מקום לצמוח ממנו /// ציפי פישר שוחחה עם חן לוי ואריאקנה טרוחילו דוראן לקראת פסטיבל Queenta Woman Jazz Festival

חן לוי. צילום: סילאן דלאל

מהרגע הראשון ששמעתי על פסטיבל Queenta בצוללת הצהובה היה לי ברור שאני כותבת עליו. כל פסטיבל ג'אז חדש בישראל הוא סיבה טובה למסיבה, וכמובן שפסטיבל שמספק במה למוזיקאיות כמו ענת פורט ומאיו שבירו – במיוחד. לכבוד המאורע, שוחחתי עם חן לוי, המנהלת האמנותית של הפטיבל, וכן עם הזמרת הקובנית אריאקנה טרוחילו דוראן Ariacne Trujillo-Durnand, שתופיע בדואו עם הפרקשניסטית הארגנטינאית קרולינה כהן.

"העצבות, השמחה, הכול נמצא שם" – חן לוי

חן, של מי הייתה היוזמה ליצור פסטיבל ג'אז נשי בצוללת?
"של מנהל הצוללת, אצ'ה בר היקר. במקור חשבנו על סדרה של הופעות, ואחר כך זה התגבש לכדי פסטיבל. הבנו שכדאי להביא הפקות ייחודיות לפסטיבל וחיבורים בין מוזיקאיות שלא קרו בעבר. לקח לי שנייה להגיד לזה כן, זה לא שאני לא חושבת שאין יוצרות מוכשרות שמגיעה להן במה, אבל נשאלה השאלה אם להפריד לפי מגדר זה משהו נחוץ בכלל, אם זה לא מנציח את הבעיה. אבל כשחקרתי את העניין הבנתי שזה משהו שיקדם את השיח ואני מקווה שבעתיד לא נצטרך לזה, שנשים באופן טבעי ישולבו בפסטיבלים ותקבלנה ייצוג הולם".

מה היו השיקולים בבניית הליינאפ? מה רציתם להראות – מגוון, מכנה משותף?
"היה חשוב קודם כל שיהיה איכותי, ורציתי למצות את הפוטנציאל הג'אזי שיש כאן, כלומר שזה לא יהיה כמו בפסטיבלים שמביאים כל מיני דברים שהם בערך ג'אז. רציתי להראות שתחת המטרייה של ג'אז יש קשת מאוד רחבה שיכולה להכיל כל מני סגנונות, ולנצל את הפוטנציאל של יוצרות הג'אז שיש פה בצורה הכי טובה. רציתי להביא טווח רחב של גילאים, יוצרות שהן וותיקות ומבוססות לצד יוצרות בתחילת דרכן. יהיו תיכוניסטים שיחממו בפתיחת כל ערב, למשל. גם הבאתי את מיטל ולדמן עם הביג בנד שלה ומאוד רציתי שהיא תארח מישהי צעירה ממנה, הילאי גוברין. בג'אז נהוג אצל אינסטרומנטליסטים (נגני כלים) העניין של מנטורינג, שמוזיקאי מטפח את הדור הצעיר יותר, ורציתי שגם זמרות ותיקות יארחו תלמידות שלהן כדי להראות שגם אצל נשים אפשר לטפח אחת את השנייה ולתת חשיפה.
בהפקות המקור היה לי חשוב שזה שלא יהיה משהו שכבר ראינו, שיהיו מפגשים חדשים, כמו המפגש בין ענת פורט למאיו שבירו שהוא פשוט מרתק. וגם ליצור חיבורים ליוצרות שסללו את הדרך כמו לאליס קולטריין, שפחות מוכרת מבעלה ג'ון קולטריין – נגיד כשאני למדתי באקדמיה על ג'אז, לא למדנו עליה".

