Homeקולומבוס

האלבומים הישראלים הכי טובים של שנת 1993 /// בחירות הצוות של קולומבוס

עיצוב: Elad Elharar – Design & Illustration

הפרויקט הזה שבו אנחנו חוגגים 30 לאלבומי מופת משנות התשעים, הוא בראש ובראשונה הזדמנות בשביל כולנו להאזין שוב לאלבומים שכנראה לא שמענו במלואם כבר שנים. רובנו היינו ילדים כשהם יצאו, חלקנו לא נולדו אפילו, אבל הם הצליחו להיכנס למחזור החיים שלנו. בהיסטוריה, אחרי 30 שנה מותר לפתוח ארכיונים ולגלות כל מיני סודות מן העבר שלא ידענו. אז אנחנו מזמינים אתכם לפתוח איתנו את הארכיון, ולגלות בתוך האלבומים שחשבנו שאנחנו מכירים סודות חדשים.

שי אברהמי

ברי סחרוף – סימנים של חולשה
שיתוף הפעולה המשמעותי הראשון בקריירת הסולו של ברי (עם אדם שאינו פורטיס), היה עם רע מוכיח והסמפלר שלו. ברי נכנס לאולפן והלך לכיוון שבזמנו היה לא-שגרתי מוזיקלית ולא-מסחרי בעליל, והוציא את יצירת המופת הזאת. בדיעבד, 'סימנים של חולשה' הוא אלבום שזוכה תדיר לשבחים בתור אחד מהאלבומים הטובים ופורצי הדרך שנוצרו בארצנו, חיבור מקומי ראשון מסוגו בין האלקטרו לרוק ובין התכנותים לגיטרות. מעבר לכך, האלבום גם שם את ברי עצמו לראשונה במרכז כמבצע.

׳סימנים של חולשה׳ מלא בלחנים קליטים שעליהם מתרסקות גיטרות מנוסרות. הן מלוות טקסטים חודרים וקודרים שבשמיעה ראשונה נושקים לנונסנס, אך למעשה הם עוצמתיים ומלאי כוונה. למרות האנדרלמוסיה האפוקליפטית שמתרחשת מאחוריו, ברי לא מרים את הקול או צועק, רק שר בטון הרגוע והעמוק שלו וממקד את כל הקקופוניה שמתרחשת סביבו לסיפורים שלמים: 'כמה יוסי' שמצליח להעביר ילדות בשיכון ישראלי בשנות ה-60; 'רעש לבן' ששלח אותי למסיבות עתידניות שבע שנים לפני שהמילניום הגיע; 'בשבילך', שיר האהבה/ תלות שהוא בעיניי אחד הגדולים שנכתבו אי פעם; 'נפתלי הדג' על ילד שלא מסוגל להבין ולהתחבר לעולם שלנו באופן מלא; 'הדמעות של לילי' שהוא וריאציה על הסיפור 'האדונית והרוכל'; 'עמוק בקצפת' על תאוות נדודים שלא מצליחה למלא את הריקנות בלב; ו'בריז'ט ברדו זה לא פשוט' שהוא הזיה או סיוט שמתרחש בשדה תעופה. אני יכול להמשיך לתאר מה כל שיר ושיר מספר לי ואילו תמונות ותחושות וצמרמורות הם מעבירים בי, גם עכשיו, שנים אחרי ששמעתי אותם לראשונה. אבל אם אתם מכירים את האלבום הזה, סביר להניח שיש לכם את התמונות והסיפורים שלכם. ואם במקרה לא – חבל לי להרוס את חווית החיבוק של האלבום, שכמו כלב עזוב ברחוב משדר בפגישה הראשונית ניכור, אבל אם רק תלטפו אותו קצת הוא ילך איתכם לנצח ויעניק לכם הכי הרבה אהבה שרק אפשר.

