש לנו בלדת גיטרה אינטימית, ישירה וממוטטת לבבות. בכל פריטה של אצבעותיו עלי מיתר, אפשר כמעט להריח את העץ שממנו ייצרו את הגיטרה. ההפקה המינימליסטית מערסלת ובעלת גוף עמוק וסמיך, כך שכל צליל מקבל את הכבוד המגיע לו, מתפצפץ לו בחלל, כמו גיצי מדורה שמאירים את החושך ונעלמים באוויר. בנימה אישית במיוחד, השיר הזה סימל עבורי גם את תחילתה וגם את סופה של מערכת יחסים השנה. בק הכין לי כר פורה לבכות לתוכו דמעות אושר או עצבות: הרי אותה אמירה של "Thinking About You" יכולה להתאים גם לפריחתה של מערכת יחסים וגם לקמילתה. כי בסופו של יום, מה שנשאר זה אתה והמחשבות. אז אם עוד לא נחשפתם לקסם הזה – ובין אם אתם בזוגיות או בבודדים – נדמה לי שזה יכול להיות שיר האהבה המנחם עבורכם.

Skrillex, Fred again & Flowdan – Rumble
במעבר חד כמו חרב סמוראית, השיר הבא ברשימתי הוא… משהו קצת אחר. ואם בחרתי לאחד משירי השנה שלי בטרק של סקרילקס, מאסטר הדאבסטפ הידוע לשמצה, אפשר להיות בטוחים שזוהי אכן שנה מוזרה. אבל תשמעו, זה חתיכת טרק מטורף; כזה שיכול לעבוד גם על רחבת הריקודים, ואולי אף יותר באוזניות, בחושך, בין ארבעת קירות הבית. שילוב של מוזיקת גריים, דאבסטפ, וג'אנגל (הסגנון האחרון גם מרופרר במשחק מילים חביב שחוזר על עצמו בליבו של השיר: "You Hear That? Killers in the Jungle"). מעין מוזיקה שבטית, רק שהשבט שיצר אותה מגיע מהעתיד, או מהחלל החיצון. המפיק, אמן הגריים והראפר הבריטי פלואודאן מביא פה וורסים קצרצרים וחותכים, על רקע ביט שמן ובאסים תת-קרקעיים בתדר כל כך נמוך שהוא יכול להרעיד את רמקולי רכבכם, ואת אמות סיפיכם. אך אל בהלה, זה לא נעשה תוך כדי מתקפה רב-חושית מעיקה, אלא דווקא באופן מינימליסטי, כמו צייד שקט שאורב לכם במחשכים וממתין לשעת כושר ללפות אתכם ברשתו. וכמובן, הדובדבן שבקצפת, ההוק שבלעדיו השיר הזה היה קורס, הוא הווקאל האדיר עם הפיץ' המוגבה שזועק: Hear the Rumble ומתגלגל כמו סוכריות קופצות על הלשון. שתיים וחצי דקות של כיף טהור.

Susanne Sundfør – leikara ljóð
לסיום, דילמת "הפרדת היוצר מהיצירה" הראשונה שלי. התלבטתי אם להכניס את שירה המושלם של סוזאנה סונדפור, שכן מתישהו בתחילת המלחמה היא הפיקה והשתתפה במופע גיוס כספים שנקרא "שירים לעזה". לא שיש לי בעיה עם תרומות למטרות הומניטריות, אבל בחייאת, לא יכולת לקרוא למופע "שירים לשלום" או "שירים למזרח התיכון" או ווטאבר. בתקופה כזו, כל בחירת מילים הופכת ללקיחת צד, ואכן סוזאנה סונדפור לקחה צעד אחורה בהמשך והבהירה שליבה עם כל הצדדים בסכסוך ותפילתה היא לשקט כולל, לכולם. אז הנה, שמתי כאן את הדיסקליימר על היוצרת, ועכשיו – אפשר לעבור ליצירה. קחו נשימה.

ציוץ ציפורים. הקשיבו להן.

אחרי כמעט חצי דקה, זה מגיע, בשקט בשקט, בעדינות אין קץ: הִמְהוּם של קול נשי מוכר. אני מדמיין את סוזאנה סונדפור יושבת לה באחוּ, ברגע נדיר של רוגע פנימי, כשלפתע מתגנבת לראשה מנגינה נושנה-חדשה, שלא ברור מהו מקורה: אולי זה מקטע שבור משיר ערש שאימה נהגה לשיר לה בינקותה, אולי איזה שיר-עם נורדי עתיק, ואולי זה צירוף תווים חדש לגמרי שהומצא הרגע. מה שבטוח הוא, שחדוות ההתגלות שורה על הרגע הזה. המוזיקה הזו נחתה מלמעלה. כדי לא לשכוח את המלודיה הקטנה שיוצאת מפיה, סונדפור חוזרת עליה ומשננת אותה על קצות שפתותיה, עד שציוץ הציפורים מתאדה בהדרגה אל האוויר הצלול, ונותרת רק מנגינה טהורה: זמזום מנטרי שחוזר על עצמו שוב ושוב. מחיאות כף עדינות אך דרוכות מתווספות לקלחת, ועליהן נפרש מרבד קולות שניים, שלישיים ומתומנים של סונדפור עצמה, כאשר היא שרה: "This is My Final Call". הקטע הולך ומתעצם, נושם עמוקות, קורא אל השמיים בכוונה מלאה, ומתפתח ליצירה ווקאלית שההגדרה הכי ראויה שאני יכול לתת לה היא 'גוספל נורדי'. מוזיקה שאפשר לדמיין מקהלה גדולה צועקת בכנסייה מהדהדת, אך במקום בביצות לואיזיאנה, היא ממוקמת בערבות הקרח הקפואות של לפלנד. הצבעים הם לא צהבהבים של שמש ואבק, אלא כחלחלים של קרחונים אינסופיים. החום מגיע מבפנים, ולא מבחוץ. קחו את המנטרה הזאת לליבכם, נטרלו את קולות הרקע, ובואו כולנו נתפלל לימים טובים יותר.

פלייליסט שירי השנה של ירון ברוידא

Nat Myers – Yellow Peril
האלבום הזה של מאיירס שונה במהותו מהאלבומים שבכל שנה אני בוחר כאלבומי השנה. הוא נצמד באופן די קשוח לחוקי הז'אנר, במקרה הזה פולק-בלוז, ובגלל הקול העמוק וגיטרת הדוברו שלו הוא לכאורה נשמע כמו הרבה אמנים בתחומו. אבל בכל מה שמעבר לפרטים השטחיים האלה – האלבום הוא הכול חוץ מסטנדרטי.
בשיר הנושא למשל, תשמעו את אותו קול ואותה הגיטרה, ובנוסף מחיאות כפיים, רקיעות וקולות רקע. זה הופך את חוויית ההאזנה באוזניות להכי קרובה לג'וק ג'וינט במיסיסיפי, מבלי לצאת מהבית.
התחושה הזו, שהאלבום הזה נועד להרקיד למרות שהוקלט בסטודיו, היא בדיוק מה שהופכת אותו למיוחד. כי למרות שהוקלט בסטודיו של דן אורבך המפיק, הוא האלבום שהכי קרוב להופעה חיה ששמעתי השנה. מאיירס גם יודע לפלרטט עם סגנונות אחרים, וב- Ramble No More, שאין ספק שבלוז זה הז'אנר שתחתיו צריך לקטלג אותו, הוא מכניס מחיאות כפיים או רגל (לא סגור איזה איבר), והן מגיעות על כל ארבע הפעמות. למונח הזה במוזיקה קוראים Four on the floor, ואפשר למצוא את זה לא מעט בדיסקו ובז'אנרים אחרים יותר מרקידים. אמנם הוא לא מרגיש כמו שיר דיסקו, אבל הרקיעות מרעננות את השיר כמו זיתים ליד בירה הקרה שלך. הדברים הקטנים האלו, שאני מניח שאורבך הכניס באלבום, יחד עם יכולות ההגשה של מאיירס, הן בדיוק מה שאני צריך במוזיקה החדשה שלי. תוספות קטנות שיעשו אותה קצת יותר מעניינת, שיהפכו אותה למשהו שאני מרגיש שלא שמעתי.
להאזנה לאלבום

