כשאנחנו שומעים על אלבום חדש של אמן שאנחנו אוהבים, נגיע להאזנה עם ציפיות. זה נכון במיוחד אם מדובר באלבום קאמבק, למשל ‘I inside the Old year Dying’, האלבום החדש של פי ג'יי הארווי. זה האלבום הראשון של פולי ג'ין מאז 2016. הפיק אותו ג'ון פאריש, שותפה המוזיקלי במשך שנים ומי שהיה שותף בשניים מהאלבומים הטובים בקריירה המדהימה שלה (Dance Hall at Louse Point ו-A Woman a Man Walked By). בהתחשב בכך שזהו גם האלבום ה-12 של הארווי בת ה-53, חשבתי שאדע מה אקבל. לפחות עד שהאלבום התחיל.
‘I Inside the Old Year Dying’, 'אני גוססת בתוך השנה הזקנה הזאת' בתרגום חופשי מאוד לעברית, שונה מכל דבר שהארווי עשתה בקריירה הענפה שלה עד עכשיו: שונה בז'אנר, שונה בדרך שבה הוא נכתב, ושונה גם מבחינת כלי הנגינה המעורבים והיעדרן הכמעט-מוחלט של הגיטרות שאפיינו אותה בתחילת דרכה. רוב השירים כאן מבוססים על פואמה באורך ספר בשם 'Orlam' שפרסמה הארווי ב-2022, ונכתבה על המחוז שבו גדלה באנגליה. הפואמה ברובה מתארת מפגש של ילדה (הארווי) עם חצי-אדם חצי-אל שמבוסס על דמותו של אלביס פרסלי, ובעיקר את השלכותיו של מפגש זה על הדוברת.
השירים הם בשפה גבוהה ונשמעים יותר קרובים לשירה, והמוזיקה לאורך האלבום ברובה שקטה. הארווי עצמה תיארה אותו כ"אלבום שמחפש את המשמעות ואת העוצמה של האהבה הראשונה, מעין מקום מנוחה לזמנים שאנחנו נמצאים בהם עכשיו". אבל למה, בעצם, צריך להיות לנו אכפת ממבט נוסטלגי על הילדות במחוז דורסט בשנות ה-70' באנגליה? התשובה הקצרה תהיה פי ג'יי הארווי. בשביל התשובה הארוכה, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא.
בין עולמות
כבר מהשיר הראשון, 'Prayer at the Gate', אנחנו מקבלים הצצה לעולם של האלבום. "הילדות מתה בשנה הזקנה", שרה הארווי, ומתארת סיטואציה כמעט סוריאליסטית על אפר שהתעבה וגדל עם הזמן. היא משתמשת בדיאלקט האנגלי שנפוץ בעיר הולדתה: "Wyman, Am I worthy? Speak your wordle to me". השימוש במילה Wordle, כשמו של המשחק הויראלי, מעניין במיוחד. זאת אמנם הדרך בה מבטאים את המילה World במחוז שבו נולדה הארווי, ויש בשיר הטיות נוספות של האנגלית בהתאם לאותו דיאלקט, אבל אני לא חושב שמדובר בשימוש מקרי, אלא בניסיון לחבר בין העולם הישן של ילדותה לעולם המודרני של 2021, ולמשחק של הניו יורק טיימס היה פופולרי במיוחד בעידן הקורונה ושקע עם הזמן.
המוזיקה מתכתבת עם הפער בין העולמות הללו. אמנם האלבום שונה מוזיקלית ממה שהיא עשתה לפני כן, אך עדיין יש את אותה טביעת סאונד מלוכלכת שכל כך אופיינית לפי ג'יי הארווי. הקול שלה במרכז, מנסה ומצליח לתפוס אותנו כשהיא מדברת על גלגול נשמות ועל מה שקורה באותה Orlam. לאורך כל האלבום הארווי משחקת על ניגודים, ואנחנו מקבלים דוגמה טובה לזה בשיר השלישי, 'Lwonesome Tonight' (הטעות במקור). בשיר, אחרי תיאורים נרחבים של סיבוב בטבע היא מתארת מפגש עם ישות לא ברורה: "אתה אלביס? אתה אלוהים? ישו שלח אותך?" והוא עונה לה עם רפרנס נוסף: "Love me Tender", וממשיך בציטוט פסוק מהברית החדשה. הדמות הזאת של הספק-אלביס נעלמת בזמן שהדוברת מנסה לנשק אותו, והיא חוזרת לתוך הבדידות שלה. כאן, לראשונה באלבום, אנחנו שומעים בפעם הראשונה תופים, ויש משחק בין התיפוף העדין שמשקף את המציאות לבין החלקים של הפנטזיה שבהם אנחנו שומעים כמעט באופן בלעדי את קולה של הארווי.
