שוגייז צעיר // ציפי פישר בסקירה של סצינת השוגייז העכשווית

מהו שוגייז?

שוגייז הוא סגנון מוזיקלי שצמח באנגליה והבשיל באזור סוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים. בשוגייז יש דגש על טקסטורות של שכבות של נגינת גיטרה, עם הרבה אפקטים, ולטקסטורות האלה יש אופי קצת אמביינטי-נויזי-חולמני. להקות בולטות בזרם זה כוללות את ג'יזס אנד דה מרי צ'יין, מיי בלאדי ולנטיין, סלואודייב ורייד. 

השם עצמו הוא סוג של ירידה על המוזיקאים בז׳אנר, כאשר מבקר ממורמר ציין שקהל טיפוסי בהופעה כזו בוהה בריכוז בנעליו (Shoe Gazing) במקום לזוז ולרקוד. אבל כמו בהרבה מקרים המעריצים והמעריצות לקחו את הכינוי המזלזל וניכסו אותו לחיוב. למרות שמדובר ברוק גיטרות, להקות אלה לא זכו להצלחה של להקות בתתי ז׳אנרים מקבילים כגון גראנג' או בריט-רוק. עד סוף הניינטיז רוב להקות השוגייז התפרקו, ונראה שהז׳אנר הפך למעין אנקדוטה שולית בדברי הימים של מוזיקת האינדי. אבל במקביל קרה מהלך מעניין – ההערכה הביקורתית והעניין במוזיקה עצמה הלכו וגברו, למרות שהלהקות כבר לא היו פעילות.

הרגע שבו נהיה ברור ששוגייז כאן להשאר היה ב-1999, כאשר באופן מפתיע האלבום "Loveless" של מיי בלאדי ולנטיין נבחר בידי מגזין פיצ'פורק כ׳אלבום הכי טוב של העשור׳, והביס את הבחירה שכולם בנו עליה – "Paranoid Android" של רדיוהד שהגיע למקום השני. רוב האנשים, ואני בתוכם, לא הבינו את ההחלטה התמוהה הזו. לא ידעתי מיהם מיי בלאדי ולנטיין, אבל הייתי חייבת לבדוק האם הם באמת "יותר טובים" מרדיוהד. לא רק שנשביתי בקסם הלהקה הזו, זה גם גרם לי לחפש דברים דומים.

העניין המחודש הזה גרם למיי בלאדי ולנטיין להתאחד מחדש ולהוציא אלבום נוסף ב-2013 "V.B.M", להפתעת המעריצים. כך גם להקות אחרות בז׳אנר: ג'יזס אנד דה מרי צ'יין הוציאו את "Damage and Joy" ב-2017 אחרי 19 שנות הפסקה, סלואודייב הוציאו את האלבום הקרוי על שמם באותה שנה (ההפסקה שלהם הייתה טיפה יותר קצרה, ״רק״ 12 שנה) והם גם נתנו פה הופעה מצויינת בסבב ההופעות שלו, ורייד אפילו הספיקו להוציא 2 אלבומים בתקופה זו – "Weather Diaries" ב-2015 ו-"This is not a Safe Place" ב-2019, וגם את ההופעה שלהם בפאריז ב-2017 סיקרתי.

שוגייזינג מסביב לעולם

אז הלהקות הוותיקות קיבלו צ'אנס לסבב חדש, אבל מה בנוגע לקהל? האם הגיעו רק בני 40+ שחיפשו זריקת נוסטלגיה ותו לא? התשובה היא שכנראה שלא. לקראת סוף העשור השני של שנות האלפיים, החלו לצוץ להקות ומוזיקאים חדשים בז׳אנר ואף להצליח. צעירים שנחשפו לבאזז על האלבומים החדשים של הלהקות הותיקות אמרו ״אנחנו רוצים גם״; עם זאת, הדור הנוכחי שונה באופיו מ-Gen X או המילניאליים. הוא יותר מגוון: הפעם יש יותר יוצרות, יותר א.נשים שאינם לבנים, ויותר יוצרים שמגיעים מחוץ לאנגליה. 