Mitchum Yacoub – Living High in the Brass Empire
מיצ'ם יקוב, מולטי-אינסטרומנטליסט מצרי-אמריקאי, מצליח באלבום הזה לבנות ז'אנר ועולם מוזיקלי משלו. ז'אנר שהוא תערובת מהודקת של אפרוביט, מוזיקה לטינית וסול, שמותכים יחד לתערובת פסיכדלית שמרגישה כאילו יצאה היישר מהג'ונגל. יש פה שלושה שירים עם הזמרת דיבינה ג'אסו, ובהם יקוב תופר את המוזיקה כדי שתתלבש בצורה מושלמת על הקול שלה. ולרגע הכול מרגיש קצת פחות טרופי וקצת יותר מועדון אפלולי. אחד מהם והאהוב עליי, Never Knew, הוא שיר סול – R&B יותר איטי משאר האלבום, אבל גרובי לא פחות ועדיין משתלב במרקם המוזיקלי. היכולת הזאת לסטות מעט מהקו המוזיקלי באלבום, אבל עדיין לגרום לשיר הזה להרגיש כחתיכה הכרחית בפאזל, היא זו שמצליחה גם לגרום לך להרגיש כאילו עברת מסע שלם בהאזנה לאלבום. קשה לי בדרך כלל לבחור אלבומים מהסוג הזה לאלבומי השנה, אבל זהו אלבום שגם אנשים שלא מאוד אוהבים מוזיקה אינסטרומנטלית, יוכלו להנות ממנו.
להאזנה לאלבום

Gorrilaz – Silent Running
מה נגיד ומה נאמר על השיר הזה? האולר השוויצרי של שירי השנה בשבילי. חכם, מרגש ומשמח, כמו שמעט מאוד שירים מצליחים להיות עבורי. מוזיקלית, יש פה מהלך אקורדים שהעובדה שהוא כמעט ולא משתנה היא אחד הדברים הכי טובים בשיר, סינת'ים שאלברן מצליח להכניס בהם נשמה כמו שאף אחד לא יכול, ובס מהפנט.
על אלה מצטרפת השירה האהובה של אלברן יחד עם החיזוק של אדליי אוטומאיו, שמבשילים להתפוצצות של רגש. כותרת השיר מתייחסת לדרך שבה צוללות משייטות כדי שלא יראו אותן. לצד העובדה שהשיר דווקא מרגיש כמו ריצה, מתרחש בו אותו הניגוד שאלברן כל כך אוהב – להיות רובוט, אבל מלא בנשמה. הוא הרובוט האהוב עלינו וזה לא דבר חדש, אבל השיר הזה הוא שיא גם במונחים שלו. כבונוס, קיבלנו גרסת פסנתר שיכולה לרגש גם את הקר שבלבבות.

Jungle – Candle Flame feat. Erick the Architect
איפשהו לפני אוקטובר, כשהרגיש יותר טבעי לשמוח ממש לא גבולות, השיר הזה היה בשבילי מקור לשמחה ואנרגיה. כל שיר של הרכב הדאנס המעולה הזה גורם לך לרצות לקפוץ ולרקוד בסלון, אבל השיר הזה בולט אפילו בסטנדרט שלהם. הקצב הבסיסי דוחף קדימה מבלי לעצור כמעט לרגע, ועליו אריק מצליח לשיר במהירות עוד יותר גבוהה ומרשימה. אלו, יחד עם הסימפול הקליט בפזמון, יוצרים שיר שלא עוזב את האוזניים והגוף בקלות.

Durand Jones – Wait Till I Get Over
אלבום הסולו המעולה של ג'ונס שופע בפניני סול וגוספל, אבל השיר הזה בולט בגלל המינימליזם שלו. שיר גוספל שנצמד לחוקי הז'אנר בצורה נוקשה. יש בו תיבול קל של תופים וקלידים, אבל הוא מספיק עדין כדי להשאיר את הבמה לג'ונס ולקולות הרקע, שמרגישים כמו הדבר הכי קרוב לתפילת יום ראשון בכנסייה. היכולת של ג'ונס בשיר הזה להתרומם בעצמו ולהרים את כל מי ששר איתו או שמקשיב לו, היא יוצאת דופן אפילו בדיסקוגרפיה שלו.
עם ה-Indications ג'ונס כבר הראה לנו איזה פרונטמן ענק הוא, אבל בשיר הזה הוא מראה שכמו כל זמר ענק, הוא לא צריך כמעט כלום כדי לרגש. ויאללה שלו כמה שהוא מרגש.

!?Mckinley Dixon – Beloved! Paradise! Jazz
טוני מוריסון היתה האישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות. ספריה עוסקים בעיקר בקהילה האפרו-אמריקאית ונחשבים כאבני יסוד של הקהילה, בדומה לסגנונות המוזיקה המזוהים איתה ובראשם הראפ. על כן, אין זו הפתעה כי מקינלי דיקסון, הראפר ממרילנד, הגדיל עשות וקרא לה אחת מהראפריות הגדולות בהיסטוריה. דיקסון לא עצר שם וקרא לאלבומו החדש על שם שלוש מיצירותיה: Jazz Paradise! !?Beloved! באלבומו הרביעי, בדומה לקודמיו, דיקסון משחק עם הליריקה כמו משורר והופך את הראפ לדרך הביטוי הספרותית שלו. היכולת שלו להתל במאזין עם מילים חלקלקות ותנועה מתמדת בין ראפ לבין מה שנשמע יותר כמו פואטרי סלאם, מזכירה אומנים כמו גיל סקוט הרון. הוא מטשטש את הגבולות בין הפואטיקה לראפ, על גבי ביטים שבעצמם מהווים בלנד של ז׳אנרים, ובראשם ג׳אז וסול.
דיקסון מפיק בעצמו את המוזיקה ומשתמש בהפקה כאמצעי נוסף להעביר את מסריו. ב- ,Sun Rise I שיר שהוא מעין מדיטציה על סוגיות חיים שונות, כלי המיתר עוזרים למאזין לצלול היישר אל החוויה הרוחנית שמקינלי שר עליה. דוגמא נוספת היא השימוש במוזיקת אפ-ביט בשיר ,Tyler Forever, כדי להעלות זיכרונות חיוביים מחברו המנוח. צורת ההגשה הייחודית של דיקסון, יחד עם יצירתיות וגמישות מוזיקלית, הופכות את אלבומו האחרון ליצירת מופת – הן מוזיקלית והן ספרותית; ואת דיקסון עצמו לאחד האומנים המעניינים בדורנו בעיניי.
להאזנה לאלבום

Titanic – Vidrio
מייב פראטי (Fratti Mabe), הצ׳לנית מגואטמלה ואחת המוזיקאיות הטובות שכנראה לא הכרתם, התאחדה באלבומה החדש עם המולטי-אינסטרומנטליסט המקסיקני הקטור טוסטה (Tosta Hector) המוכר יותר כ- I Catolica la. יחד, תחת השם Titanic, הם הוציאו את אחד האלבומים הטובים של השנה. מייב שבתה את ליבי בשנים האחרונות בשל יכולתה להפוך בלגן מוזיקלי למלודיות מרתקות. כששומעים את Anonima, השיר שפותח את Vidrio (זכוכית בספרדית), אפשר להבין בדיוק על מה אני מדבר. לוקח רגע להתרגל לקולה של מייב. הוא לא הקול הכי יפה שתשמעו והצליל לא בדיוק נקי. וכשהוא מפציע לראשונה אחרי נגינת הצ׳לו שמלווה בסינטיסייזר אגרסיבי, האוזן נכנסת לסחרחורת. עד שמגיעים לפזמון היפהפה, המוח כבר מצליח לעבד כראוי את מהלומת הבלגן האינסטרומנטלי, ומתמכר לקסם שבקומפוזיציות האקספרימנטליות של מייב וטוסטה. מלבד הצ׳לו והסינתיסייזר, יש כלי נוסף שאחראי על הסאונד הייחודי של הצמד. לאורך ההאזנה ניתן להבחין בשימוש מעניין בתופים, שלא משמשים להתוויית קצב, אלא מכים בספורדיות ובכך מוסיפים דרמטיות ועוצמה. הדבר המתבטא בצורה נפלאה בשיר Palacio, שבו הכלים השונים וקולה הייחודי של פראטי מתחברים כפסיפס זכוכית ליצירה אומנותית שלמה ומהפנטת.
להאזנה לאלבום

