עולם לא מושלם /// שי אברהמי עם הבלוזים הישראלים האהובים עליו

Photo by Stacey Franco on Unsplash

במוזיקה, הבלוז הוא מושג קצת חמקמק. כרעיון הוא מאוד מוגדר, אבל השימוש בו יכול להיות אמורפי. מצד אחד מדובר בדיסציפלינה, מצד שני אפשר להשתמש רק בחלקים שלה ועדין יהיה לך את הבלוז. למרות שמרבית המוזיקאים לא בחרו בבלוז כדרך חיים, אפשר למצוא אותו איפשהו בין השורשים שלהם, כמו ג'ינג'יס חאן שכל מונגולי בן ימינו הוא צאצא שלו ישירות או בעקיפין.

יש המון בלוזים, ואם לומר את האמת – בלוז הוא ממש לא ההתמחות שלי, אבל בכל זאת יש לי פינה חמה בלב לבלוזים, ולא סתם לבלוזים אלא לכאלו של אמנים ישראלים. חלקם באו מבלוז, חלקם עשו אלבום בלוז או שניים, ואצל חלקם פשוט הגיח יום אחד שיר בלוז ממעמקי הנשמה: ישירות לאלבום או סתם ככה בצרחות צרודות מול קהל שזכה לרגע של הבלחה; ויוכל לדבר על היום שבו הוא שמע את גרסת הבלוז בהופעה, ולמה אין אותה באינטרנט בשום מקום חוץ מאיזו הקלטה שמישהו עם אייפון 2 בקהל במקרה הצליח לתפוס.

אז הינה, רשימת הבלוזים הישראלים שלי. לא הגדולים ביותר, לא השלמים ביותר, רק החורקים והאהובים עלי ביותר. כאלו שאני לא יכול להחליף, כמו את הספל שרק בו אני מוכן לשתות את הוויסקי JB שירשתי מסבא. החרא הזה הוא אולי רעל עכברים, אבל הוא מחזיר אותי לילדות ונותן לי תחושה של בית. יש הרבה, אז אני אשתדל לשמור על זה קצר ולעניין, לא כמו הבלוזים עצמם.

דרומה – איתי פרל
אני מתחיל מהחלק הכי קשה ברשימה הזאת, לבחור איזה שיר של איתי פרל להכניס. הבנאדם הוא מכונת בלוזים חסרת מעצורים. הייתי יכול לעשות את כל הרשימה הזאת רק על שירי בלוז טובים של איתי פרל. אבל אין מה לעשות, מישהו חייב לשרוד את הסלקציה הקשוחה הזאת, ובסוף שירים ענקיים כמו 'אפילו לא אני', 'כסף גדול', 'אין ללכת בלוז' ו'לא בידיים שלך' נפלו שדודים למרגלות בלוז הסלייד האקוסטי האיטי של 'דרומה'. כי כמו שכל ערדניק יודע, כשהפצצה תיפול הכי טוב להיות בדרום.

ככה את רצית אותי – תמוז
גם פה הייתה התלבטות, כי כל שיר ביצירת המופת הזאת הולך איפשהו בין השוליים לנתיב המרכזי בשבילי הבלוז. באמת שלסולו של 'פנס הרחוב (מישהו הפסיק את הזרם)' בהחלט מגיע מקום ברשימה הזאת, אבל בסוף מנצח יש רק אחד. הטירוף של אריאל זילבר בגיבוי הגיטרות של שלום חנוך ויהודה עדר, הם השיא הפאנקי-בלוזי של האלבום הזה. טלה ללה לה ללה לה ללה לה ללה לה ללה לה הו.

הזיפת של יום שישי – יובל מנדלסון והמסע לפולין
השיר הזה הוא אחד השיחוקים של מנדלסון, מוזיקאי שהיכולת שלו להפתיע אותי ביציאות מוזרות היא שניה רק ליכולת שלו לכתוב שירים טובים. ופה הוא הלך על כל הקופה של שיר בלוז שנשמע הכי פשוט שיש, שנוגע בכל בקלישאות הטקסטואליות של הז'אנר ועדיין שומר על הפאסון. הוא מטיח את הקלישאות איפשהו בין הצפון הישן של תל אביב לאמא ברמת גן: תלונות על המצב הפוליטי, על המקום שהוא גר בו, על המשפחתיות, על המקום שבו הוא מצא את עצמו בחיים, על הכסף שאין. הוא חובט בהן אחת אחת במחבט הלוקאליות ואפילו ברגע השיא כשהוא שוקל להרוג את עצמו ונאלץ להודות שגם ברצון למות הוא גג במקום שני – מה שתכלס הופך אותו למנצח הגדול.
מינוס אחת – אפס לך, יא שייגעצ.