זה אמנם האלבום השני שברי חתום עליו, ובכל זאת הוא מרגיש כמו יריית הפתיחה שלו בהרבה מובנים. האלבום הראשון שהוא באמת "שלו", ובאופן מפתיע גם הכישלון הקומוניקטיבי הראשון שלו: האלבום קיבל את מעמד הקאלט שלו רק שנים אחרי צאתו. ׳סימנים של חולשה׳ הוא גם שיתוף פעולה הראשון עם רע מוכיח, שימשיך ללכת איתו עוד כברת דרך בהמשך. זהו אלבום מושלם, אחד מהשלושה הטובים ברוק הישראלי אי-פעם בעיניי ('תערובת אסקוט' ו'סוף עונת התפוזים' אם שאלתם), ואחד הטובים על הפלנטה, במערכת השמש, ובצבר הגלקסיות המקומי שלנו.
להאזנה לאלבום

ארקדי דוכין ומיכה שטרית – אחלהזאורים
אני לא בטוח שהרבה אנשים זוכרים את אפיזודת הדינוזאורים ששלטה בשיח לפני שלושים שנה. 'פארק היורה' שיצא באותה השנה, הפך את הדינוזאורים לגיבורי תרבות והזניק מבול של מרצ'נדייז, תכניות טלוויזיה, ואחרי ישיבה בבית קפה יחד עם הקולנוען חיים בוזגלו – גם את האלבום המוזיקלי הנ"ל. למרות הרקע המוזר ליצירת האלבום – ניסיון לייצר אמירה משמעותית בתקליט ילדים שנישא על גבו של גל מסחרי פופולרי; וגם בלחץ הזמן של טרנד חולף, הצוות שטרית & דוכין לא מספק פחות מהטוב ביותר. גם שלא במסגרת הרכב הבית שלהם (למרות שמיקי הררי הבליח לנגן גיטרה בחלק מהשירים) וכשהגדרת סוגת האלבום היא 'שירי ילדים', החומר שהצמד מתעסק בו נותר תחושות אישיות, פוביות ומערכות יחסים, וכמובן – הרבה הרבה דכדוך.

דוכין כהרגלו סיפק את הלחנים המורכבים אך קליטים ונוגעים שלו, בזמן ששטרית רכב על הדינוזאורים בדרכו לייצור טקסטים אמיתיים ונוגעים, הרבה מעבר ל'קניתם את הטישרט, קחו גם את האלבום!' לתוך התמהיל הזה, חיים בוזגלו כשותף שקט יצק טקסטים וקטעי מעבר קונספטואליים ופיסות מהחיים עצמם. למשל 'בית קפה של דינוזאורים', שאני חושב עליו כשיר המתאר את המקום שבו נולד הרעיון לאלבום, ומוזכרות בו דמויות אמיתיות כמו 'לאה הזמרת' שהייתה אז בת זוגו של ארקדי דוכין.

האלבום הזה הוא יציאה חד-פעמית, השתטות שעלתה לגדולה, כמו סקיצה של ואן גוך שהתגלתה על צידה האחורי של תמונה אחרת שלו. באותה תקופה שבה האלבום נכתב, עובד, הוקלט והופק באופן רזה למדי, בכובע השני של הנטאשות, ארקדי ומיכה היו באמצע תהליך של יצירת אלבום הקונספט המונומנטאלי שלהם, 'רדיו בלה בלה'. מדהים בעיניי לראות את היכולת שלהם לעבוד בו-זמנית על שתי יצירות נפרדות בצורה שונה כל כך. לא צריך לשכנע אף אחד ביכולות של הצמד, ובכל זאת יש לי הרגשה שהרבה אנשים פספסו חלק מהפנינים שיש באלבום הזה, שירים שצריכים להיות בפנתאון השירים העבריים של כל הזמנים: 'בית קפה של דינוזאורים', 'עצוב לי', וכמובן 'שיר ערש' שעד היום אני מרדים איתו את הבן שלי. בהחלט אלבום לחזור אליו.
להאזנה לאלבום

חיים צינוביץ' – פרויקט הג'יבריש
חיים צינוביץ' הוא דמות מרתקת בעיניי. בכל פעם שהוא מוציא משהו חדש, הוא הולך לכיוון אחר ושונה לחלוטין ממה שנגע בו בעבר. כבר בפרויקט הג'יבריש, האלבום הראשון שאמור להיות כרטיס הביקור שלו בענף, הוא בחר להוציא יצירה לא קלה לעיכול. 75 דקות של מוזיקת עולם, חלקה אינסטרומנטלית וחלקה בג'יבריש, שמעובדת ומנוגנת על ידי מה שהוא בעיקרון להקת רוק שהכלי המוביל בה הוא אקורדיון. אם התוצאה שאתם מדמיינים לעצמכם בראש היא כאוטית לחלוטין – אתם צודקים. האלבום הזה הוא אלבום רוק מתקדם להלכה, עם תמה וסגנון ייחודיים שלא היו קיימים בארץ עד אז, ובאופן צפוי לחלוטין הוא נחל כישלון מוחץ במכירות (למרות שהסינגל 'סוניה' הצליח למדי ברדיו).