Jungle – Volcano
האם הנאה לשם ההנאה היא דבר פסול? האם כל יצירת אומנות ובפרט אלבום מוזיקלי צריכה לצאת מגדר הרגיל? להוות אמירה כלשהי? האם מוזיקה היא לא בראש ובראשונה אמצעי להנאה? ג׳אנגל באלבומם החדש Volcano מורידים את סימני השאלה. לא אשקר, אובייקטיבית אני לא בטוח שזה אחד האלבומים הטובים של השנה. ג׳אנגל לא מחדשים כלום, האלבום מזכיר את יצירותיהם הקודמות, בלי חידוש או אמירה מיוחדת. אז מדוע בכל זאת הוא נמצא באלבומי השנה שלי? כי הוא פשוט כיף שלא נגמר מתחילתו ועד סופו.
בדומה לאלבומים נוספים שיצאו השנה כמו Kaytramine של המפיק Kaytranada והראפר ,Aminé וולקאנו של ג׳אנגל נטול יומרות והתחכמויות ומטרתו היחידה היא לספק הנאה לקהל המאזינים, משימה שבה הוא עומד בצורה הטובה ביותר. האלבום מלא בשיתופי פעולה מצוינים, דוגמת Architect the ,Erick Tres Channel ו- Bas, ומספק שלל להיטים שכל פלייליסט יכול להתהדר בהם. ג׳אנגל מוכיחים שעוד מאותו הדבר זה לפעמים כל מה שצריך.
להאזנה לאלבום

Noname – Namesake
הקצב, החוצפה, המינימליזם של הביט או בקיצור, נוניים במיטבה. אלבומה האחרון של נוניים שיצא לאחר הפסקה של כמה שנים יכול בקלות להיכנס לרשימת אלבומי השנה. הראפרית משיקאגו מציגה את גרסתה השלמה ביותר באלבום, עם חריפות, תעוזה ו-ווייב של fuck a giving not, שמגיע לשיאו בשיר Namesake.
נוניים לא השאירה אף אמן חף מביקורת וירתה את חצי מילותיה לכל עבר. ביונסה, ג׳יי זי וריהאנה הם רק חלק מהשמות אותם הזכירה. קנדריק לאמאר הוא השם המעניין ביותר מהרשימה, שכן הוא בעצמו עלה לתודעה כאשר דרס כל ראפר שרק עלה לו בראש והכריז על עצמו כמלך החדש של הראפ, בוורס האלמותי מהשיר Control. פה נוניים עשתה קנדריק לקנדריק, אולי בניסיון למצב את עצמה כאחת מהגדולות ביותר.

Sampha – Spirit 2.0
הסינגל הראשון מתוך Lahai, אלבום הקאמבק של סמפה, התעלה על כל הציפיות ש-6 שנים נטולות רליסים מייצרות. בשנים שעברו מצאת אלבומו הקודם, קיבלנו רק טיזינג לקולו החם והעמוק של סמפה, אולי הגרסה הגברית של נינה סימון, כשהתארח בשירים של אומנים אחרים והשאיר לנו טעם לעוד. ואז הגיע 2.0 Spirit וההמתנה הסתיימה.
ההפקה המוזיקלית מזכירה את זו מאלבומו האחרון, ביט סול-ג׳אזי המחמיא לקולו הגוספלי, שניחן ביכולת לייצר אנרגיה יש מאין. אבל מה שקנה אותי במיוחד בשיר והכניס אותו לרשימת שירי השנה שלי, הם קטעי התופים המתחלפים, הנעים בין מהלכי ג׳אז קלאסיים למקצבים של EDM. הם מייצרים משחקיות שחושפת את המאזין לעולמו הרוחני של סמפה, בעוד קולו קושר בין חווייתו האישית לזו של המאזין.

Nourished By Time – Daddy
ותודה לכאן 88 שהכירו לי את אחד השירים המושמעים אצלי השנה, ובין השירים המוזרים ששמעתי בחיי. Nourished By Time הוא פרויקט של איש אחד, מרקוס בראון, שנדמה שנחת עלינו מעולם מוזיקלי משלו שבו העשורים התערבבו, התקופה אינה ידועה ואין ז׳אנרים מוגדרים. בדומה לסיטקומים שבהם הגיבור נקלע לסיטואציות חברתיות מביכות והצופה נע באי-נוחות לאורך הסצנה (לארי דיוויד אני מדבר עליך); Daddy הוא קרינג׳ אחד גדול, שגורם לך לתהות האם מה שאתה שומע הוא יצירת מופת או הזיה מתמשכת.
את הסינגל המוביל מאלבומו החדש, 2 Probiotic Erotic, הפיק וצילם מרקוס הישר ממוסך ביתו כשהוא חמוש ב- 808 אולד סקול, מיקרופון ואוזניות בלבד. בקליפ הביזרי ניתן לראות בין היתר אימג׳ים רנדומליים של דמויות, שחקני כדורסל וחנויות תקליטים, ואפילו קלואזאפים לחלון שבור וכלי עבודה. מוזר כבר אמרנו? אבל מעל כל אלו הקליפ מציג את מרקוס פשוט עושה חיים, ולפעמים כשמישהו משוחרר מכל עכבה ועושה את מה שהוא הכי אוהב, נולד לו אחד מלהיטי השנה.

פלייליסט שירי השנה של אורן גוטליב

השנה הזו התאפיינה, גם על פי ה-Spotify Wrapped שלי, בהרבה שירים ספורדיים מאלבומים שונים ובעיקר בהמון עברית. אני מרגישה שזה מתאר בצורה מדויקת, גם אם מוטה לכיוון ה-7/10, את הלך הרוח השנה. ובכל זאת יש כמה אלבומים ושירים לועזיים שתפסו אותי חזק, לפתו את הנפש ולא שחררו, ועליהם אכתוב השנה. אבל אני רוצה לפתוח השנה דווקא בהופעת השנה שלי, כי היא אירוע מכונן עבורי.

20Th Anniversary BUSTED Tour
הייתי נערה אובססיבית. למוזיקה, לדמויות מסדרות טלוויזיה ובעיקר ללהקה אחת שגיליתי באחד מערוצי המוזיקה הבריטית, בזכות החברה הכי טובה שלי מהתיכון. השנה, הגשמתי חלום ונסעתי לראות את Busted, אותה להקה בריטית (שנותרה עלומה במחוזותינו), בטור לרגל עשרים שנות פעילות. צריך שניה להבין את הסטייט אוף מיינד. הופעה של שני אלבומי הבכורה של באסטד הם משהו שייחלתי לו במשך שנים משמעותיות מאוד בחיי. שנים של גיבוש זהות עצמית, גם אם לאור ליריקות מטופשות ובייסליינס פשוטים.
יש תהום רצינית בין הבן-אדם שאני עכשיו, נושקת ל-40, אמא לילד, לבין הרשות שנתתי לעצמי לחוות את כל החוויה במלואה: החל מהנסיעה ללונדון עם תיק גב בלבד ועד ההופעה עצמה שהייתה כל מה שחלמתי שהיא תהיה. גיליתי על עצמי שאני יכולה להפעיל איזה סוויצ׳ ולחזור אחורה בזמן כשזה מגיע למוזיקה. הופ! דוק והדולוריאן צצים ומחזירים אותי בזמן ל-2003. החימום של הנסון (מיינד יו!) והשירים שהשמיעו בהמתנה להופעה סייעו להכניס אותי למצב הרוח הנכון: Blink 182, Green Day, My Chemical Romance, אבריל לאבין, The Killers… והקהל שלידי שר יחד את כל המילים כאילו לא עברו 20 שנה מאז שהקליפים האיקוניים האלה שודרו ב-MTV2. ההופעה נגמרה בקונפטי וזיקוקים שמתפוצצים על הבמה, וקליימקס משוגע שהוציא אותי לרחוב הקריר של ספטמבר בלונדון, עם חיוך מרוח על הפרצוף. שלחתי לאחים שלי ולכל המשפחה וידיאוז מההופעה, והרגשתי בדיוק כמו שחשבתי שארגיש אי אז ב-2002.