סוף עונת החצילים – כמאל ג'מאל
ומהצד ההפוך, בלוז אבדן האהבה והחרמנות האולטימטיבי של הסטלן שמפסיד כשהוא בטופ. כל דבר בשיר הזה מתובל איפשהו בהומור ואהבה לז'אנר, החל מהשם וכלה בליינים של כלי הנשיפה וסולו הגיטרה. חד, חכם, וולגרי, ילדותי, מצחיק – כל אלו ביחד הופכים אותו בעיקר לשנון ובהחלט למועמד לאחד השירים הטובים ביותר שכנראה לא הכרתם עד היום. והוא לא בספוטיפיי לעזאזל, אז קחו אותו פה ביוטיוב ותודו לי או תקללו אותי בעוד כמה שעות של ניסיונות האזנה בריפיט למרות שאין לכם פרימיום. אני אקבל את שניהם באהבה.

כולם אומרים לי תזהר – משינה
'שיא הרגש' הוא אלבום של פנינים. הוא האלבום הראשון של משינה שלא נשען על השטנץ של משחקי מילים – not that there's anything wrong with that, mind you – ואני אנצל את ההזדמנות לומר את זה פה. למה? כי אלקנה והקפטן שדדו אותו ממני בעורמה בספיישל של '30 שנה לאלבומי 1993', ואני לא אכנס לפרטים.
זה האלבום האהוב עליי של משינה, זה שאחרי שהקשבתי לו בפעם הראשונה משהו השתנה אצלי בצורת החשיבה, והניע אותי להקשיב לעוד מוזיקה בעברית. הוא כולו מלא שירים טובים ובוגרים שמושכים לעוד ז'אנרים, ויש בו אפילו יש בו עוד שיר בלוז, כמעט 12 באר אמיתי עם טקסט נהדר, 'המתאגרף' שיכול גם להיכנס לרשימה הזאת. אבל הצורה שבה יובל בנאי ניגש ל'כולם אומרים לי תזהר' הופכת אותו לאבן בוחן של בלוז. הוא מאנפף, הוא צועק, צורח, קורס מבלבול, והשיר יחד איתו עובר מסולם מז'ורי למינורי לטובת סולו האמונד מהאגדות, שבעצמו משתלב בזרם של ארפג'ים והמהומים ואז, לסולו הגיטרה. כנראה השיר הכי ארוך של משינה, וכל שניה בו מוצדקת לחלוטין.

רחל ראי את בנימין – חמי רודנר
באלבום השלישי של רודנר הוא הרשה לעצמו ללכת עם הטקסטים עד הסוף למקורות השפה. תמיד אהבתי את העושר השפתי והיכולת הלירית שלו, אבל זה האלבום הראשון שבו הוא הרשה לעצמו לקחת אותה לקצוות. כל האלבום כתוב בשפה שהיא בין חלוצית לתנ"כית, ומוזיקלית הוא שמר בכל האלבום על גישת לייב מינימליסטית. השיר הזה הוא בלוז מקראי מר בכל רמ"ח אבריו, שס"ה גידיו ותריסר סולואיו.

דניאלה – דיויד ברוזה (במצדה, אלא מה חשבתם?)
אני יודע, כשאתם חושבים על בלוז, דיויד ברוזה הוא כנראה לא הבנאדם הראשון, או השביעי או ה-18 שעולה לכם לראש. ובכל זאת, 'דניאלה' וספציפית הגרסה הזאת שלו הוא אחד משירי הבלוז האהובים עלי בעולם. דיויד ברוזה עטף בבלוז רך את הטקסט הפואטי של יהונתן גפן, על מערכת יחסים לא קיימת עם אישה שאולי הוא רק מדמיין. סיפור האהבה שלהם מושלם: 'מכיוון שלא נפגשנו, לא נפרדנו מעולם'. גם הגרסה החשמלית של השיר הזה מ'קלף' נהדרת, אבל בגרסת ההופעה הזאת הוא הצליח להעביר את כל הרגש שבהופעה דרך הרמקולים המזופתים שהיו מחוברים לווקמן שלי ישר ללב, בדיוק כמו שבלוז אמור לעשות.

