היא גם ראפרית /// אורן גוטליב על Sundial, האלבום החדש של Noname

מאז צאת האלבום הקודם של Noname נראה שהיא עברה גלגול חיים שלם. היא הספיקה לפתוח מועדון קריאה מפורסם, להביע דעות שנויות במחלוקת ולהסתכסך עם לא מעט אנשים, כולל ריב מתוקשר עם J Cole ולאיים בפרישה ממוזיקה. לבסוף, היא הוציאה אלבום שלוקח את כל גלגול החיים הזה ומקמפרס אותו ל-31 דקות של ביטים ג׳זיים, פלואו סוחף וקול מתקתק שמקבל טאצ׳ חריפות מדויק מהליריקה התוססת שלה.

קשה להפריד את הפן המוזיקלי של 'Sundial' מהרקע ליצירתו. נוניים מכניסה את המאזין ל-Book Club  שלה והוא, כמו זבוב על הקיר, נחשף לעולם התוכן של המפגשים שמטרתם העצמת הקהילה השחורה ובפרט סופרים ועסקים מקומיים. אצל נוניים, הכיוון הסיבתי ליצירה הוא הפוך, ונדמה כי היא ״מנצלת״ את הראפ כדי לתת במה לדעותיה. בסיומו של השיר הראשון, ׳Black Mirror׳, שבו היא רוקמת פורטרט עצמי כן וסבוך שנוגע כמעט בכל האג׳נדות שלה, היא נזכרת לציין שבנוסף לכל אלו – היא גם ראפרית: ״she a rapper too״. הראפ הוא לא המנוע שלה, הוא לא הסיבה ולא היעד שלמען הגשמתם היא מתעוררת בבוקר. הראפ הוא צינור שבאמצעותו היא מעבירה לעולם את עמדותיה, וכישרונה הוא הדלק שמניע את הצינור לפעולה. כאמור, ב -2021 ציינה נוניים כי היא ״לוקחת הפסקה בלתי מוגבלת״ מראפ ומתעשיית המוזיקה בכלל, כי לטעמה הקשר שלה עם הקהל והתעשייה נסדק. כשנתיים לאחר מכן, היא הבינה שדווקא הראפ וכשרונה הייחודי להפיח כוח במילים הם באופן פרדוקסלי הדרך הכי טובה להנגיש לעולם את הנושאים שחשובים לה.

נכנסת בקולגות

ויש גם מוזיקה. ואפילו טובה. השירים נעים כמו גלים אחד אחרי השני, לעיתים ללא מנוחה או הפסקה מוזיקלית מובחנת. למשל, המקצב שמסיים את Black Mirror משמש כ- interlude ל- ׳Hold Me Down׳. אל הראפ של נוניים מתלווים קולות המקהלה הקהילתית של Jimetta Rose. הם אמנם מגיעים מלוס אנג׳לס ולא ממקום הולדתה שיקגו, אך עוזרים להדגיש את המסר שלה על חשיבות הקהילתיות, העזרה והתמיכה אחד בשני. "and I depend on you just a little bit more", השורה האחרונה בשיר מסכמת את כולו.

השיר השלישי באלבום, ׳Balloons׳, אמור היה להיות הסינגל המוביל מתוכו. אבל Jay Electronica שהתארח בשיר סיפק וורס שנוי במחלוקת שמגלה אהדה לארגון 'אומת האסלאם', והדבר אף הוביל לסגירת עמוד האינסטגרם של נוניים. לצד זאת הוא אזכר שמות כמו יעקב אבינו, זלינסקי, האפיפיור ופינק פלויד, ולדעתי זה ה- guest verse המצטיין של האלבום (אם כי כאמור, הוא לא חף מביקורת). ׳Boomboom׳ תופס ככל הנראה את תקן ״להיט התחנות״ של האלבום. הוא מעין הפסקה בדיון על נושאים מורכבים ופונה לנושא שהוא ה to-go  של רוב אומני הראפ – סקס. הביט קצבי על אף היותו מינימליסטי (מוטיב שמאפיין את האלבום באופן כללי), הקיק כמעט ולא מורגש והבס הוא זה שנותן נפח לקטע התיפוף. את הפיסה האחרונה להשלמת ההרמוניה ממלאים כלי נשיפה המצטרפים בחלקים שונים של השיר, ותופסים את הפיקוד בשניות הסיום לאחר שכל המילים תמו.  