לקריאת הכתבה המלאה

Natalie Merchant – Keep Your Courage
נטלי מרצ׳נט חביבת הספינה שחררה השנה, בגיל 60 (!) אלבום מופלא שעשה לי נעים בעיקר בנסיעות. הקול שלה ישר לוקח אותי למסע בזמן, לפשטות. האלבום יצא בזמן מושלם למזג אוויר של פריחה והתחדשות, ובהאזנה לאלבום פתאום הכול מרגיש אפשרי. ב-Keep Your Courage, מרצ׳נט נותנת ביטוי לצד הגוספלי. האלבום מתחיל ב- Big Girls וב- Come On, Aphrodite, ובשניהם מרצ׳נט משתפת פעולה עם אבינה קומסון-דייויס, המנחה המוזיקלית של מקהלת The Resistance Revival Chorus (ששיתפה פעולה בין היתר עם ריהאנון גידנס ו-ואלרי ג׳ון). גם ב-Tower Of Babel הנפתח בחטיבת כלי נשיפה, יש את אותה תחושה כמעט כנסייתית. הטקסט עצמו מרגיש מאוד רלוונטי לימינו:

See this house is divided / See how we're broken in two / It's just a Tower of Babel / and everybody's so confused / Everybody feeling the danger / Nobody dare to make a move…

מרצ׳נט תמיד עסקה בטקסטים מאוד אוניברסליים והומניסטיים. יש במילים שלה כוח פוליטי שאי אפשר להתחמק ממנו. בתור אישה בת שישים שממשיכה להוציא עוד ועוד חומרים מקוריים, אני משתאה לנוכח הרלוונטיות שהיא שומרת עליה בעקביות כזו.
להאזנה לאלבום

Blonde Redhead – Sit Down for Dinner
ובכן, מה אפשר להגיד על בלונד רדהד שלא נאמר כבר? אני מרגישה שהגעתי מאוד באיחור לחגיגה הזו. בעוד מרבית קהל השוגייז מחובר בעבותות לאלבומים ׳23׳ ו-׳Misery is a butterfly׳, אני מתחברת בעיקר לחומרים המאוחרים של הטריו המופלא (והמוזר קצת). Sit Down for Dinner הוא מושלם עבורי: המשך טבעי לסינגלים כמו 'We should be holding hands׳ , או ׳Give, Give׳. התאומים פייס (Pace) ו-KAZU ממשיכים בליין החולמני-ג׳אזי-פיוז׳ני ובגדול נותנים לשוגייז את כל מה שהוא ראוי לו: אנשים שבוהים בנעליהם ולא יכולים להפסיק לזוז.
להאזנה לאלבום

Mac Ayres – Comfortable Enough
בעוד שני האלבומים הקודמים שעליהם כתבתי שייכים לאמניםות מוכריםות, מאק איירס הוא בגזרת האמנים הנישתיים. למי מכם שחובביםות פיוז׳ן בין ארנ׳בי לפופ, אתםן חייבים וחייבות להכיר את האלבום הזה! יש בו משהו שקצת הזכיר לי את Confessions של אשר, מתובל בפרנק אושן של Channel Orange. בקיצור: תענוג אסקפיסטי מאוד.
להאזנה לאלבום
 

Manchester Orchestra – The Way
בדיוק בחודש שבו הייתי בלונדון, מנצ׳סטר אורקסטרה עשו שני סולד אאוט באולם קטן במרכז לונדון. לא הצלחתי להשיג כרטיסים, אבל כן הצלחתי להיכנס ל-Sister Ray, לראות את התקליט שלהם בהנחה ולהתרגש נורא שהמוזיקה שאני הכי אוהבת מגיעה בלונדון לחנויות תוך שניה וחצי. כל הקלישאות על כך שבלונדון יש יותר סרטים ובלונדון יש מוזיקה טובה… לגמרי נכונות.
קלישאה נוספת היא שבכל פעם שמנצ׳סטר אורקסטרה מוציאים אלבום חדש, אני כבר בתור. אבל ספציפית השיר הזה, The Way: התחושה של המשיכה לאחור על הצליל הראשון, הפזמון שנפתח ב- ״And then we started kissing״ והתחושה שאני שם, אני ברגע… הוא מזכיר לי את Cigarettes after sex עם האפוקליפסה שלהם, רק יותר מתוזמר. ואני, כידוע, אוהבת מתוזמר.
מנצ׳סטר אורקסטרה, למרות שמם, הם חבורה של אמריקאים שהקימו להקת אינדי-רוק ב-2004 באטלנטה ומאז הספיקו לשחרר שבעה אלבומים. מה שאני אוהבת בחבורה הזו הוא שהם הצליחו לזקק רכיב ששייך לתחילת האלפיימז ולסצנת האינדי, מבלי לגמרי להמאיס את עצמם על המאזינים. למרות ה-more of the same-יות שיש בהם והמסגרת שבתוכה הם יוצרים, הם מצליחים לפרוץ את המסגרת עם מוזיקה מתוזמרת וליריקות יפהפיות. האלבום הזה עדין, מרגש וסוחף ויש בו את האלמנט הקוסמי של המנצ׳סטר אורקסטרה שתמיד מצליח לחדש לי. הטרנזישן בין 'Capital Karma' הפותח ל-'The Way' מפוצץ לי את המוח. אני מרגישה שלא אצליח להעביר לכם את התחושה, אבל יכולה להבטיח ששווה להאזין.

The National – Eucalyptus
יש שירים שכשהם יוצאים, כבר בהאזנה ראשונה, את יודעת שהם יישארו. הקטע המעניין הוא שזה לא תמיד מוסבר: משהו אווירתי, משהו בעיבוד, משהו. בין שיתופי הפעולה והשמות הנוצצים שמופיעים באלבום התשיעי של הנשיונל (ס. סטיבנס, פ. ברידג׳רס וט. סוויפט), ״מתחבא״ לו אקליפטוס, והיה לי ברור למה זה שיר שיישאר. הוא אפילו היה השיר הלועזי היחיד שהגיע לעשירייה הפותחת שלי ב-Wrapped. והסיבה היא המילים. בתוך אלבום שבעיניי הוא אחלה אלבום של הנשיונל אבל לא אחד שאני אנגן כאלבום באופן תדיר, השיר הזה הוא פנינה אחת זוהרת.

Jessie Ware – Lightning
ג׳סי וור היא אישה שחוגגת את הנשיות שלה. יש לה מקום של כבוד בפלייליסט הלועזי שלי, אבל לא פחות חשוב מכך, בפלייליסט השמח, הרקיד, הכיפי. היא לחלוטין מישהי שהייתי רוצה לצאת איתה למסיבה. נראה לי שהיא יודעת לחגוג ואני מדמיינת אותה לובשת ליטל בלאק דרס עם שרשרת פנינים, ממש כמו על קאבר האלבום, אבל גם מעיל פרווה (בסדר, סינתטית) ורוד פוקסיה מעל. באלבומה החדש, ׳!That! Feels Good׳, ג׳סי וור ממשיכה את הליין הסקסי והדיסקואי של ׳What's Your Pleasure?׳, אלבומה הקודם. אם הייתי צריכה לנחש, כנראה שחלק מהשירים נכתבו והופקו באותה התקופה. אבל השיר Lightning שעובר פתאום לפסים רציניים יותר הוא בעיניי הפנינה של האלבום.

