הייתי נערה אובססיבית. אובססיבית למוזיקה, לדמויות מסדרות טלוויזיה ובעיקר בעיקר אובססיבית ללהקה אחת שגיליתי באחד מערוצי המוזיקה הבריטית, בזכות החברה הכי טובה שלי מהתיכון. מאיה חשבה שהיא כולה מספרת לי על איזו להקה שנראה לה שאני אוהב, אבל מפה לשם כדור השלג יצא לדרכו ו… ובכן, אינספור פורומים, הופעות, מרצ׳נדייז, מתנות שקיבלתי מחברות אינטרנטיות… בקיצור אובססיבית על מלא.
ללהקה הזו, Busted, היו לא מעט להיטים בבריטניה אבל איכשהו הם לא הצליחו לפרוץ את גבולות הממלכה, ובארצנו הקטנטונת לא כל-כך שמעו עליהם. ב-2005 הם יצאו להפסקה שנדמתה אז סופית, עולמי חרב עליי, ואז כדרכם של חורבנות, התקדמתי בחיי. ב-2016 באסטד, הלא הם: מאט וויליס (כפרההההה), צ׳ארלי סימפסון (חתיךךךך) וג׳יימס בורן (המוח מאחורי הדבר, אבל לא סבלתי אותו אף פעם), התאחדו והוציאו אלבום חדש שהוקלט ב-L.A. לאלבום ההוא, Night Driver, היה סאונד מאוד ׳עכשווי׳ אייטיזי, הדבר הנכון להוציא באותה העת. אבל הוא לא מכר יותר מדי עותקים ודי שקע בתהומות הנשייה, אפילו בקרב מעריצותיהם האדוקות של השלישיה מלונדון.
למרות זאת, נסעתי אז ב-2017 לתפוס אותם בהופעה בהאמרסמית׳. הנסיעה כמובן הייתה כיפית כמו שמצופה מנסיעה קצרה ללונדון, אבל לא הרגשתי ששחזרתי את החלום ההוא של גיל 16. המוזיקה הייתה אחרת, הקהל היה אחר, הכול הרגיש קצת לא במקום. צריך להבין שאז, ב-2003, בשיא תקופת ההערצה, קיבלתי הזמנה לאחד מימי צילום הקליפים של הלהקה (לשיר You Said No). עד היום בוערת בי תחושת הפספוס של חלל מלא בסקייטר גירלז משולהבות. כבר התחלתי לייחס את האכזבה לגיל, לזמן שעבר, לכוחות של הלהקה עצמה להחזיק קהל.
והינה, בתחילת 2023 הם הודיעו על טור חגיגות ה-20 לאלבומים ההם, הראשונים, שכל כך כל כך אהבתי. האלבומים שהייתי מכורה אליהם, שהרגשתי שנכתבו עליי גם מבחינת הליריקות (הי Loser Kid ו-Dawson's Geek), וגם באנדרטון הסקסי עד כדי inappropriate שלו (עד כדי כך שאמא שלי אסרה עליי לתרגם את השירים לאחיי הקטנים). עשרים שנה אחרי, הרגשתי שאני חייבת ללכת ומיד קניתי שלושה כרטיסים, כי חשוב להפריז.
חיים בנוחות בגיל 16
צריך שניה להבין את הסטייט אוף מיינד. הופעה של שני אלבומי הבכורה של באסטד הם משהו שייחלתי לו במשך שנים בודדות אך מאוד משמעותיות בחיי; שנים של גיבוש זהות עצמית, גם אם לאור ליריקות מטופשות ובייסליינס פשוטים. בשנה שעברה התחלתי לעבוד על סיפור שבמרכזו אירוע ההזמנה ההוא להשתתף בקליפ, ובמקום לכתוב אותו כפי שהיה, שחר של הדמיון שלי הצליחה להגיע ללונדון ולחוות את החוויה ההיא, המאוד אינטנסיבית.