אם אנחנו מדברות על חיבורים בפסטיבל, יש חיבור מעניין לשתי מוזיקאיות מחו"ל, הזמרת אריאקנה טרוחילו דוראן מקובה והמתופפת קרולינה כהן מארגנטינה. כיצד נוצר הקשר איתן?
"אני מאוד רוצה לציין לטובה את הצוללת, שתמכה בזה, זה לא מובן מאליו להביא מופע חו"ל לכזה דבר. ראיתי את אריאקנה מנגנת פסנתר במועדון בניו יורק, והיא פשוט מדהימה בעיניי, היא עושה דברים עם הפסנתר שלא יצא לי לראות, וגם קול שהוא פשוט וואוו. זה היה מאוד ברור שהיא תהיה מופע פותח מדהים. גם אין לדעתי משהו כזה בארץ, אין מי ששרה בסגנון הזה".

בואי נדבר קצת על ההופעה שלך, מופע המחווה לשושנה דמארי, למה דווקא היא?
"החיבור לחומרים שלה הוא מאוד חדש מבחינתי. כמו רוב האנשים, ראיתי את השירים שלה כדבר מאוד מלא בפאתוס, כבד כזה. ואז צפיתי בסרט דוקומנטרי עליה, 'המלכה שושנה', ומאוד התחברתי לדמות שלה. יש לה פרספקטיבה מעניינת על הקריירה שם, על המשפחתיות ועל איך זה להיות זמרת מקצועית, ופתאום שמעתי את המילים שלה בצורה שונה, היא מאוד מעוררת השראה. זה סיפור מהמם, מה שהיא השיגה במהלך חייה זה פשוט וואו, היא שרה עם נינה סימון, היא חרוצה, היא באה עם בטחון עצמי לבמה, כשהיא בטוחה שהיא הדבר הכי טוב שיש. ומצד שני היה בסרט עוד צד, סיפור לא פשוט עם הבת שלה, היא התרחקה ממנה וכשהיא נפטרה הבת שלה גרה בחו"ל, הייתה שם דרמה".

קצת מזכיר לי את הדוקו על נינה סימון, גם סיפור משפחתי עצוב לצד הצלחה מקצועית רבה.
"נכון, ההצלחה הזו באה עם מחיר, בעיקר מחיר שנשים משלמות. והסיפור הזה בתוך השירה שלה".

הקול שלך במנעד וגוון שונה מזה של דמארי, איך את ניגשת לפער הזה? עד כמה רוצה להכניס מעצמך וכמה לשמור זיקה למקור?
"קשר למקור יכול להיות כל מיני דברים, ומבחינתי הגישה היא לשמור על קשר לסיפור של השיר. אז באמת חקרתי על הרקע של השירים ומה הם אומרים. אני לא יכולה להגיד שאני דומה לה בקול או במחוות הגוף או משהו כזה, אבל הבסיס שיצאתי ממנו הוא הבסיס של שושנה, כל הזמן חשבתי עליה. את מגלה שהשירים שלה, הטקסטים שלה, מכילים קשת רחבה של רגשות – העצבות, השמחה, הכול נמצא שם".

לסיום אשאל על מה דעתך על העתיד, מה את רוצה שייקרה מבחינת שילוב נשים בסצנת הג'אז, האם את צופה מגמה של פרופיל יותר גבוהה למוזיקאיות ג'אז מובילות? האם יש עכשיו יותר מודלים לנשים בתור השראה?
"כן, קורה עכשיו משהו טוב, משהו מרגש, זו תקופה טובה לחיות בה. בחזון שלי לא נצטרך יותר את הפסטיבל הזה כי נשים יקבלו מקום באופן טבעי, בלי צורך לקדם אותן במיוחד. ברור שאני שמחה שאנחנו מתחילות פה משהו חדש, אבל זה בא כסוג של פיצוי על מצב שהוא לא בסדר. כשהמצב יהיה בסדר אז לא יהיה צורך בפיצוי יותר".