Stormzy – Longevity Flow
את סטורמזי גיליתי באיחור. ב-2019 הוא הוציא את אלבום המופת 'Heavy is the Head', ואני פספסתי אותו בסיכומי אותה שנה, וגיליתי את האלבום רק בשיא סגרי הקורונה. המאשאפ בין ראפ דרום לונדוני הארדקור לבין פראזות הארנ׳בי-סול שהוא שוזר בשיריו, היה הנחמה המושלמת וההתכה בין הקושי הקיים לרוך הגדול הדרוש. התחלתי לעקוב אחרי כל מה שסטורמזי מוציא, החל מצפיה חוזרת ונשנית בהופעת ה-BRIT Awards הטובה בהיסטוריה, ועד לאלבום הארנ׳בי שהוציא בשנה שעברה. אבל איכשהו סטורמזי כשהוא רק רך או רק קשה, לא עובד לי. אני צריכה את שני הדברים יחד, מר סטורמזי, לפחות 60:40 לטובת הקושי, בבקשה.
והנה, באמצע 2023, מיכאל אבן-עזר (בחיי, נשבעת שככה קוראים לו. הוא לא יהודי – בדקתי), שחרר את השיר Longevity Flow יחד עם השיר Toxic Trait. בעוד השני זכה לעשרות מיליוני השמעות, הראשון זכה ״רק״ ל-3 מיליון השמעות נכון לרגע כתיבת שורות אלה, ולא בצדק. Longevity Flow הוא כל מה שסטורמזי יכול להביא לשולחן: ראפ אמיתי, אותנטי, על רקע מנגינה רפטטיבית שלא מעיבה על הפלואו שלו. בקיצור, אני מחכה לאלבום המלא.

Busted – 3AM (Hits version)
החברים על הסיפון עומדים לשנוא אותי, אבל אין מה לעשות: אני חייבת להכניס שיר מתוך הרי-רליס של 'באסטד' לרגל עשרים שנות פעילות. מרגיש לי שכתבתי מספיק על ההופעה ולמה היא כל כך משמעותית עבורי, אז לא אכביר במילים על הסינגל. רק אגיד שהרי-רליס הזה הוא בעיניי עיבוד מצוין שעדיין מחזיק, גם עבור מאזינים שישמעו אותו בפעם הראשונה ב-2023. אז תנסו, מה אכפת לכם. לא תפסידו כלום ואולי תרוויחו אובססיה חדשה…

פלייליסט שירי השנה של שחר רודריג

Rufus Wainwright – Folkoracy
לכאורה, מרשימת השירים, אפשר היה לחשוב שמדובר פה בעוד אלבום קאברים, אמן שאולי נכבתה לו ההשראה לזמן מה וחזר לאבות המזון. אבל היופי בשירי פולק הוא שאף פעם לא מדובר באמת ב"קאברים" במובן שבו אנחנו רגילים לחשוב עליהם. אלו שירים שנועדו להתגלגל עם הדורות, מפה לאוזן, מאמן לאמן, ולשמור תמיד על המתיקות המקורית שלהם. איך אפשר לקבוע אם ביצוע חדש לשיר פולק הוא טוב? רק לפי אינטואיציה של האוזן, והטעם שנשאר בפה בסוף ההאזנה.
זה אלבום ארוך, מלא באירוחים נהדרים, נדיב במוזיקליות ובמקום שהוא נותן לרגש. הוא רופוס מתחילתו ועד סופו, כולל הפסנתר השוצף והשירה האופיינית, שמושכת את ההברות ומתיישבת באופן עקמומי כל כך יפה על הקצב. זה לא מאפיל על החן המקורי של השירים, אלא מאיר אותם מזווית קצת אחרת.
אני מאמינה שכל מי שאוהבים את הז'אנר ימצאו פה את השיר שתופס אותם במיוחד. בשבילי זה היה Heading for Home עם ג'ון לג'נד, עם ביצוע יפהפה ומלא געגוע, שמתעלה על הפוטנציאל לקיטש שעשוי להיות בחיבור הזה. לא הצלחתי לחזור ולשמוע אותו בשלושת החודשים האחרונים. התחושה התמימה של הגעגוע הביתה היא מדויקת מדי וכואבת מדי כרגע. אבל אני רוצה להאמין שעוד אחזור אליו.
להאזנה לאלבום

I am a Pilgrim: Doc Watson at 100
ואם בפולק ישן עסקינן, עוד אלבום יפהפה בז'אנר שיצא השנה הוא אלבום המחווה לדוק ווטסון. היו לי ציפיות גבוהות אחרי ששוחרר הסינגל של ואלרי ג'ון וביל פריזל (מי הגאון שחשב על השילוב הזה), ולשמחתי הרבה הן התממשו בכל שיר ושיר. למרות ריבוי המבצעות והמבצעים, הצליחו לזקק כאן משהו בהוויה הדוק-ווטסנית, לשמור על החום של הצליל שלו, ולייצר מעין מיתר של אור ששזור לכל אורך האלבום.
כיאה לאלבום מחווה לדוק, הוא אלבום של גיטרות אקוסטיות ופינגר-פיקינג ומנגנות בו מיטב האצבעות בז'אנר – יסמין וויליאמס שמביאה את קטע הגיטרה הטוב ביותר באלבום, מארק ריבוט, ביל פריזל ועוד. כל המבצעים הם כאלה שחיים ונושמים פולק, בין אם אלו מבצעות מהדור החדש דוגמת נורה בראון ו-ואלרי ג'ון, או המאורות הגדולים של הז'אנר כמו דולי פרטון ורוזאן קאש, שצריכות רק לכחכח בגרון וכבר השיר נשמע מושלם. זה אלבום מחבק שאפשר לשמוע שוב ושוב, הוא מושלם לפתיחת היום, ומושלם גם בערב כשצריך לנקות את האוזניים מהמולת היום.
להאזנה לאלבום

Sunny War – Anarchist Gospel
אין שירים לא טובים ב-Anarchist Gospel. באלבומה הרביעי, סאני וור יצרה תרכובת מפעימה של מוזיקה שורשית – גוספל ובלוז, אמריקנה וקאנטרי; עם טקסטים חזקים המפלרטטים עם שירה כתובה. אין רגע אחד של קיטש באלבום, וכולו נע בין הקטבים של הבזוי לנשגב. באחד הראיונות שנערכו עמה לרגל צאת האלבום, היא סיפרה שלתחושתה מתקיימים בתוכה שני צדדים: ההרס העצמי, והרצון לשמור על הדברים מאוזנים. הקונפליקט הזה הוא לבו של האלבום, והוא בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בטקסטים. אבל הביטוי העמוק יותר שלו הוא במפגש בין הטקסטים למוזיקה – הלחנים והעיבודים. כבר בשיר המעולה הפותח את האלבום – Love’s Death Bed, יש טקסט על שחרור מכבלים ויציאה לחופשי ממערכת יחסים רעה, והמוזיקה נעה בין הבלוז לבין הגוספל, שני ז'אנרים משלימים וסותרים לעתים. חופש של קודש וחופש של חול. בשיר New Day שכותרתו אופטימית, המוזיקה דווקא עצובה, והמילים נותרות חידתיות, בין שני הקטבים הללו. תחושת הקטבים מגיעה לאיזה שיא בשיר Baby Bitch, שיר שמכותרתו כבר אפשר להבין שהוא לא עומד לעסוק בנושאים מלבבים, אבל הלחן הממכר ומקהלת הילדוֹת זורקים לכיוונים חיוביים דווקא. הגוספל האנרכיסטי של סאני וור לא מגיע כדי לספק תשובות לקונפליקט הזה, אלא להיפך – הוא מעורר עוד ועוד שאלות, ודווקא מתוך כך מצליח לשמור על האיזון השברירי שהיא שואפת אליו.
להאזנה לאלבום