Namesake ממשיך את הקו של נוניים שכפי שכבר הבנתם לא מותירה אף אדם חף מביקורת, והפעם אלו חבריה האומנים שהיא מעלה על הגרדום. המנגינה המהירה, שבה משתתפים כל האלמנטים השונים שלמערכת התופים יש להציע, מדמה מסוע חשמלי שבעזרתו שירתה של נוניים תופסת תאוצה. היא חולפת על פני העוברים ושבים במהירות, זורקת לעברם כמה מילים וממשיכה הלאה. וההולכים הם לא אחרים מאשר ביונסה, ריהאנה, קנדריק, וג׳יי זי, שאותם היא מאשימה על קשריהם עם ליגת הפוטבול האמריקאית (NFL) המקושרת לתעשייה הצבאית ולתמיכה בתעשיית הנשק. 

כבר לא מסתתרת

האלבום מסתיים עם השיר‘Oblivion'  בוורס של Common, הראפר הוותיק יליד שיקאגו וכנראה השם המוכר ביותר מהאורחים באלבום. הקהילתיות היא דבר מרכזי בהווייתה של נוניים. מעבר לפתיחת מועדון הקריאה שלה והתכנים בשיריה, היא בעצמה התגלתה כאומנית בפרויקט של ספרייה מקומית בשיקגו, שנתן במה להרבה אומנים צעירים. שם היא נחשפה לעוצמות הקהילה וידעה שיום אחד, כשהיא תצליח, היא תרצה לתת בחזרה לקהילה שתמכה והאמינה בה. לכן, אין זה מפתיע שהיא בחרה בגיבור מקומי ומשפיע על הראפ בשיקגו כמי שיחתום את האלבום שלה.

הקסם של  Sundial טמון בקלילות, הרכות ואף ההומור שנוניים מצליחה להכניס תוך עיסוק בנושאים "כבדים". בעטיפות שני אלבומיה הקודמים מצוירת דמות, כל פעם שונה מעט אך ניתן לראות כי מדובר בדיוקנה. ב- Telefone  זהו דיוקן פשוט ומינימליסטי בצבעים עדינים ודמות נראית מעט ילדותית, ועל ראשה גולגולת. שם, הילדה משיקאגו מספקת לנו רמז לעתיד ומזהירה שלא להתבלבל מהביטים החולמניים והצלילים הרכים. באלבומה השני, Room 25 , הדמות הופכת למורכבת יותר וגופה מסתתר תחת שלל צורות ואובייקטים שספק מסתירים וספק משתלטים עליה. ב- Sundial הדמות נמצאת בחלל, אך היא אינה מהווה חלק קטן מהחלל אלא ממלאת את רובו. זו לא אותה הדמות התמימה שהייתה בהתחלה, והיא כבר לא מסתתרת מאחורי שום אובייקט. היא לא מתביישת להציג לעולם את מי שהיא באמת על כל מורכבויותיה ומגרעותיה, ועל כן הדמות מוצגת כגרוטסקית, גסה ולא נעימה לעין (או אולי לאוזן). היא לא מפחדת להיות מי שהיא ובטח שלא מתנצלת על כך. זה מה שהופך את האלבום הזה בעיניי ליצירת מופת ומציב את Noname כאחד הקולות החשובים והמעניינים שיש בתעשיית המוזיקה כיום. 

להאזנה לאלבום השלם בכל הפלטפורמות >> https://songwhip.com/noname/sundial