מקום בתוכי – דויד פרץ
כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה הלכתי לדויד הביתה – כלומר, לפייסבוק שלו, לפעמים זה מרגיש שהוא גר שם – וכתבתי לו שהוא גאון ושיש אנשים שהיו נותנים את יד שמאל כדי לכתוב את השיר, ועוד כמה שהיו נותנים את יד ימין כדי להצליח לשיר אותו כמו שהוא הוקלט. למעשה, את השורה האחרונה לא כתבתי, הלכתי לחפש בהיסטוריה שלי את השיחה עם דויד ועשיתי העתק הדבק כי אני מוכן לעבוד מאד קשה בשביל לא להתאמץ מדי. אני אשמיט את מה שדויד ענה לי כי הוא אדם צנוע וכל זה, אבל אני עדין מחזיק בדעה שלי מאז – זה שיר מקסים, בלוז של תקווה ברגעים החשוכים והקרים של הלילה, ושל אמונה ברוח האדם שמרסק את הציניות המובנית שלי על הרצפה כל פעם שאני מקשיב לו מחדש.
יש אותו בספוטיפי, אבל אני חייב לצרף לפה גם את גרסת הלייב, שהנגינה בה היא בפני עצמה בדיוק כמו שורה מתוך השיר: אהבה שאוהבת עולם לא מושלם.

כסף מאמא – חיה מילר
הבלוז התוקפני והמחוספס הזה הגיע לאלבום השני של חיה מילר בדלת האחורית, אבל הם אימצו אותו ללב. ההגשה של קוסטה קפלן עושה בו מעשה חיה מילר, כלומר, הופך אותו לשלהם באופן שאינו בר הפרדה יותר. כמו שאפשר להבין מהשם שלו, הנושא הוא בלוזי פר אקסלנס – צריך כסף. מה שמעלה את התובנה המדהימה שמוזיקת הפופ המערבית התפתחה עם השנים מ'אני צריך כסף' ל'תראו מה אני יכול לעשות עם כל הכסף שעשיתי!' – כלומר, לא מוזיקאים בישראל, כן?
רוב המוזיקאים בישראל הם בלוזיסטים אמיתיים מהבחינה הזאת – הם יודעים שכסף לא עושה אותך מאושר, זה עוד גיטרות שעושות אותך מאושר. כמו שאר השירים באלבום השני והאחרון שלהם (עד האיחוד), כסף מאמא יגרום לכם להרגיש כאילו אתם יושבים על הספה הצדדית בחדר החזרות עם אודי, שחר וקוסטה, וצורכים את המרמור של הפסקת סיגריה וקפה בזמן אמת.

תפסתי ראש על הבר – שלום חנוך
אוקיי, השיר הזה פה משתי סיבות – קודם כל מגיע לרוני פיטרסון להיות עם הגיטרה שלו איפשהו ברשימה הזאת, נקודה. הדבר השני הוא שאני יודע שאני אקבל תלונות אם הוא לא יהיה פה. השיר הוולגרי הזה עם הסלנג שהיה מביך כבר כששמעתי אותו בפעם הראשונה וש… טוב נו, למרות הכול תמיד כיף לשמוע אותו בהופעה. במיוחד עם ה-Hoochie Coochei Man שפיטרסון נהג להכניס באמצע. אין מה לעשות, שלום חנוך גם ברגעים הפחות מוצלחים טקסטואלית שלו הוא עדיין פאקינג שלום חנוך, ולמרבה האירוניה (שאני מעריך), מוזיקלית אין יותר straight blues מזה.

Lonley Man Song – Buza Band
מכירים את הבדיחה על ההיפסטר שמאזין ללהקות שעדין לא קיימות? אני נאלץ לעשות משהו די נוראי, ולכתוב לכם פה על שיר שאין לכם סיכוי לשמוע, או לא באיכות סבירה כי ההרכב הזה הוא סוג של רוח רפאים בשלב זה של חיינו. 'בוזה בנד' הסתובבה והופיעה בכל מיני מקומות לפני קרוב לעשור ולא הוציאה אלבום מעולם, אבל תמיד אפשר לקוות שמתישהו כל מיני אנשים יתאפסו על עצמם וילכו לעשות משהו כמו להקליט כבר את האלבום פאנקנ'בלוז שההופעות הבטיחו שיגיע יום אחד. את מה שאי אפשר להשיג בפרוטקציה אפשר לנסות עם קצת קשרים, אז… אתם יכולים לפחות להאזין לגרסת הדמו הזאת שהופצה בזמנו בדיסקים צרובים ושמרה על מלוא האותנטיות של שיר בלוז על גבר שכבר לא אכפת לו, אפילו לא ממה שעשית עם השכן, רק מזה ששברת לו את הלב.