Rhiannon Giddens – If You Don't Know How Sweet It Is
ריהאנון גידנס אהובת לבי הוציאה השנה אלבום באופי שונה מהריליסים שהיו לה עד כה. בטקסטים ובמוזיקה, היא הותירה מעט מאחור את כובד המורשת העתיקה של הקהילה האפרו-אמריקאית שהיא נושאת בגאון על כתפיה, ועברה לפסים אישיים יותר, משוחררים יותר. גם במוזיקה, האלבום מלא מוזיקה שחורה עכשווית – ארנ'בי וסול, והמון גרוב. זה אלבום שרובו עוסק בניתוק ממערכת יחסים רעה, ויש בו תחושה של חופש. אחד השירים שמייצגים נהדר את הקו הזה הוא: If You Don't Know How Sweet It Is’', שגידנס הלחינה למילותיה של Bhi Bhiman. שיר סוחף ומשעשע על אישה שמעיפה את בן-זוגה כפוי הטובה מהמטבח שלה – הפיזי והמטאפורי. זה טקסט שיכול להיות מעט מעצבן או ילדותי רק בקריאה, אבל הלחן המדבק של גידנס מוציא ממנו את הדברים הטובים.

Leyla McCalla – Freedom Is a Constant Struggle
ליילה מק'לה הנפלאה בגרסה עכשווית לשיר המחאה המטלטל מ-1966. ובהאזנה נדמה שהא-קפלה הנשית בהובלתה היא הדרך היחידה לשיר אותו. כל כאב הדורות נמסך בחמש השורות האלה שחוזרות על עצמן ארבע פעמים, במעגל יפה ונורא שאין לפרוץ אותו. שיר קינה, שיר תחינה. התחבטתי הרבה האם יש תקווה בתוכו, או שהמעגליות סוגרת את האפשרות הזו. אני חושבת שבטקסט אולי אין. אבל בלחן הגוספלי העוצמתי, ובמקהלה הנשית ששרה אותו, שם טמון זרע של משהו. אולי כל עוד אפשר לשיר את הכאב, יש תקווה.

,“They say freedom is a constant dying

,O Lord, we’ve died so long

.We must be free, we must be free”

Yussef Dayes – Black Classical Music
אני עוקב אחרי הפרקשניסט יוסף דאייס כבר כמה שנים. גיליתי אותו כשהיה חלק מהצמד 'יוסף קאמקל' שהבליח לרגע, זכה להרבה מחמאות על האלבום Black Focus מ-2016 והתפרק. המשכתי לעקוב אחר ההוצאות שבהן דאייס השתתף, ואלבומו מ-2020 יחד עם תום מיש המצוין, היה אז אחד מאלבומי השנה שלי. סצנת הג׳אז הבריטית של העשור האחרון מלאה בהשפעות אפריקאיות ולטיניות. מהגרים בעצמם, או דור שני לכאלה, מביאים את סך כל ההשראות הללו אל הסצנה המבעבעת והמשתנה ללא הפסקה. יוסף דאייס הוא אחד הצירים המרכזיים של הסצנה. מהעמדה שלו כמתופף, כמוביל את הקצב יחד עם הבס, ובהיותו כזה וירטואוז, החבירה להרכבים או אמנים אחרים קלה עבורו. אולי זו הסיבה שרק באלבום שיצא השנה, Black Classical Music, הוא לראשונה בעמדת המוביל.
דאייס ניסה והצליח להביא באלבום הראשון שלו את סך כל הדברים שהשפיעו עליו. שיתופי פעולה רבים ומצוינים, לא מסתירים את הנושא ואת התופים שלו בתור העיקר. מקצבים רבים שואבים השראה מאפריקה ומקובה, אבל גם מהבלוז ומהג׳אז הקלאסיים יותר, בתוספת של אלקטרוניקה רכה פה ושם. התוצאה היא בומבסטית, אולי אפילו טיפה מפוזרת, שכן לי היה קשה לזהות התפתחות או סיפור ב-19 קטעי האלבום. עם זאת ישנם הרבה קטעים מצוינים, שכל אחד עומד בפני עצמו.
הקטע הפותח, הנושא את שם האלבום ועליו גם כתבתי כשיצא באפריל, הוא מעין מסע שלוקח אותנו לליבו של העסק כבר בהתחלה. ההפקה המוקפדת, ערבוב המקצבים ממקומות שונים עם סקסופון אימתני וקרשנדו מפואר בסוף, פותחים את התאבון לשאר האלבום. ועם 19 קטעים, אני מקווה שבאתם רעבים. Rust הוא קטע נהדר עם קצב שמרעיד את הפופיק מהבס של שותפו הקבוע של דאייס, רוקו פאלדינו, והגיטרה של תום מיש שבא להתארח. אתם יכולים גם לשבת כמו צימוקים בשמש עם Raisins Under The Sun, עם שאבאקה האצ׳ינגס המעולה (חבר The Sons of Kemet ו-The Comet Is Coming), ואם לרגע תעצמו את העיניים, תוכלו להרגיש את הבריזה באי ים-תיכוני בקיץ. יש עוד קטעים רבים נהדרים שכל אחד לוקח את המאזין למקום קצת אחר, וזה גם עקב האכילס שלו. נדמה שיוסף דאייס ניסה להכניס קצת יותר מדי לאלבום אחד, ועם זאת האלבום נותן מבט לשלב התפתחותי מאד מעניין של היוצר הזה, ולכן לגמרי תפס מקום באלבומי השנה שלי.
להאזנה לאלבום

Janelle Monáe – The Age of Pleasure
אלבום שהוא שילוב מושלם בין מקורות השראה שונים, טקסטים חכמים במסווה של פאן, ומעל הכול – הפקה מהודקת שמביאה לידי ביטוי את הכישרון המופלא של ג׳אנל מונה. בראיון שנתנה לרולינג סטונס, סיפרה מונה שהאלבום החדש הוא מראה לעובדה שהיא שינתה את כל סגנון חייה, ועברה להתמקד יותר בעצמה. ההנאה מאוד ניכרת בשירים המגוונים, שלמרות הגיוון שומרים על כיוון אחיד וסאונד מאד ברור. יש באלבום שיתופי פעולה מצוינים, עם אמנים כמו גרייס ג׳ונס האגדית ושון קוטי (בנו של פלה קוטי) ולהקתו 'מצרים 80'. אלו מוסיפים את הוייב האפרוביטי שלהם לתמהיל ומקפיצים את המסיבה למעלה.
חלק מהשירים נשפכים אל תוך השיר הבא וממשיכים אותו בטבעיות נהדרת, שלפעמים גורמת למאזין לא לשים לב שהקודם נגמר וחדש מתחיל. כמו בחיבור בין Chanpagne Shit ו-Black Sugar Beach עם הגיטרה הדרום אפריקאית המעולה, שנשמעת כאילו סומפלה מ-Gumboots של פול סיימון וה-Boyoyo Boys מתוך גרייסלנד האלמותי שלו. או החיבור הנהדר בין Phenomenal המעיף ו-Haute שצמוד אליו. בשניהם ג׳אנל מרימה לעצמה בלי להתנצל לרגע. זה אלבום שמסיח את הדעת לחלוטין, והוא סיפק לי כמה רגעי אסקפיזם מעולים שכמו שואבים אותי בתקופה הזו למקום אחר לגמרי.
להאזנה לאלבום

