"כן, אני כותב את כל השירים, אבל האלבומים וכל המוזיקה לא היו קיימים לולא שאר החברים בלהקה", כך אמר ג'ף מנגום, כשנשאל בריאיון עמו על הספק-פרויקט ספק-להקה שאותו הנהיג, 'ניוטרל מילק הוטל'. "השירים האלו לא היו אפילו קצת מיוחדים, לא שאני טוען שהם כאלה, אבל הם מיוחדים עבורי בגלל המעורבות של כולם בהם", הוסיף. ה"כולם" שעליו הוא מדבר הם כמובן שאר חברי 'ניוטרל מילק הוטל', אבל גם מספר האמנים הבלתי מבוטל שהרכיב את קולקטיב ה-Elephant 6 Recording Company, אחד הפרויקטים המוזיקליים המעניינים של שנות ה-90.
ה-Elephant 6 Recording Company היה לייבל עצמאי שגם תפקד כחממת אמנים קהילתית חצי-מאולתרת. היו חברים בו מגוון יוצרים ולהקות אינדי שפעלו בעיקר מתחילת שנות ה-90 ועד אמצע שנות ה-2000 המוקדמות. באוגוסט השנה יצא דוקומנטרי נפלא באותו השם אודותיו. הוא חמק מתחת לרדאר, וחבל. הסרט מגולל את קורות החבורה העליזה ומתמקד בעיקר בחברי הליבה שלה: וויל הארט וביל דוס מלהקת הקאלט הפסיכדלית 'The Olivia Tremor Control', ג'ף מנגום סולן ניוטרל מילק הוטל; ובראש ובראשונה רוברט שניידר, מנהיג להקת ’The Apples In Stereo' בעבר, ומתמטיקאי בהווה. הוא שימש גם כראש החבורה/ לייבל/ קולקטיב המשונה הזה.
הארבעה גדלו בראסטון, לואיזיאנה, שם הכירו והחלו להתנסות ביצירה מוזיקלית משותפת. עם סיום לימודיהם ב-1992, שניידר עבר לקולורדו והקים שם את 'The Apples In Stereo'. השלושה האחרים עברו לאת'נס שבג'ורג'יה והקימו את 'ניוטרל מילק הוטל' ו'דה אוליביה' בקיצור וכמו שחבריה קוראים לה בסרט (ובכל זאת, מי קורא ללהקה ככה?) לאחר תקופה קצרה, שניידר ולהקתו חברו אליהם וחזון ה-Elephant 6 החל להתהוות. הם התעניינו במוזיקה אלטרנטיבית משדות הלו-פיי, המינימליזם והפסיכדליה. למעשה, הייתה זו תנועת נגד לגראנג' שהיה בשיא הפופולריות באותן שנים. נוסף על כך, הרוב המוחלט של ההקלטות של הלהקות, הוקלטו בהקלטות ביתיות על טייפ שמונה או ארבעה ערוצים, ובשלב יותר מאוחר על טייפ סלילים מקצועי. מעבר לאובססיה שהייתה לחברי הקבוצה עם הסאונד האנלוגי והרזה של הטייפ, הם הבינו שכדי לעשות את זה כפי שראו בעיני רוחם וכדי לא להיות תלויים בשעות אולפן ובחברות תקליטים נצלניות וכוחניות, עליהם להקליט הכול בעצמם ולהפיץ את האלבומים בעצמם. כך נוצר גם הלייבל שנשא את השם שהמציא וויל הארט, 6 Elephant.
מנקודה זו הסרט מציג את הדינמיקה ואורח החיים של הקולקטיב. כולם ניגנו בלהקות ובאלבומים של כולם, ישנו במיטות אחד של השני ואכלו מהצלחות אחד של השני. מעין קומונה פסאודו-סוציאליסטית שמורכבת מסטלנים אמריקאים ומעט היפסטרים; כותבים שירי פופ ספוגי LSD ואבקת סוכר במעטפת של רעשי סלילים ודיסטורשן, משל היו הזומביז בימיהם הטובים. עם הזמן גישתם ליצירה נעשתה יותר ויותר ניסיונית ואוונגרדית, כמעט דאדאיסטית. הם קיימו מופעים הזייתיים ותיאטרליים והמשיכו להתנסות בשיטות הקלטה ביתיות. במקביל, השמועה על הקולקטיב המשונה עברה מפה לאוזן בין חובבי האינדי ברחבי ארצות הברית והלהקות החלו לקבל הכרה מסוימת. להקות נוספות הצטרפו דוגמת Of Montreal ו-Elf Power, רוברט שניידר הפך להיות איש החזון, המפיק וטכנאי הבית של הלייבל והתווה את הסאונד המגובש המזוהה עם אמניו: יצור כלאיים שערורייתי שהוא שילוב בין הסאונד הפסיכדלי של הסיקסטיז וההרמוניות האווריריות של הביץ' בויז, לבין הגיטרות הסליזיות של פייבמנט.
הסרט מצטיין גם בניפוץ ההילה המיתית מאחורי האלבום האגדי של ניוטרל מילק הוטל, In The Aeroplane Over The Sea. הוא מציג את הצלחתו המטאורית לצד תגובות של מקורבים שהיו שם בזמן אמת, וחוו ושמעו את יצירת האלבום באופן שמזכיר (לאלף אלפי הבדלות) את הדוקו החשוב Get Back על הביטלס. הוא שופך אור על דמותו המסתורית של ג'ף מנגום (שככל הנראה לא הסכים להתראיין, ונוכח בסרט רק בדמות הקלטות וקטעי וידאו ישנים); שבמהלך השנים נעלם מעין הציבור ומעולם המוזיקה והותיר אחריו מאות אלפי מעריצים עם שאלות לא פתורות על יצירתו. הצגתו של מנגום כ"עוד אחד מהחבר'ה" שמשמיע את אלבומו החדש במסיבת חצר בחשש וביישנות, מוסיפה עוד רובד לדמותו החידתית והופכת את סיפור הסינדרלה של האלבום פורץ הדרך לעוד יותר מרגש.
93 הדקות של הסרט המרתק הזה הן תצוגת תכלית מרהיבה, שבה הצופה נחשף לשלל דמויות אקסצנטריות שאחראיות על יצירות מופת אנדרדוגיות. השפעתן על דור שלם של חובבי מוזיקה עתידיים גדלה והתרחבה במעין אפקט פרפר יפהפה, שממשיך לתת אותותיו עד היום. כמו כן, אנחנו מתוודעים לחזון הקהילתיות יוצא הדופן של חממת האמנים הייחודית. בזכות תיעוד קפדני, אמפתי וחושפני, לקראת סוף הסרט כבר הרגשתי חלק מהקהילה הזו, שבה קיבלו את כולם, מוזרים ככל שיהיו. הרגשתי בשבילם הכול. שמחתי על הצלחותיהם וכאבתי את כאבם כשטרגדיה גדולה פקדה אותם, וזו בעיניי גדולתו של הסרט הזה. הוא מדגיש את החשיבות של קהילה אמנותית ושל החברויות שנרקמות באמצעות יצירה משותפת, וכמה הן יכולות להוות קרקע בטוחה ולהושיע את מי שזקוק להן, ומוצא בהן נחמה ומזור. הסרט זמין לצפייה בתשלום ב-Vimeo ואני ממליץ עליו מאוד, במיוחד בימים אלה שבהם אסקפיזם הוא מצרך כל כך נחוץ.
COMMENTS