המפץ של הרוק ודור הרוקסן של אותם ימים נע במקביל לקווים של הגראנג': מוסיקה סטרייט פורוורד, בית שקט לפזמון רועש והסולן שכועס/ צועק הכי הרבה מנצח. האלבום הזה, למרות ובגלל שהוא לחלוטין לא ציית לחוקי הפורמט, מצא את עצמו בחלק האחורי של המדפים בחנויות הדיסקים. צינוביץ' ממשיך לעשות מוזיקה בפורמטים שונים (צינו וטוני, מוזיקה לטלוויזיה ולסרטים ועוד). רגע לפני הקורונה, קבוצת מעריצים הצליחה ליצור איתו קשר ולשכנע אותו להעלות הופעה לרגל "יותר מדי שנים מאז האלבום השני". אבל באמת חבר'ה, הגיע הזמן לקמפיין נוסף בשביל האלבום הראשון. גם לפרויקט של הג'יבריש מגיע, והוא מחכה.
להאזנה לאלבום

מופע הארנבות של ד"ר קספר – מופע הארנבות של ד"ר קספר
הדבר הכי קרוב לגראנג' שקיבלנו במפץ של דור הרוקסן הוא 'מופע הארנבות של ד"ר קספר'. מה שהתחיל במעין קבארט שהרכיב שי להב עם אורן ברזילי ומחשב בשביל גיג משלם קבוע הדליק את אחד מהרכבי ההופעות האולטימטיביים של התקופה.
למרות שהשירים היו בהרבה מהמקרים סוג של הלצות שהתפתחו, ושההופעות נקטעו (בכוונה) בשיאן היות ולא היה להרכב מספיק חומר לשעה שלמה של נגינה (מה שגרם להם בין היתר להעלות אנשים מהקהל לתחרויות מונינג על הבמה), הקספרים תמיד התייחסו למוזיקה שלהם במלוא הרצינות, גם בנגינה וגם בכתיבה.
הקריירה שלהם מאז נעה בשיטתיות של רכבת הרים והם נפרדו וחזרו יותר מפעם אחת, אבל שירים כמו 'בשמלה אדומה', 'בואי דינה', 'סקס' ו'שרה בצבעים' שרדו את הזמן שחלף בלי פגע ונשארו מרעננים גם היום כשילוב מעולה של רוק גיטרות, גרוב והשפעות של מוזיקה שחורה.
להאזנה לאלבום

אלקנה כהן

איפה הילד – זמן סוכר
זמן סוכר. שלושים שנה.
שתי גיטרות, בס תופים, בלי תוספות מיותרות, פשוט רוקנ'רול בסיסי. זה מה ש'איפה הילד' הביאו למוזיקה הישראלית של תחילת שנות התשעים, את זה והרבה יותר מזה. 'איפה הילד' הוצגו ושווקו כ "להקה של קיבוצניקים", והם באמת הגיעו מהקיבוץ, אבל הם היו הרבה יותר מזה: כתיבה שהיא כלל-ישראלית, עטופה במוזיקה עם השפעות בריטיות וקצת אמריקאיות, רועשת ונעימה לאוזן באותו הזמן.
הכתיבה של חמי רודנר הייתה תמיד, כבר מהרגע הראשון, מאוד בהירה. שפה דיבורית ופשוטה, אבל לא נמוכה. מחוברת לכאן ולעכשיו (תל אביב, שנות התשעים), אבל מצליחה להישאר רלוונטית גם שלושים שנה אחר כך.