Dan Aeurbach – Every Chance I get (I Want You in The Flash)
תחת ידיה של חברת התקליטים של דן אורבך, Easy Eye Sound, שוחרר השנה אוסף בלוז נהדר במיוחד בשם Tell Everybody!: 21st Century Juke Joint Blues. הוא כולל אמני בלוז ותיקים וצעירים (אפילו כאלה עם 2000 עוקבים בספוטיפיי) שרצים על כל סגונות הבלוז, מהשורשי לחשמלי והמהיר, כולל איזה סטנדרט או שניים. השיר שגרם לי להיכנס פנימה ולגלות אותו, הוא שיר חדש של אורבך, לראשונה מאז אלבום הסולו שלו ב-2017, בשם Every Chance I get (I want you in the flesh). זה מתחיל עם צליל פאז שמספק את הרקע להשיר ואת הבסיס הרועש שלו. אחריו גיטרה עדינה שנשמעת לרגע כמו הפתיח של Son of A Preacher Man, ודי מיד נכנס קצב שזורק אותנו ל-On The Road Again של Canned Heat. שילוב מושלם שלא ידענו שאנחנו צריכים. אורבך מספר לנו בקול רך על כך שהוא רוצה את אהובתו בכל הזדמנות שהוא יכול. טוב, בכל זאת בלוז, ועוד אחד שמח. הוא מסיים בסולו גיטרה מאד אורבכי, עם פייד אאוט שמשאיר את הספק פאז ספק דידג׳ ברקע, ומותיר אותנו מהורהרים.

Norah Jones with M. Ward – Lifeline
לנורה ג׳ונס יש פודקאסט כיפי שנקרא Norah Jones Is Playing Along וכמו שאפשר לצפות היא מארחת מוזיקאים רבים, וכן, הם מנגנים יחד. לפעמים זה נהדר ולפעמים קצת פחות, אבל ברוב המקרים שווה האזנה, במיוחד כי לפעמים עולים דברים נהדרים ממש, כמו השיר Lifeline שהיא מבצעת יחד עם M.Ward.
השיר הוא שלו, מתוך אלבומו האחרון שיצא השנה Migration Stories. באלבום, בגרסת המקורית של השיר, הגיטרה של וורד היא זו שמובילה כשהקלידים מדי פעם מלווים. הריף כיפי ומושך קדימה, ויחד עם השירה של וורד, שולחת תחושת בטחון של "את/ה יכול/ה לסמוך עליי". בדואט, השיר מקבל משמעות נוספת. לעיתים הפסנתר של ג׳ונס מוביל, ולפעמים הוא ברקע והגיטרה של וורד מובילה. כך מתקבלת הדדיות נהדרת שבה שניהם מבטיחים שהם לא ירפו, ותמיד יהיו שם אחד עבור השנייה. לפעמים זה כל מה שצריך.

Black Pumas – More Than a Love Song
קצב נהדר ומרובה שכבות לוכד מיד את תשומת הלב, ומביא אותנו להתמקד בקולו של אריק ברטון, סולן ה'בלק פומאז'. הוא מספר על כך שהחיים הם הרבה יותר משיר אהבה ופנטזיה, וכל פעם לוקח אותנו למקום אחר של התמודדות עם המציאות. הבלק פומאז עושים פה מה שהם יודעים הכי טוב: מערבבים סול, פאנק ואפילו גוספל בתוך אפוס קצר של קצת פחות מחמש דקות, שהחזיק אותי מרותק ומופתע. השיר הוא חלק מאלבומם החדש של הפומות, Chronicles Of A Diamond, שמספק עוד מהדברים שהם עשו כל כך טוב באלבומם הראשון.

Aphex Twin – Blackbox Life Recorder 21f / in a room7 F760 EP
אמן האלטרוניקה האגדי, ריצ'רד די ג'יימס, הידוע יותר כאפקס טווין, שיחרר השנה אי.פי לאחר (כמעט) חמש שנות שקט. הרצועה הראשונה והטובה ביותר לטעמי בנויה מביטים של תיפוף רובוטי, הולכת ומתפתחת לכדי רצועה מרובדת יותר של IDM ובכלל – מדיפה ניחוח חזק של אפקס מהניינטיז. השנייה היא מיקס קלאבי, והשלישית היא רצועה מאחד הסשנים שנעשו עבור התוכנית של ג'ון פיל המנוח, ואחריה עוד רצועת מיקס של השלישית.
אין כאן המצאה מחדש של הגלגל כפי שאפקס ידע לעשות מתחילת הניינטיז ועד תחילת שנות ה-2000. אבל עבור מי שגדלה על אפקס טווין ואוהבת את הווייב והאווירה שרק הוא יודע ליצור, כמעט כל יצירה חדשה שלו זורקת אותי לימים ההם. זוהי חווית האזנה נוסטלגית במיוחד לאוהבי הז'אנר בכלל, ולאפקס טווין בפרט.
להאזנה לאלבום

Iggy Pop – Every Loser
אחד הדברים המופלאים שתמיד מפתיעים אותי אצל אמנים כמו ג'ון קייל ואיגי פופ, הוא שלמרות הקילומטראז' המטורף שלהם כמוזיקאים, הם תמיד ישמעו רעבים. ואיגי, כבר בתוך העשור התשיעי לחייו, נשמע (ונראה…) רעב. הוא עדיין יוצר שעושה רוק בועט, עם ליריקה צינית כיד המלך, למרות שימי השפל שלו כבר כמה עשורים טובים מאחוריו. האלבום החדש שלו הביא לנו, המעריצים, רצועות ענקיות שכיף היה לשים בלופים, כמו Strung Out Johnny ו-Frenzy. את האלבום הפיק אנדרו וואט שעושה לעצמו שם של מפיק אגדי סטייל ריק רובין, והספיק לעבוד עם אמנים רבים בעלי שם כמו לנה דל ריי ואוזי אוסבורן. ואם וואט מקבל השראה מרובין ועוזר לאיגי להבליט את מעיין הנעורים שלו, אז אפשר לשמוע זאת בצורה מובהקת בשירים כמו Modern Day rip off, שנשמע פריך ורענן כמו ה-'רד הוט צ'ילי פפרס' בימי ה-Blood Sugar Sex Magic; או בשיר Neo Punk שבו איגי קצת יורד על עצמו הצעיר. בכל מקרה, איך שלא תסתכלו על זה, מדובר (בעוד) באלבום מופלא של פופ קשישא שכנראה לעולם לא יזדקן.
להאזנה לאלבום

PJ Harvey – Prayer at the Gate
פולי ג'ין הוותיקה והנהדרת הוציאה אלבום מצוין השנה, אחרי שקט ארוך יחסית של שבע שנים. בשנים הללו היא כן פרסמה שני ספרי שירה יפים במיוחד, ולאחד מהם, האחרון שנקרא Orlam, היא מרפררת באחת משורות השיר Prayer at the Gate, השיר האהוב עליי באלבום החדש. כמו בספרי השירה שלה, היא מקפידה כאן על משקל לירי ריטואלי שחוזר על עצמו, והמילים מתארות סיטואציה אפלה:

So look behind, look before / Life knocking at death's door / And teake to your dark-haired Lord / Forever bleeding with The Word / So look before, look behind / Life and death all intertwined…

הבית הזה המושר במונוטוניות, בפיץ' גבוה, רך וכואב, וסוחף את המאזין לתוך האפלה המתחוללת בנפש. הארווי תמיד ידעה לתת לה ביטוי, ובימים כאלו של אפלה, אולי האופן הזה של הביטוי נותן לנו המאזינים גם נחמה.

Everything But The Girl – Nothing Left To Lose
אחד הקאמבקים המעולים והמשמחים של השנה מבחינתי, היה של הצמד המאוד ותיק Everything But the Girl. הם לא שחררו דברים חדשים 24(!) שנים, בין השאר בשל מחלה של בן וואט, הצלע הגברית ובן זוגה של טרייסי ת'ורן האלוהית. השניים הוציאו אלבום משובח בשם Fuse והשיר הפותח אותו, Nothing left to lose, מזכיר לנו מי עדיין יודעים לעשות את הדאנס הכי טוב. השיר מרפרר חזק מאוד לניינטיז גם באנרגיה שלו, גם בצליל וגם בליריקה. Nothing left to lose מזכיר לי את הלהיט הגדול של השניים, Missing, ושאר שירים בעלי מתח פנימי כזה בין הליריקה החשופה ובין הביט המקפיץ והדאנסי. ת'ורן עדיין מפגינה יכולת ווקאלית נפלאה שיודעת לשדר גם בדידות וגם יחד (תלוי בשיר). ובכלל, כל האלבום החדש שלהם מומלץ גם בגלל הקריצה המאוד פלרטטנית לניינטיז העליזות, וגם משום שהוא פשוט טוב.