זרזירים – הזבובים
הזבובים היו (ונשארו) אחד הסופרגרופים המוצלחים שהיו פה, מעין ערבוב של מוזיקאים רציניים שעושים שטויות ושטותניקים שעושים מוזיקה רצינית. במבט לאחור על תקופת הפעילות הקצרה מדי שלהם, נשארתי עם התחושה של חבר'ה שנפלו עלי במפתיע, התנחלו בסלון, הריצו צחוקים, גמרו את הקולה והבמבה ועזבו כשהם משאירים מאחוריהם תינוק שעכשיו אף אחד לא יודע בדיוק למי הוא שייך, האלבום 'בזזז…'
הבלוז 'זרזירים' היה ונשאר בשבילי נקודת שיא באלבום, תמהיל של מוזיקה רצינית וטקסט סטלני על שיטוט בדרכים, נסיעות בלתי פוסקות ממקום למקום בלי תכנית מסודרת, והתמוטטות דווקא בשלב שבו נראה שהגעת למחוז חפצך. אז כן, כבשים עושות גבינה וסוודר, וליד ראש פינה (לא רחוק מאיפה שאני כותב עכשיו, תכלס) הכול נהיה בסדר.

האור הראשון – אהוד בנאי
בלילה שבו יוסי אלפנט נפטר אהוד בנאי כתב שני שירים.
למרות שהשם המפורש לא מופיע ב'האור הראשון' אלא רק בהקדשה בחוברת האלבום, הוא מורגש בו כמעט בכל מקום אחר – המבנה הבלוזי, הגיטרות הקופצניות המובילות, סולו המפוחית והגיטרה, בקאובל… בתוך האלבום 'השלישי' (הנהדר וה)מאוד מפוזר מוזיקלית, השיר הזה הוא סוג של מצפן שנועד להזכיר לנו שאהוד בנאי הוא גם רוקר, וגם את זה הוא מזכיר לנו בצורה קצת עקומה כי ככה עושים בלוז. השירים של בנאי הם בדרך כלל סיפורי מסע. פה למרות משפט הפתיחה שנראה הכי אהוד בנאי בעולם, השיר לא מושך לכיוון הסיפורי. הוא כולו תחושה של הפסקת נשימה ושל אבדן פעימת לב, ועל חזרה לחיים בסופו של דבר ולמרות הכול.

הרימון התפוצץ – ג'ומבר (ענבר צברי)
ג'ומבר הוא תופעה והופעה באר שבעית מוכרת. שורשים ברוק, עבר בבלוז, ונראה שהוא עדין לא סיים את המטמורפוזה שלו לתצורה הסופית, אלא ממשיך לאן שהדרך מובילה אותו. המלצת הצריכה שלי היא לנסות לתפוס אותו בהופעה – הוא כותב מוכשר וזמר נהדר, והוא מסוג המוזיקאים שנותנים להופעה להוביל אותם לאן שבא לה, וכשזה מגיע לבלוז, הוא בהחלט יודע מה הוא עושה. הפוך מאהוד שלפניו, כאן השיר כתוב רוק והבלוז הוא בכל ליק ופיל ובכל סולו גיטרה.

מישהו שומע אותי – איפה הילד
עוד פעם רודנר ככותב, הפעם בשיא מינימליותו. שיר בלוז קטן שלנוכח ההרכב הרוקיסטי של 'איפה הילד' הופנה לאפיקים אופנסיביים יותר. הוא מרגיש כמו רוק כי הגיטרות חדות, הליין של הבס כמעט כרומטי, והתופים בועטים, אבל זה הכול שטויות. אם תפשיטו את השיר הזה מכל המניירות המעולות, אחת ההפקות המבריקות של יובל שפריר בעיניי, ותשאירו אותו לרגע עם גיטרה אקוסטית או שתיים, תגלו את הבלוז ש'איפה הילד' החביאו מאחור. לא כל אחד יכול מסוגל להעביר תחושה אמיתית כל כך בארבע שורות של טקסט:
היי, מישהו שומע אותי?
הלו, מישהו שומע אותי?
בנאדם לשתות איתו, להעביר איתו את הלילה,
כי הלילה הזה מתקרב לקיצו, מתמעט והולך.

וזהו. כלומר, בטוח יש עוד ופספסתי ואני לא זוכר ואיך יכולתי להתעלם מ… אבל נראה שזה מספיק להלילה, לא?

הנה הפלייליסט, מינוס מה שפשוט אי אפשר למצוא בספוטיפיי: