הדעה הרווחת היא שככל שאתה מתבגר, קשה יותר להיכנס לז'אנרים חדשים. אני אמנם עוד לא בן 24, אבל זה הרגיש לי לתקופה מסוימת כאילו אני גם בדרך לשם; הרגשתי שהטעם המוזיקלי שלי ננעל על מספר מסוים של להקות או ז׳אנרים ספציפיים, ואחרים נשארים בחוץ. והנה, בזמן האחרון זה קצת השתנה וזה מה שהוביל מן הסתם גם לטקסט הזה. מצאתי את עצמי נכנס יותר ויותר לתוך אמביינט, עד למצב שבו אני שומע אלבומים שלמים של אמנים בז'אנר, כמו Secret Life המצוין של פרד אגיין ובריאן אינו שיצא במאי האחרון. אם הייתי צריך לתאר את הקראש הסגנוני החדש שלי במשפט, אז זה היה: מוזיקה בלי מוזיקה.
זאת, אולי, הגדולה של האמביינט. בשונה מעידן מלחמת הרעש, אין בו את הגיטרות הזועמות של הרוק, את הבאסים הקופצים של ההיפ הופ, את הנויז העשיר של הפופ המודרני או את אוסף כלי הנגינה והאלתורים של הג'אז. בשונה משירי פולק של זמר וגיטרה, אין פה מילים או סיפור שמעסיק לך את המוח. אמביינט, אולי, הוא הז'אנר היחיד שבו אתה שומע את מה שאין, ולא רק את מה שיש.
פסק זמן קיומי
ברוב המקרים, במוזיקה הזאת אין יותר מדי צלילים. בחלק מהקטעים באלבום של פרד אגיין ובראיין אינו, למשל, אנחנו שומעים מעט מאוד. תקשיבו למשל לשיר Pause של השניים. אפשר לספור את התווים שמנוגנים בו. ברגע שזה קורה, אתה מתחיל לשמוע דברים אחרים.
אתה יכול לשמוע את ההד של הצליל, את הקליד בפסנתר עולה חזרה למעלה אחרי שהמוזיקאי לוחץ עליו. אתה יכול לדמיין איך המוזיקה עוטפת את החדר ואת עצמך דווקא מתוך הריקנות הזאת, בשמיעה ראשונה. אני יכול להבין למה המוזיקה הזאת עשויה להתפס כמשעממת, וגם היום אמביינט רחוק מלהיות הז'אנר המוזיקלי האהוב עליי, אבל יש לו את המקום שלו, על אחת כמה וכמה עם הרעש מסביבנו.
אנחנו חיים בתקופה מטורפת; גלי מחאה ורפורמות ומזג אוויר שמשתגע וקליקבייטים ורעש וניסיונות להסחת דעת כל הזמן, כשזה מרגיש שאין זמן אפילו לפסיק בין מילה למילה. דווקא בתוך זה, השקט זוהר קצת יותר. קצת כמו בייבי מוצרט, אבל לאנשים מבוגרים יותר. מוזיקה שמצליחה לנקות את המוח במובן הטוב של המילה, ומייצרת אוירה קלילה יותר.
זה גם מה שהופך אותה למוזיקה יומיומית במובן מסוים. אמנם אמביינט מכניס את המאזינ.ה לווייב ספציפי, ואולי קשה להאזין לו באוטו או סתם עם אנשים; אבל כשאתה יושב לבד עם עצמך זה לפעמים כל מה שצריך. פשוט היכולת לשים פליי, לעצום את העיניים ולדמיין שאתה במקום אחר לגמרי, במין פסק זמן קיומי כזה. הז׳אנר הזה עוזר גם להתנתק ממה שקורה מסביב, אבל גם להפנות את הריכוז פנימה, לרגע ספציפי.
כרטיס הכניסה
נכנסתי לאמביינט, כמו לכל ז'אנר בערך, דרך אמנים שאני אוהב מתחומים אחרים. במקרה שלנו יש שלושה רלוונטיים: ניק קייב, דיוויד בואי ופרעה סנדרס.
קייב, באלבומיו האחרונים (אותם מלחין במשותף עם וורן אליס), עבר מהפוסט-פאנק הרצחני והנכלולי שלו למוזיקה מרחפת יותר. קייב הוא אחד הכותבים הטובים ביותר שפועלים היום במישור המוזיקלי ועדיין מצליח להסעיר את האוזן והמוח של המאזין שלו. הוא עושה את זה עם מוזיקה קצת יותר "מרחפת" וחסרת תופים. זה בלט למשל ב-Ghosteen, אלבום הפרידה שלו מבנו ארתור שמת בצורה טראגית. ברגע שהוא בחר לא להשתמש בכלי נגינה כמו גיטרה ותופים, הוא הצליח להעביר הרבה יותר.
דיוויד בואי, בעיקר בתקופה הברלינאית שלו, עשה את אותו הדבר. Low, האלבום האומנותי ביותר של בואי, אינסטרומנטלי ברובו. אין כאן להיטים או נוכחות בולטת לכריזמה והאנרגיה שהפכו את בואי לגורו של מאות מיליונים, אבל יש כאן הרבה מאוד שקט. בואי ובריאן אינו כתבו וניגנו את רוב האלבום בזמן ששניהם יושבים באיזה חדר בברלין, וקטעי הנגינה כאן הם אולי אלה שבאמת הכניסו אותי לז'אנר. תקשיבו למשל לקטע הזה, Warszawa. מעט מילים בשפה שלא הצלחתי לזהות, מעט רעש סטטי ומעט מאוד נגינה. כל תו ממשיך למשך שנייה או שניים, הסאונד השקט נבנה שלב אחרי שלב ופשוט גורם לך להרגיש כאילו אתה משהו אחר, במקום אחר. השיר הזה, שעל הנייר לא כולל הרבה, השפיע כל כך על רביעייה מסלפורד שרצתה לקרוא ללהקה שלה על שמו. בסופו של דבר הם הלכו על שם אחר שקצת יותר תפס, ג'וי דיוויז'ן.
יש קו שמחבר בין האהבה של ניק קייב, דיוויד בואי ואיאן קרטיס לאמביינט. שלושתם מוזיקאים גדולים שהוציאו אלבומים מדהימים, אבל הם הבינו שלפעמים צריך לדעת מה לא לנגן. זה מתחבר גם לנגינתו של פרעה סנדרס, ענק ג'אז עם יצירות מלאות חיים כמו Love is Everywhere או Hum Allah Hum Allah Hum Allah. ב-2021, כשנתיים לפני מותו, הוא הוציא אלבום מדהים בשם Promises עם Floating Points והתזמורת הסימפונית של לונדון.
ברוב האלבום אנחנו לא שומעים יותר מדי מהסקסופון של סנדרס, וזה מה שהופך את הרגעים שבהם הוא מתחיל לנגן לכל כך עוצמתיים. סנדרס הצליח להשמע מלא חיים ויצירתיות גם בשירים עמוסים בהרבה, כאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים אי פעם, אבל דווקא כאן הרגעים בהם הוא נכנס הופכים לגדולים משמעותית. כמו קרן אור שפוגעת בדיוק בנקודה הנכונה בשדה ירוק ורחב ידיים.
תחנה במסע
האמביינט התפתח קצת אחרי כניסתם של הסינתיסייזרים לשוק, כשההתפתחות הטכנולוגית חיברה בין מוזיקה מינימליסטית (משנות ה-60 האמריקאיות) ו"מוזיקה לרהיטים", אמנות אוונגרדית מהעשור השני של המאה ה-20. אפשר ממש לדמיין את המוזיקה הזאת ברקע של טבע דומם שפשוט נח, או סתם לדמיין את הקלידים של הפסנתר עולים באיטיות חזרה למעלה אחרי שמנגנים עליהם. בכך, ובשונה מז'אנרים מרהיבים אחרים שממלאים את האוזן שלנו בסאונד וברעש, החוויה שלך כמאזין שונה לחלוטין.
קייב, בואי וסנדרס היו השער שלי לתוך החוויה הזו, ומשם לאמנים שמתמחים בו ספציפית. בין אם זה בריאן אינו, האניה ראני, מורט גרסון, וורן אליס ואפילו אליס קולטריין, או נגיעות של אמנים שרק מפלרטטים עם אמביינט. מתוך כל זה יצא גם פלייליסט, בהשפעת הכניסה שלי לעולם האמביינט. הוא אמנם לא הז'אנר האהוב עליי, אבל עוד תחנה במסע מוזיקלי שבשאיפה ימשיך להתפתח עם השנים; איזו פינה מושלמת לרגעים שבהם צריך קצת שקט.
COMMENTS