The Beatles – Now And Then
אני מודה שכששמעתי שהביטלס הנותרים (שוב) מוציאים שיר חדש (שוב), הוצפתי בתועפות של ציניות כי די כבר; הביטלס כלהקה כבר אינם קיימים למעלה מחמישים שנים ופעם ב… פול ורינגו משחררים שיר חדש וסוחטים את הלימון היבש. החשד גבר כששמעתי ש-AI מעורב בסיפור, אבל אז הבנתי שמדובר בניקיון טכנולוגי מזקק של ערוץ אחד, שבו הקליט לנון שיר בליווי פסנתר. כשהריסון המנוח עוד היה בחיים, הוא, פול ורינגו הוסיפו ליווי וניסו לשחרר את השיר. איתרע מזלם והטכנולוגיה שהייתה קיימת לפני עשרים שנים ויותר, לא אפשרה להוציא מוצר מוגמר ומהודק; הערוץ ובו הנגינה והשירה של לנון נותר "מלוכלך" ובאיכות גרועה ולבסוף השיר נגנז.
לפני כמה חודשים ולאחר עבודה מאומצת של צוות הבמאי פיטר ג'קסון, שפיתח אפליקציה מיוחדת עבור השיר, הצוות הצליח "להרים" את הערוץ של לנון בצורה מושלמת ללא רבב. בהפקה הוסיפו גם את הגיטרות דאז של הריסון וליווי יפהפה של תזמורת. התוצאה מבחינתי היא, "אכלתי את הכובע". נפלו כל חומות הציניות. שיר מופלא ולצערנו האחרון שאי פעם(?) יוציאו החברים. השיר נותן תחושה של מעין חיבוק אמיץ ללב, כי לנון, בליווי הגיטרה המופלאה של הריסון, הוא גאון חד-פעמי שידע להגיש שיר בצורה מפעימה. ואיזה מזל שיש לנו האפשרות להאזין לכולם יחד בפעם אחרונה.

Cinder Well – Cadence
כשיצא האלבום הזה באפריל, לחצתי עליו פליי כחלק מסשן ההאזנה הקבוע של תחילת השבוע. השם היה מוכר אבל לא יכולתי בדיוק למקם אותו. שני השירים הראשונים היו מאוד יפים, אבל השיר השלישי, Returning, הוא שתפס אותי באמת. עצרתי את שטף האלבום והאזנתי לו עוד מספר פעמים. משהו בפריטה הפשוטה שפותחת אותו, בשירה הרכה ובחזרתיות על המשפט הסתמי לכאורה "The returning takes its own time" ריתקו אותי. אחרי השבעה באוקטובר נזכרתי בשיר הזה ובמשפט שפתאום קיבל משמעות מצמררת. החזרתיות הזאת שבה אתה נאלץ להגיד לעצמך משהו שוב ושוב כדי להשתכנע.
גם מחוץ להקשר המקומי שלנו, 'Cadence' שעוסק בגאות ושפל ובכוחו של הטבע מול האדם, הוא אלבום חזק ומלא ביופי. הדרך שבה הקול המהפנט של וול מונח גבוה מעל לכל הכלים במיקס, מתבררת כהחלטה מאוד טובה. סינדר וול אמנם גדלה לחופיה המוזהבים של קליפורניה, אבל בשנים האחרונות ביתה הוא בחופים הסוערים של אירלנד. הדיסוננס הזה בהחלט בא לידי ביטוי באלבום. הוא כל הזמן נע בין פשטות ותחכום, בין פגיעות לחוזק ובין עיבודים ותזמורים מלאים למוזיקת פולק בסיסית.
להאזנה לאלבום

Jalen Ngonda – Come Around And Love Me
על פניו, יש עוד הרבה זמרים כמו ג'יילן נגונדה שמסתובבים בסצנת הרטרו-סול של השנים האחרונות. מה שמייחד אותו ותופס את המאזין ברגע, הוא מה שזמרים גדולים תמיד היו צריכים כדי לבלוט מעל השאר: קול אדיר, שליטה אבסולוטית בו וכמויות אדירות של כריזמה שנשפכות מהרמקולים החוצה. גם בדפטון רקורדס (שרון ג'ונס, צ'ארלס בראדלי) זיהו את הכשרון כשסגן הנשיא של הלייבל נכח בהקלטת התכנית של ג'ולס הולנד, שבה נגונדה הופיע. לצער כולם התוכניות נדחו בכמה שנים בגלל הקורונה. כשכבר היה אפשר, דפטון הביאו את נגונדה לאולפנים בניו-יורק, הצמידו לו את המפיק של צ'ארלס בראדלי ז"ל וריפדו את השירים המצוינים שלו בנגנים הכי טובים של הלייבל ובעיבודים ובתזמור האופיינים למוזיקה של דפטון.
זה די ברור מה אהב לשמוע נגונדה בצעירותו וכל האלבום הזה, שאין בו ולו שיר חלש אחד, מלא בהשפעות של סול סבנטיז כמו מרווין גיי, סם קוק, סטיבי וונדר וחבריהם. השירים נעים על הסקאלה המוכרת מאז, בין בלדות חושניות לסול קצבי ומלא גרוב. אם ככה נשמע אלבום הכורה של נגונדה, אני כבר לא יכול לחכות לשמוע מה הוא יעשה באלבום הבא…
להאזנה לאלבום

Kara Jackson – Why Does The Earth Give Us People To Love?
כשהאזנתי בפעם הראשונה לאלבום הזה של קארה ג'קסון קרה לי משהו שכבר לא קורה לי הרבה – השתאות אמיתית אל מול הזוהר של פנינה בוהקת, ייחודית, לא לגמרי מובנת. ללא שום ידע מוקדם נסחפתי במשך 52 דקות אל העולם של ג'קסון, משוררת ויוצרת בת 24 בלבד משיקגו. ג'קסון גם מנגנת על מספר כלים ובפרט על פסנתר כבר מגיל ארבע. אם זה לא מספיק מרשים, בגיל 19 היא כבר זכתה בפרסים נכבדים בתחום השירה. וגם אחרי כל הידע הזה, שום דבר לא יכין אתכם לאלבום הזה, שאמנם אפשר לזהות בו את הבלוז והפולק ואת משוררי שנות השישים של מזרח ארצות הברית, אבל הוא נראה תלוש מזמן ומקום. לא משהו שאמור להיות מוקלט ב-2023.
כמו שהיא בוררת את מילותיה בקפידה, כך ג'קסון מתייחסת גם לכל צליל מוזיקלי. במקומות מסוימים נדרשות כמה פריטות של נבל, במקום אחר כלי הקשה מדודים, כאן צלילי גיטרה אקוסטית ושם הפסנתר הנוגה שלה. כולם מתגבשים לאלבום מיסטי בתחושות שהוא מעביר, אלבום שכולו הרהורים ומסקנות ביחס למערכות יחסים עם אנשים שונים לאורך חייה הקצרים: ידידות, אהבה, אהבות נכזבות וגם אבל. האלבום הכל-כך אנושי הזה הוא מתנה גדולה, בשנה מאוד לא פשוטה.
להאזנה לאלבום

פלייליסט שירי השנה של קולומבוס:

פלייליסט אלבומי השנה של קולומבוס:

אנחנו מאחלים לכם 2024 שקטה יותר, עשירה ומוזיקלית,
צוות הכותבים והכותבות של קולומבוס.