Homeביקורת הופעה

מוזיקה מרפאת // רועי ויינברג על ערב עם עמיר לב בבארבי

אחת מההופעות הראשונות בבארבי מאז ה-7.10, רגע לפני החודש האחרון לפעילותו במיקומו הנוכחי, הייתה בדיוק מה שרועי ויינברג שלנו היה צריך. על טראומה קולקטיבית, תפקידה של המוזיקה בחיינו ועוד

אחת השאלות המורכבות ביותר בהן אני נתקל היא "מה זה מוזיקה בשבילך?". זאת שאלה טובה, כדרכן של השאלות חסרות התשובה, אך עדיין לא הצלחתי למצוא הסבר מספיק משכנע. המטאפורה האהובה עלי, נכון לשישי באוקטובר, הייתה מים. הרגשתי כאילו מוזיקה חיונית לתפקוד שלי, מגיעה באינספור צורות וגם יכולה לעבור בין תחושה של החיים עצמם, ברגעים בהם אתה ממש מתרכז בשיר כאילו הוא כוס מים קרים באמצע אוגוסט, ובין מוזיקת רקע שמרגישה כמו כוס מים מקרית או אחת מרצף.

השביעי באוקטובר, ו-54 ימי המילואים שבאו בעקבותיו נכון לעת כתיבת שורות אלה, שינו גם את החשיבה הזאת. בלילה בין השישי לשביעי הייתי בקמפינג עם חברים בחוף ניצנים, לא רחוק מעזה, והשירים שעברו בספוטיפיי שלי היו דברים כמו קייג' דה אלפנט או צ'יילדיש גמבינו. הפעם הבאה בה הוא נפתח הייתה עם "סוף המדבר" של שלום גד, שבוע ויום מאוחר יותר, בתוך נגמ"ש. מאז חזרתי לשמוע מוזיקה על כל סוגיה במהלך המילואים, כשהיא משמשת כאחד מהנושאים המחברים ביותר בין בני אדם, אבל היא הרגישה אחרת.

השירים השקטים חדרו עמוק יותר, השירים השמחים הרגישו מנותקים יותר. אנשים רבים שאני מעריך אמרו לי שהם לא מסוגלים לשמוע מוזיקה במשך שבועות מאז אותה סדרת פיגועים רצחנית, שומעים רק מוזיקה אינסטרומנטלית או רק מוזיקה בעברית. הכל לגיטימי, והמקום המנחם של המוזיקה הורגש גם כאן בסדרת הפוסטים המנחמים בפייסבוק של קולומבוס. כמו מים עצמם, תקופה ארוכה מדי בלי מוזיקה תגרום לך להרגיש כאילו אתה מתייבש. בד בבד, נשאר חסם אחד משמעותי – הופעות.

ההופעה האחרונה שהייתי בה בגרסה הקודמת של החיים של כולנו, לפני ה-7.10, הייתה אינפקטד משרום בבארבי. היו לי כרטיסים לעוד 5 הופעות בחודש וחצי הקרובים במקום, עניין שגרתי בהתחשב באיכות המופיעים ובכך שהמקום עצמו נמצא לא רחוק מהבית שלי והפך לבית לכל דבר. אחרי העבודה, מקום מגוריי וזה של ההורים, הבארבי הוא כנראה המקום הסגור בו אני מבלה הכי הרבה זמן. לא חשבתי אז על כך שהוא עובר מקום ב-31.12, ובאופן כללי לא חשבתי יותר מדי.

הטראנסים של אינפקטד משרום נועדו כדי לפרק את הגוף ולתת לביטים ולרצפת העץ הרועדת להכתיב לך את המחשבה, וזה בדיוק מה שהם עשו באותו יום. אני שמח שהייתה לי את ההתפרקות הזאת קצת לפני ה-7.10, כשעוד התעסקתי בבעיות יומיומיות שמרגישות כאילו הן היו חלק מחיי בפלנטה אחרת, והייתה לי תחושה שההופעה הראשונה שאהיה בה אחרי חייבת להיות גם כן בבארבי. גם אם אני בבית ללילה וקצת בשבוע, בממוצע, וגם בו מפורק לגמרי.

לכן, כשראיתי שעמיר לב מופיע עם הגיטרה ואורחים ששמם לא פורסם, ידעתי שאני צריך ללכת. הערכתי מאוד את עמיר לב לפני ההופעה, אך לא התעמקתי מספיק במוזיקה שלו. השילוב בין הכתיבה החדה, הקול העמוק והחושפנות של זמר וגיטרה לבד על הבמה גרמו לזה להרגיש כמו ההזדמנות המושלמת, מבט על חיים קודמים שאולי המשיכו בזמן שאני ברמת הגולן ואולי לא חזרו לעולם. לב עצמו הגדיר את זה כ"ערב חד פעמי. אתם, השירים והגיטרה", והייתי בטוח שגם אם לא אתחבר לשירים שלו יעלה בהמשך הערב איזה ברי סחרוף.

הכניסה לבארבי הרגישה רגילה. התור הקבוע, טקס חיפוש הברקוד לפני שעוברים את האבטחה וההליכה האיטית בין ים האנשים לעבר תפיסת העמדה או הבר, תלוי באיזה שעה הגעתם. הכאפה הגיעה כשהסתכלתי על העמוד הגדול באמצע, זה שעליו כותבים את שם המופיע בכל ערב, ובמקום "עמיר לב" היה כתוב "Bring Them". כבר אז היה ברור שזה לא הולך להיות ערב רגיל.

רגע לפני שלב עצמו עלה על הבמה, עלתה קרובת משפחה של אחד מחטופינו עם תמונה שלו ואמרה שהבארבי היה הבית המשותף של שניהם. היא אמרה שחלק מהמשפחה חזרה, אבל שבן דודה עדיין נמצא ברצועה ושאם הוא היה בישראל הוא כנראה היה איתנו, עומד, באמצע הבארבי. המחשבה שלי נדדה לזה שיש דמיון מסוים בין המעבר של הבארבי למקום חדש, נמל יפו, ובין המלחמה הזאת. עוד מוקדם לדעת אם זאת תהיה הנקודה לפיה כל אחד ואחד מאיתנו יחלק את חייו ל"לפני" ו"אחרי", אבל היה בי איזה קול שרצה להאמין שהסמליות הזאת לא לגמרי מקרית. הוא השתתק, מהר מאוד, כשעמיר לב עלה לשיר.

עמיר לב מחזיק באחת המעלות הגדולות ביותר של מוזיקאי. לא משנה מי ינסה לבצע לו גרסת כיסוי ואיך, זה לא יישמע כמו שיר של עמיר לב. משהו בחספוס הרגיש הזה שלו, ז'אנר שקיים במוזיקה הישראלית (ממיכה שטרית דרך ארז לב ארי ועד לחלק משיריו של גבריאל בלחסן), עובד קצת אחרת במקרה הספציפי של לב עצמו. הטאץ' האופטימי, הקצב בו הוא מקריא את המילים והדרך בה הוא עוצר בין שורה לשורה נותנות לו טביעת אצבע ייחודית, ומשאירות את המאזין עם האמונה שהוא אחד המחבקים הטובים ביותר שיש לעולם המוזיקה הישראלית להציע.

לכן גם אם השנייה בה הוא עלה לבמה ונפתח האור הרגישה מוזרה, כאילו אלה חיים ששונים לחלוטין ממה שקורה כאן ועכשיו, ההופעה הרגישה הכי טבעית ביקום. 850 האנשים שמילאו את הבארבי רצו לשיר יחד עם עמיר לב, ורבעי משפטים שלו ("העצב בא ועוזב – עכשיו הוא בא" או "מישהו עכשיו נרצח, למישהו אחר נולדה ילדה") נגעו בי קצת יותר עמוק מאי פעם. זה קרה עם אינספור שירים בזמן המלחמה – "I Will Survive" של גלורייה גיינור, "שאול מופז" של הבילויים ואפילו "Gaza Trip" של מאלוקס ואקו – וכך גם כאן, עם שירים ששמעתי בפעם הראשונה מזה שנים.

רוב הקהל, פחות או יותר, היה באותה הגישה. מהמעריצים האדוקים של לב, דרך האנשים שרצו להעביר ערב בתוך מוזיקה ולא בתוך המהתלה האינסופית והעצובה של החדשות ועד לאנשים שנגררו עם אחת משתי הקבוצות האלה לבארבי, הרגשת איך לב קונה אותם בהדרגה. בחצי הראשון של ההופעה הוא עשה את זה דרך המילים עם שיריו העצובים והיפים ביותר, כמו "מיליוני דולרים" או "כחול וירוק", ובחצי השני הוא נתן לגיטרה להכתיב את הטון.

ההתלהבות של הקהל בחלק מהסולואים הארוכים גרמה לזה להרגיש כאילו אנחנו בהופעה רגילה בבארבי, ואחד מרגעי השיא שלה היה כשבאחד מהם לב עצר, הבטיח לכולנו ש"יהיה טוב" וחזר לנגן. הרגעים בהם צעקו לו שמות של שירים מהקהל בזמן שהוא כיוון את הגיטרה הרגישו כמו החיים עצמם, וגם אחרי ה-7.10 מוזיקה היא עדיין החיים עצמם. גם אם אלו חיים קצת אחרים.

לב הבטיח מספר אירוחים בהופעה, וכפי שציינתי מקודם הייתי בטוח שאלה יהיו ברי סחרוף, נעם רותם, גבע אלון וגיבורי רוק ישראלים אחרים. למרות זאת, הוא הפתיע והעלה שני מוזיקאים שצעירים ממנו בכ-40 שנה בדמות נונו וטדי נגוסה. שניהם, ברמה מסוימת, יכולים למצוא את עצמם כקול של הדור שלי. כותבי מילים אדירים עם להיטי ענק כמו "ליבינג דה דרים" או "זה בדם שלי", ואנשים שלרוב מזוהים עם שואו כזה או אחר. בעיקר נונו והתלבושות התיאטרליות, אבל ברמה מסוימת גם ההיפ-הופ החותך והקפיצות של טדי על הבמה.

לא הפעם. נונו עלתה בתור נעמי אהרוני גל, בלי הקוקיות המפורסמות ושם הבמה, אחרי שעמיר לב אמר שהוא היה חבר קרוב של אביה המנוח. אחרי הביצוע המצוין של "כחול וירוק" היא התייחסה ללב כמעין דמות אב לפני ירידתה מהבמה, וברמה מסוימת זה הורגש גם באירוח הארוך יותר של נגוסה. החל מהביצוע האקוסטי ל"צריך קצת", שיר שיכול וצריך לצאת גם כסינגל, ועד לוורס שהוא הוסיף ל"לא נהיה עשירים", אחד משיריו היפים ביותר של לב.

יש משהו מאוד אבהי בעמיר לב בן ה-62. מהחספוס הרגיש עליו דיברנו מקודם, דרך השימוש הנפוץ במילה "אחי" ובעיקר בכתיבה עצמה, אחת שלא מכבירה במילים אבל מצליחה לייצר תמונה שמשלבת בין תפיסת מציאות מפוכחת, עצב וקורטוב של אופטימיות. מותר להיות עצוב, לפעמים גם צריך, אבל יש במלנכוליה מפוכחת משהו שמצליח למשוך אנשים מכל הגילאים. הוא אירח בהופעה הזאת שני מוזיקאים אדירים ומצליחים בני 25 ו-28, אבל סיים אותה עם "אריה ורותי". השמות של השניים, אולי, מסגירים את הגיל.

הגיל לא משנה. ד"ר דוד יששכרי כתב ב-1994, בכתבה מצוינת מתוך המהדורה ה-66 של כתב העת "מחשבות", ש"הזמן עומד ביסוד המוזיקה. אמנות המתבטאת בישור הזמן בלבד. יש משהו בקצב ש'מדליק' כל כך, הוא מתבטא בכל שנייה. זה סיפוק מיידי שהקצב נותן למאזין". יששכרי אולי צדק בכל הקשור למימד הקצבי של המוזיקה, אבל הערב הזה התייחס לצד השני שלה. לצד הרוחני יותר מהחומרי.

עמיר לב עלה בלי בס ותופים, אלא לבד עם גיטרה, וכך הופיע במשך שעה וחצי. בהופעה שלא נועדה להרים קהל או לגרום לו למחוא כפיים בקצב הוא ניסה להכנס ללב של כולנו, והצליח בעזרת גיטרה אחת וכנות חודרת. ההופעה הראשונה מזה 56 יום – 8 שבועות בדיוק – הייתה בדיוק טקס הטיהור שהייתי צריך. גם אחרי כל מה שקרה ולפני כל מה שעלול לקרות, מוזיקה עדיין חיונית לחיים של כולנו. שום דבר שנאמר לא יכול לעצור את תוף המרים.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0