המנעד הרחב של האלבום הזה, בין ההתפרעות של 'השמים הגבול' ו'ציפור גן עדן', לבגרות והרצינות של 'העצב שלה', ו'איפה הרוח'. בין האינטימיות של 'מה שעובר עלי' ו'נפלת חזק', לפסיכדליה של 'מסיבת התה של עליזה'. בין הציניות של 'אמריקה קרובה' לנוסטלגיה של 'כנפיים, אינך שומע' (למילים שכתב יוסף שריג, אביו של אסף שריג, שנפל במלחמת יום הכיפורים), זהו המנעד שמלווה את איפה הילד כבר שלושים שנה, ומשאיר אותה כמרכיב חשוב מאוד בפסקול הישראלי.
להאזנה לאלבום

משינה – שיא הרגש
"אתה אמרת, שהחיים… הם הולכים ו, מתארכים…"

'דני' הוא אחד השירים הכי ישירים ששלומי ברכה כתב ב'משינה': סיפור על חברות, על סיכון, על גלישה ועל סמים. הכול בשלוש דקות של רוק-פולק אקוסטי, מלודי ובלי הומור בכלל. 'משינה' שינו כיוון שוב, אחרי הכאסח של מפלצות התהילה, והתחברו לרגש, אולי לשיא הרגש. דילן מאוד נוכח באלבום הזה, גם טום פטי ודייב מת'יו. 'שיא הרגש' הוא אלבום של גיטרות אקוסטיות, ומכיוון שהשירים בו פשוטים יחסית, הם הפכו לפריט חובה במדורות של תיכוניסטים. 'נגעה בשמים' היה השיר הראשון שלמדתי לנגן, 'דני' הגיע קצת אחר כך ואז גם 'גברת שרה השכנה'. אבל רק כשהתבגרתי הבנתי על מה בעצם דני מדבר, מה מסופר ב'נגעה בשמים', ושגברת שרה השכנה היא פרפרזה ישראלית על שיר אמריקאי מוכר.

ואז בא 'כולם אומרים לי תיזהר' – אולי הבלוז הכי טוב שנכתב ובוצע בארץ; 'המתאגרף', שמספר סיפור כמו שאף אחד לא כתב בארץ עד אז; ו'ג'וני האדום' עם הקלידים הדרמטיים שכאילו הגיעו היישר מתוך בר בטנסי. אנחנו במילואים עכשיו, אין הרבה אנשים פה מעל גיל ארבעים, וכשהזכרתי אתמול את 'שיא הרגש', שני אנשים התחילו לזמזם את שיר הנושא. זאת הייתה חוויה נוסטלגית, אבל רלוונטית. גם אחרי שלושים שנה.
להאזנה לאלבום

שחר רודריג

אתי אנקרי – קראת לי אסתר
יש מעט קסטות שהיו מתנגנות באופן קבוע ברנו הלבנה והמוארכת של ההורים שלי. היה את ׳אפר ואבק׳, היה את ׳ריקי גל׳, והיה את ׳קראת לי אסתר׳. רבים מהזיכרונות המוזיקליים שלי נוסעים אחורה בזמן לאותן נסיעות לערבה עם ההורים שלי, לחברים של המשפחה שגרו שם. נסיעות שהיינו תופרים בהן את אותן קלטות שוב ושוב, צורבים אותן לתוך המוח.

״שיר, שייגע בי נקי
שישרוף אותי השקט
שיבלע אותי אמיתי
שכל מי ששומע ירגיש איתי״

בשנות האלפיים, כשאתי אנקרי כבר החליפה תקליט וניגנה בעיקר לנשים, דודה שלי נכחה באחת מההופעות שלה. היא סיפרה לי שאנקרי אמרה שאת ׳קראת לי אסתר׳ היא כתבה על מפגש עם בן כיתתה, שהפך לחסר בית בעקבות התמכרות לסמים. מישהו שקרא לה ׳אסתר׳, כפי שהיו קוראים לה בבית הוריה, כשהייתה ילדה; ושהיא פגשה שוב את ה׳אסתר׳ ההיא, של לפני הבמה, בעיניים של אותו בן כיתה. אני זוכרת שהסיפור ההוא לפת וריגש אותי עד דמעות. איך מילה אחת ומפגש קטן יכולים להיות ניצוץ לשיר שנכרך בחייהם של כל כך הרבה אנשים, שמעורר בעצמו מיליוני זיכרונות קטנים וסיפורי ילדות. וגם כמה מילה אחת יכולה להיות עוצמתית עבור אדם, כל כך עוצמתית ששיר שלם ייכתב רק מאותה ׳אסתר-אתי׳. אני חושבת שהאלבום הזה הוא סודה של המוזיקה עבורי – דרך לספר סיפור, לעורר רגשות וזיכרונות ישנים, ולרפא.
להאזנה לאלבום