שפה משלה
בהמשך האלבום הארווי מתייחסת להמלט, לז'אן דארק ולג'ון קיטס, ולקראת נקודת החצי המאזין מבין שאין ל-I Inside the Old Year Dying עלילה, וגם לא אמורה להיות. יש כאן תיאורי נופים והסתובבות כמעט חסרת מעש בעולם: "Croopled in the reames / Shepred gurrel weaves" היא שרה. על פי ג'ינייס, בספר השירה המקורי הכוונה כאן היא "לזוז קדימה ואחורה בכאב". ההסתובבות ממשיכה בשיר הנושא של האלבום, ובו הגיטרה קצת יותר דומיננטית ומזכירה את השירים הישנים של הארווי. מיד לאחר מכן אנחנו חוזרים למגמה המוזיקלית שמאפיינת את האלבום, בשיר שמתנתק מהריאליזם של הכאב וחוזר למחוזות הפנטזיה. ב-‘All Souls’, שיר טוב מאוד ונקודת שיא נוספת, אותו דמוי-אלביס נעלם באמצע קרנבל. הדמות הראשית מחפשת את האפר שלו כדי לראות מאיפה הוא דימם ולהרגיש מעין קשר אנושי, בזמן שהקול של הארווי גבוה יותר והמוזיקה מאחוריה חלשה במיוחד: "בפעם הראשונה היה ערפל בצבע ארגמן, בפעם השנייה הייתה חוסר שינה. בפעם השלישית היה ניסיון שבור ובפעם הרביעית בדידות".
בחלקים מהאלבום, למשל בשיר הזה, הארווי הזכירה לי את ניל יאנג. משהו בשילוב בין הקול הגבוה והרגש שלה. אבל הארווי מציגה את השילוב בדרך קצת יותר מתוחכמת מיאנג. היא יכולה לשיר לאורך כל האלבום בקול גבוה ובשפה חשופה, אבל הבחירה להשתמש דווקא בספר שירה שמציג פנטזיה ולשחק עם המילים ואף עם המשלב שבו היא שרה, גורמות לרגש להחוות באופן קצת פחות ישיר. בעיניי, זה הופך את האלבום לשלם יותר ולכזה שאפשר לשמוע בדרך שונה לחלוטין עם כל האזנה.
הדמות הראשית בעצם התאהבה באותו דמוי-אלביס. ברגע שהוא נעלם היא ניסתה למצוא את עצמה מחדש, מה שממשיך גם ב-'A Child's Question (August)' והחזרה, שוב, על Love me Tender. "בשיר הזה פניתי ליקום וניסיתי למצוא תשובה למלנכוליה המרירה-מתוקה של הקיץ הדועך… יצרנו סאונד מסתורי וקסום, בנקודת המעבר בין החיים והמוות", אמרה הארווי על הסינגל הזה מהאלבום. השירים הבאים ממשיכים לדבר על אותה מלנכוליה, כשהיא ממשיכה לעבור בין האנגלית ה"רגילה" לאנגלית של דורסט, עם רצף שירי געגוע לאותו אל נעלם. היא משתמשת בדיאלקט העתיק יותר בהצצה לתוך עולמה הפנימי, בזמן שהאנגלית ה"חדשה" היא מעין חוצץ בינה ובין העולם החיצון.
זאת פרידה שלווה מאהבת נעורים שמתוארת כמושלמת על הנייר, כשאהבה כמעט ואינה נוכחת באלבום. המפגשים של הארווי ושל אותו אלביס מועטים וזוכים להתייחסות קצרה מאוד ברמת הטקסט. החותם שהם השאירו על הדוברת, לעומת זאת, הוא האלבום. "תאהב אותי בעדינות, תאהב אותי במתיקות, כל הזיכרונות ייעלמו". כאן, בשונה מהאווירה המרחפת של השירים הראשונים, אנחנו מקבלים חיבור בין הטבע לבין הסאונד ה"קלאסי" יותר של פי ג'יי הארווי. זאת אולי נקודת הנחיתה בחזרה אל הקרקע אחרי האהבה הראשונה. שני השירים שסוגרים את האלבום, 'A Child's Question (July)' ו-'Noiseless Noise', ממשיכים באותו הקו ברמת הטקסט, אך הרבה יותר "רוקיסטיים" ומזכירים את הסגנון האופייני להארווי. חזרה לשגרה ברמה המוזיקלית.
בסופו של דבר, הארווי מלווה אותנו דרך נוסטלגיה לאהבה ראשונה ספק-אמיתית ומעבירה אותנו, בכנות שקשה לתפוס בשמיעות הראשונות ובלי מילון בסביבה, דרך הפער העצום בין הדרך שבה אנחנו תופסים את המונח "אהבה" לעומת מה שהיא בפועל. היא עושה את זה בקול גבוה ברמה לא אופיינית לה, אבל בסוף זה עדיין אלבום של פי ג'יי הארווי. אפשר למצוא דמיון בין הנושאים שהיא מתעסקת בהם כאן לבין קלאסיקות כמו 'The Mess We're In' או 'Down By The Water', רק שהפעם היא עושה את זה מנקודת מבט בוגרת יותר ואולי גם קצת נוסטלגית יותר. היכולת שלה להמציא את עצמה מחדש בכל פעם בדרך אחרת, ולגרום לנו לחשוב בדרך אחרת על אותם נושאים, היא חלק מרכזי במה שהופך אותה למוזיקאית כל כך גדולה. בטח בעידן של צ'אט GPT, שיכול לייצר חיקויים משכנעים של אוסף דימויים שמזוהה עם אמן תוך שניות, היכולת של אמן להיות גרסה שונה של עצמו בכל פעם היא לא פחות ממהפנטת.
COMMENTS