יצא לי לשמחתי לסקר חלק מהיוצרים הצעירים האלה: ה-Wild Nothing כשהגיעו להופיע כאן, Horsegirl לסיכום שנת 2022, וגם יוצרים.ות מקומיים. אבל עדיין נפלו בין הכיסאות יוצרים ויוצרות שאני אוהבת. בכתבה זו רציתי לתת מקום לכמה מהמוזיקאים האלה ולנסות למצוא להם מכנה משותף, או לגלות מה מפריד ביניהם לבין הדור הותיק.

נתחיל באוסטרליה עם Hatchie. המוזיקאית הארייט פילבים, ילידת 93', התחילה לתפוס תשומת לב כשהוציאה את אי.פי הבכורה שלה ב-2018 "Sugar & Spice", אחרי שהשתפשפה כנגנית בס בשתי להקות בתקופת הקולג'. אהבתי את אלבום הבכורה שלה ״Keepsake״ שיצא ב-2019, אבל הרגשתי שהאלבום השני מ-2022, "Giving the World Away״ היווה קפיצת מדרגה משמעותית.

פילבים, בדומה ליוצרות אחרות שאזכיר, נוגעת גם בסגנון שקרוב לשוגייז: דרים-פופ. ז׳אנר הדרים-פופ תמיד התהדר ביותר נשים, בעוד שהשוגייז בהכללה גסה הובל בידי גברים. רוב הקרדיט להצלחה של מיי בלאדי ולנטיין, לדוגמא, יוחס לקווין שילדס למרות נוכחותה של הזמרת והגיטריסטית בלינדה קרלייל. הקול של קרלייל עבר הרבה מודיפיקציות כך שהשתלב בשירים כמעין כלי נגינה, מה שעלול היה להוסיף לכך. אולם דווקא תחושת ה-Wall of sound הזו היא שמשכה את האצ׳י לשוגייז. בריאיון לפיצ׳פורק היא תיארה שמה שמשך אותה לסגנון הזה הייתה העובדה שהתקשתה להבין איך מגיעים לסאונד הזה:

 "I liked that it was different from anything I’d ever heard before. Like, it doesn’t necessarily matter what the lyrics are, but the vocals can still be the most beautiful part of the song. I liked that it doesn’t sound like there’s a singer and a guitarist and a drummer—it’s all just like this wall of sound". 

כפי שאפשר לשמוע בשיר ״This Enchanted״, הסינגל הראשון מאלבומה החדש, האצ'י מתמצאת במוזיקת ניינטיז מוקדמת. השיר הזה יכל בקלות להשתלב באלבום של להקה כמו ג'יזס והמרי צ'יין, אבל יחד עם זאת יש משהו קצת יותר אופטימי ובהיר בגוונים של המוזיקה שמאפשר לו להיות יותר מרטרו שמנסה לשחזר בדייקנות את מה שהיה כבר. 

יש די הרבה במשותף בין האצ'י ללהקת Alvvays, למרות שהם באים מהצד השני של העולם: אונטריו שבקנדה. בשניהם יש ניגוד מסוים בין קול נשי מתוק ועדין לסאונד גיטרות פאזי. בהרכב הנוכחי נמצאות 4 נשים וגבר אחד, מה שמאפשר להן לשיר הרמוניות יפות גם בהופעה חיה, כמו שניתן לראות פה. הלהקה זו, שמובלת על ידי הסולנית, הגיטריסטית וכותבת השירים מולי רנקין, קיימת יותר זמן משהאצ'י פעילה. עם זאת, אני מרגישה שרק באלבומם השלישי "Blue Rev" מ-2022, הם נעו מדרים-פופ ואינדי לכיוון השוגייז.

כנראה שהמעבר לסאונד הזה השתלם להם, כי האלבום זכה לביקורות מפרגנות מקיר לקיר, כמו גם ממבקר הרוק הוותיק רוברט כריסטגאו. הם גם זכו בפרס הג'ונו (המקבילה של הגראמי בקנדה) בקטגוריית האלבום האלטרנטיבי, זכייה שניה עבורם. 

בוהים.ות בנעליים

ומקנדה נעבור לארה"ב, למוזיקאי שהסיקור פה בקולומבוס הכיר לי אותו. בסיכום 2014 ענבר שפס המליצה על מוזיקאי בשם שמיר (Shamir Baily, זהו שמו האמיתי) שהוציא אז אלבום בכורה בגיל 20. מאז שמיר הספיק להוציא אלבום אחד כמעט כל שנה , כלומר כרגע יש באמתחתו 8 אלבומים. הוא הספיק אף להיזרק על ידי הלייבל שלו XL, לעבור משבר נפשי בעקבותיו אובחן כמאני-דפרסיבי, ולשנות את הסגנון המוזיקלי שלו מפופ אלטרנטיבי רקיד ושמח לרוק גיטרות מהורהר. לצד כל השינויים האלה בלט יותר ויותר עיסוק בזהות שלו כא-בינארי (למרות זאת הוא מעדיף כינוי גוף גברי) ומיקומה בסקאלה הלהטב"קית, וזה נושא שלדעתי כמעט לא הופיע עד כה במסגרת הסגנונית של הז'אנר. 

כשאני מקשיבה לשירו "סיסג'נדר" מאלבומו האחרון "Heterosexuality״ שיצא שנה שעברה אני שמה לב לכך שסגנון השוגייז מתאים במיוחד לתוכן ששמיר עוסק בו בשיר. זה ז'אנר שבו מאז ומתמיד הערוץ הקולי נטה לאנדרוגניות. מפלי הגיטרות בשיר מתאימות לכעס הכבוש שבדבריו, בו הוא מבקש שיעזבו אותו מהגדרות ופשוט יניחו לו לחיות איך שנוח לו. 

ואם מדברות כבר על הכנסת פוליטיקת זהויות בשוגייז, מן הסתם שמתם לב ששמיר אינו לבן (ואף גדל בבית מוסלמי). בעוד ששמיר לא מתייחס לזהות הזו כעת, אפשר למצוא כזו התייחסות אצל המוזיקאית הלונדונית ממוצא פקיסטני Nabihah Iqbal. איקבל פעילה מאז 2013, אז הייתה בת 25. בהכשרתה היא עורכת דין שעסקה בתחום זכויות האדם, נושא שהיא מתייחסת אליו גם במוזיקה שלה. בשירה "Dreamer״ היא חוגגת את הרקע הפקיסטני שלה.

איקבל מתעקשת, כמו שמיר, שלא יכניסו אותה לקופסאות, וכעסה כאשר בביקורת על אלבומה הראשון (המושפע מהמשוררים וויליאם בלייק ומתיו ארנולד) נשאלה מדוע לא כללה יותר מוטיבים פקיסטניים. היא אמרה שזה גזעני להניח שתרבות קלאסית בריטית היא לא חלק מהמורשת שלה רק בשל שורשיה הפקיסטניים. 

לסיכום, בחרתי להביא טעימה ממוזיקאי שוגייז עדכניים מרחבי העולם. לכל אחד מהם הדגשים שלו, אולם אפשר בהחלט להכליל ולהגיד שפני השוגייז העכשווי משקפות גם את השינויים שעברו על הדורות: הובלה נשית ורקע אתני מגוון יותר. לצד זאת היוצרים שסקרתי "שוחים בחומר" הקלאסי של השוגייז ואפשר לשמוע בהפקה ובבחירות האמנותיות שלהם שהם בקיאים בז׳אנר. 

אני מאמינה שהשוגייז לא הולך להעלם בקרוב וקהלים חדשים ימשיכו להיחשף אליו, גם אם הלהקות הוותיקות יותר יפסיקו לשחרר חומרים חדשים. אני מאוד סקרנית לראות כיצד היוצרים האלה יתפתחו, אני חושבת שאצל כולם אפשר לראות שהאלבומים החדשים יותר בוגרים ויותר הרפתקניים מוזיקלית, ואני בטוחה שהם בתורם ישפיעו על עוד להקות ומוזיקאיות צעירות וצעירים.