רועי ויינברג

כנסיית השכל – דברים בלחש
כיליד 1999, לא הייתי בסביבה בזמן אמת כשהאלבומים מהניינטיז יצאו. ברוב המקרים לא הכרתי את הלהקות והאמנים שמופיעים בסיכום הזה דרך אלבום ספציפי, ולכן אני חושב שהמקום שלהם בהשכלה המוזיקלית נמצא גם במורשת ובהשפעה שלהם ולא רק באלבום עצמו. זה גם הסיפור של 'דברים בלחש', אלבום הבכורה המצוין של 'כנסיית השכל'. יש כאן שירים מעולים כמו 'אני מאמין', 'דברים בלחש' ובפרט 'השיר מהגן', אחד השירים הטובים ביותר ברפרטואר המדהים של הכנסייה. אבל הגדולה של האלבום היא לא רק בשירים עצמם.

האלבום הזה טוב מאוד, וחשוב מאוד, בזכות ההשפעה שלו. 'כנסיית השכל' הכניסה אינספור סמפולים והשפעות שיצאו מגבולות הרוק הסטנדרטי של הניינטיז, כמצופה מלהקת רוק שקראה לעצמה על שם ביטוי מ'זן ואומנות אחזקת האופנוע'. גם ברמה הרגשית, יש כאן קשת רגשות שלמה, כמו למשל המעבר בין האהבה המתפרצת לציניות בתוך שיר אחד – 'לקטוף את הירח'.

הכנסייה ממלאת אולמות כבר שלושים שנה, ויש אינספור מוזיקאים שהושפעו מהחיבור שלה בין המזרח והמערב. לא מקרי שהחיבור הזה יצא דווקא מעוטף עזה, האזור שהביא לישראל חלק מלהקותיה הגדולות ביותר, וכנסיית השכל היא צלע משמעותית במשולש שאחראי למהפכה הזאת: טיפקס הביאה את הגרוב, אתניקס הביאה את המוזיקה המזרחית למיינסטרים של הרוק וכנסיית השכל הביאה את כלי המיתר והנשיפה והמון לב. גם באלבום בכורה שאינו ממוקד לגמרי אנחנו שומעים את זה. 'האלבום הצהוב' אולי היה מוכר יותר, 'אוטוביוגרפיה' אולי היה אלבום שלם יותר, אבל כנסיית השכל במיטבה כששומעים את הלב של יורם חזן נקרע. האלבום אמנם נקרא 'דברים בלחש', אבל הם מהדהדים בתוך הראש גם שנים אחרי השמיעה הראשונה.
להאזנה לאלבום

יוסי קומר

אתניX – אדם ונחש
ב-1993 אתניX עשו זאת שוב. שוב הוציאו אלבום פלטינה. שוב זכו בתואר "להקת השנה". שוב הופיעו על כל במה ובכל כיכר. המכונה המשומנת ביותר לייצור להיטי פופ ישראלי הוציאה את האלבום 'אדם ונחש', והצמד נחמה את קליסקי הרגיעו קצת את הגיטרות של 'יללת תן', אלבומם הקודם, והניחו בצד לרגע את האתני לטובת ה-X. בלהיטים הגדולים של האלבום כמו 'בובה', 'מקדש האהבה' ושיר הנושא, הקלידים של קליסקי העלו קצב ועוצמה והתופים חותכים יותר ויותר. כהרגלם, אתניX לא מוותרים גם על שירים בעלי מסר חברתי ואפילו פוליטי שעוסקים בעליה מרוסיה, הנעשה בשטחים וההוויה הישראלית.
אבל אי אפשר לדבר על 'אדם ונחש' בלי להזכיר את הכוכבת הבלתי מעורערת של האלבום, מתנדבת בחו"ל בשם ג'סיקה. השיר שהפך לתופעה, שהעלה את קרנם של זמרי אופרה, שהוליד שיר המשך בשם ג'סיקה 2; ושסוף סוף, אחרי שלוש שנים של מקום שני במצעד השנתי (עם 'ציפור מדבר', 'כתם הפרי' ו'תותים'), זיכה את אתניקס במקום הראשון. אגב, אם תהיתם איך קרה ששיר ישראלי על מתנדבת בקיבוץ זכה לבית בג'יבריש אופרטי, אז הרעיון נולד כגחמה של הלהקה שפנתה לאופרה הישראלית, כדי שתשאיל לה זמר לטובת ביצוע הבית. באופרה לא ממש התלהבו מהרעיון, אז הפנו אותם לזמר "מהשורה השלישית" (לדברי זאב נחמה), עולה חדש מבלארוס שבקושי ידע עברית בשם יבגני שפובלוב. נחמה לקח מילים מאופרות שונות וממוחו הקודח ונתן לשפובלוב ז"ל קריירה ותהילת עולם.
להאזנה לאלבום