בחזרה ל-2023: עברתי מפינת העבודה לשולחן האוכל בשבת ואמרתי לבן הזוג שלי: ״אני חושבת שאנחנו נוסעים פעמיים ללונדון השנה״. תוך שעה כבר היו כרטיסי טיסה: האחד לבד, ל-36 שעות של הופעה ופארקים ירוקים. השנייה לחופשה ארוכה ומשפחתית בצפון מזרח לונדון. יש תהום רצינית בין הבן-אדם שאני עכשיו: נושקת ל-40, אמא לילד, לבין הרשות שנתתי לעצמי לחוות את כל החוויה במלואה. בשתי הנסיעות הללו, הרגשתי במתח הזה יותר מכל. הנסיעה הראשונה: עם תיק גב בלבד, נטולת מחויבויות ולו״ז למעט ההופעה באותו הערב. והנסיעה השניה: עם קלנדר עמוס בפארקים, אטרקציות וארוחה כל שלוש שעות כדי שאף אחד לא יהיה עצבני (כולל גם אותי).
אבל קרה משהו די מדהים בשני הביקורים: גיליתי על עצמי שאני יכולה להפעיל איזה סוויצ׳ ולחזור אחורה בזמן, כשזה מגיע למוזיקה. הופ! דוק והדולוריאן צצים ומחזירים אותי בזמן ל-2003. החימום של הנסון (מיינד יו!) והשירים שהשמיעו בהמתנה להופעה סייעו להכניס אותי למצב הרוח הנכון: Blink 182, Green Day, My Chemical Romance, אבריל לאבין, The Killers… והקהל שלידי שר ביחד את כל המילים, כאילו לא עברו 20 שנה מאז שהקליפים האיקוניים האלה שודרו ב-MTV2.
ובאמת, גם כל המסביב הוא הפקה מאוד הוליסטית שנועדה להחזיר אותך בזמן: באסטד הביאו את דוק (השחקן כריסטופר לויד מסדרת הסרטים ׳בחזרה לעתיד׳), שמופיע על המסך כשמסביבו מכונות ונורות. הוא מחבר את הנורות, לוחץ על כמה מתגים, הקהל משולהב כולו והאולם מחשיך לרגע. פתאום על רקע עשן מופיעים שלושת חברי הלהקה, בפוזישן האופייני להם: צללית של שלושה גיטריסטים אוחזים בגיטרות שלהם באוויר.
Busted on tour, 27/09/2023 צילמה: שחר רודריג
כשהמוזיקה התחילה, כבר חייתי לי בנוחות בגיל 16 (עד כמה שהייתה לי נוחות אז, זה גיל די אוקוורד). באסטד מבצעים את כל הלהיטים הגדולים של תחילת שנות האלפיימז: What I Go To School For, 3AM, Who's David וכמובן קינוח ב-Year 3000. הגיטרות, העיבודים החדשים, השלושה האלה שאני עדיין זוכרת את תאריכי הלידה שלהם… לראות אותם ככה מבצעים את השירים שלהם לאולם עצום, זו חוויה שלא תשכח.
ההופעה נגמרה בקונפטי וזיקוקים שמתפוצצים על הבמה, קליימקס משוגע שהוציא אותי לרחוב הקריר של ספטמבר בלונדון, חיוך משוגע מרוח על הפרצוף וציפייה להופעה הבאה שתהיה רק בעוד שבועיים. שלחתי לאחים שלי ולכל המשפחה וידאוז מההופעה, והרגשתי בדיוק כמו שחשבתי שארגיש אי אז ב-2017, ואי אז עשרים שנים קודם לכן.
שבועיים לאחר מכן הייתי בהופעה השניה, הפעם הגעתי בדיוק בזמן, עברתי במרצ׳נדייז, קניתי חולצה כי אחרי שלושה כרטיסים זה ממש לא הזמן להתקמצן. חשבתי שהפעם אחתוך מוקדם כי וואלה, כבר ראיתי את כל ההפתעות ואת כל הביצועים. אבל גם הפעם ,החזקתי ממש עד הסוף. קונפטי והכל. הנה >>
***
ואי אפשר בלי מילה על המלחמה. חזרנו לארץ ב-4/10. בהתחלה לתחושה של ׳למה חזרנו בכלל, איזה כיף היה בלונדון׳. ב-7/10 כאילו נמחק כל מה שקרה בשתי החופשות האלה. נמחקה ההופעה, התחושה העילאית הזו של להגשים חלום חיים. בעצם הכתיבה על זה, אני מקבלת חזרה חלק מהתחושות הללו. אז תודה לכם ולכן שאתםן איתנו וקוראיםות.
COMMENTS