ליאת רוזנבלט

DXM – Grin
את ההרכב הישראלי היוצא דופן 'DXM' (דאוס אקס מכינה) פספסתי בזמן אמת. אחרי הצבא גיליתי את ההרכב המצוין 'ביקיני' של חיים לרוז וקרני פוסטל. פוסטל, שהיא מוזיקאית אדירה ויש לה נגיעה גם בשוליים וגם במיינסטרים, סקרנה אותי. אז חיפשתי עוד דברים שהיא הייתה מעורבת בהם וכך הגעתי להרכב הראשון שבו השתתפה עוד כשהייתה בגיל העשרה – DXM.

DXM הוקמה ב-1984 ועברה כמה גלגולים מבחינת ההרכב ומבחינה סגנונית. הם התחילו כהרכב שוליים שלצד המוזיקה עשה גם וידאו ארט. בתחילה הסגנון היה אינדסטריאל מאוד מלוכלך ואקספרימנטלי. במהלך השנים, עם עזיבות וכניסות חברים להרכב, גם הסגנון המוזיקלי השתנה והתפתח. ההרכב שחרר הוצאות עצמיות של קסטות עד אלבום "הבכורה" Grin שיצא ב-1993 (מירכאות משום שהוא האלבום הראשון והאחרון שיצא באופן מסודר). זהו אלבום אקספרימנטלי ואקלקטי, ולמרות שכמעט כל שיר בו נשמע שונה מהקודם, הוא בעיניי דווקא מגובש, ומחזיק מים עד היום בחדשנות שלו. מבחינה סגנונית הוא נע בין אינדסטריאל, אימפרו-ג'אז, טריפ-הופ ועוד; סגנונות שהיו בולטים בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בשנות ה-90 העולמית. הקאבר של האלבום, שבו מייסד ההרכב, יריב אלטר המנוח, נראה כמו שד, הוא לדעתי מחווה לגרוטסקה של אפקס טווין. אבל DXM לא העתיקו, אלא הושפעו ועשו יצירה ישראלית אותנטית תחת ההשפעות שהגיעו מחו"ל. למרות שחלק גדול מהשירים אכן כולל ליריקה באנגלית, הוא לחלוטין אלבום ישראלי.

חוויית ההאזנה היא מפעימה כל כך כי יש שילוב דו-קוטבי של סגנונות וסימפולים. טריפ-הופ רך לעומת אינדסטריאל היפ הופ, דארק ווייב לצד ג'אז ועוד. בחלק מהשירים יש אווירה סוראליסטית וגם אווירת בלהות קודרת; למשל ב- While Holding a Joint שבו שילבו חברי ההרכב צחוק מתפרץ של תינוק, שנשמע כמו סיוט. וכן השירI was thinking המגיע אחריו, הוא לא פחות מגאוני בזכות המעברים הסגנוניים החדים. גם הטקסטים שחלקם באנגלית וחלקם בעברית, תורמים לתחושת הדו-קוטביות. לצד זאת, ברור שחברי ההרכב ידעו לתת את הכבוד לסגנונות שאפיינו את גוף היצירה שלהם בשנים שקדמו ל-Grin, ופשוט יצקו אותם לתוך האלבום.

Grin היה האלבום הראשון והאחרון ש- DXM שיחררו, ואיזו יצירה חד-פעמית הוא. אחריו התפזרו חברי ההרכב איש איש לענייניו. למרות שהוא היה הרכב שוליים שבשוליים ופעל זמן קצר יחסית, ללא חומרים שהופצו באופן מסודר, DXM נחשב לאחד מההרכבים המייסדים של המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית.
להאזנה לאלבום

הפלייליסט עם כל האלבומים:

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0