זה מזכיר לי סיטואציה בה ראיתי על הבמה הרכב של ביג בנד, איזה 15-20 נגנים, וחוץ מהזמרת אין שם עוד אישה על הבמה. זה מתסכל.
"בדיוק, תחשבי על ילד בן חמש-עשרה שלומד לתופף, יש אינספור מקומות שהוא יכול ללמוד מהם, מקורות השראה עבורו להתפתח מהם. ואיפה את כבת חמש-עשרה יכולה לראות את עצמך? איפה המקום שלך? אני רוצה לצאת מהגישה הזו של מוזיקה של נשים שהיא שונה באופן מהותי מזו של גברים. אני רוצה לתת להן מקום שהוא טוב, שממנו אפשר להתפתח. אני חושבת שכן יש איזשהו שינוי, אבל כמו כל שינוי, הוא איטי, וזה בסדר. עשיתי מחקר לקראת העבודה על הפסטיבל לראות על מה יש להישען, מה אפשר לקדם פה. ולמדתי רק עכשיו על כל מיני מוזיקאיות שהיו קיימות בעבר, למשל אלבום הדואו של בטי קרטר וכרמן מקרה, שיוליה פלדמן וחגית גולדברג יערכו לו מחווה בפסטיבל. פתאום קלטתי שיש כל כך הרבה דברים שנשים עשו שלא שמעתי עליהם".

אריאקנה טרוחיו דורנאנד

"אנחנו נישמע כמו להקה שלמה" – אריאקנה טרוחיו דוראנד

אריאקנה, מהן ההשפעות על המוזיקה שלך? אילו סגנונות נכנסים ליצירה שלך?
"לצורך העניין צריך להבין את הרקע הביוגרפי שלי. נולדתי וגדלתי בקובה, ואני חיה כעשרים שנה בארה"ב. בילדות למדתי שבע שנים בקונסרבטוריון פסנתר קלאסי, ואז למדתי עוד ארבע שנים, סיימתי את הלימודים עם מה ששווה ערך לבגרות בנגינה על פסנתר ועיבודים למוזיקה קאמרית. הלכתי ל- Institute Superior of Art, שזה המוסד ללימודים גבוהים הכי טוב בקובה. למדתי שם שלוש שנים והייתי שקועה בעולם הקלאסי, עם נגינה והלחנה. כבר בגיל 14 התחלתי לעבוד בתור פסנתרנית קונצרטים בתזמורת סימפונית של Matenzas והתזמורת של סנטיאגו דה קובה.
כשהייתי בת 18 התחלתי לשיר ולנגנן בקברט טרופיקנה כזמרת ראשית, וזה הכיר לי את עולם המוזיקה הפופולרית הקובנית. בשעתו לא היו קיימות כל כך השפעות חיצוניות כמו ג'אז או היפ הופ כי תרבות אמריקנית נחשבה אסורה בגלל המצב עם הממשלה, אבל תמיד אהבתי את הסגנונות האלה. במקביל למדתי לשיר אופרה, אם כי מעולם לא הופעתי עם זה. בגיל 20 זכיתי במלגה ללימודי הלחנה קלאסית בוירג'יניה בארה"ב. נשארתי שם חודשיים ולאחר מכן הגעתי לניו יורק. הייתי בודדה לחלוטין, בלי משפחה ובלי להכיר אף אחד וזה היה שוק עבורי, זו הייתה תקופה קשוחה. אמנם הגעתי לארה"ב בשביל לעשות תואר, אבל מכיוון שאני אם חד-הורית הלימודים שלי נעצרו כדי לכלכל את בני. עכשיו כשהוא כבר בן 15 הצלחתי לחזור ללמוד ועכשיו אני לקראת סוף התואר השני.

המוזיקה שלי היא תערובת של ג'אז אפרו-קובני, עם פיוז'ן של מוזיקה מסורתית, אני מכניסה גם ארנ'בי ופ'אנק לסגנון השירה שלי, יחד עם מוזיקה קלאסית ואופרה, אז זה קצת מטורף. אפשר לשמוע אצלי נגיעות של מוזיקה קלאסית במוזיקה שלי, בהחלט גם יש מוזיקה מסורתית מקובה כמו רומבה, בולרו, סלסה, טימבה וכל השאר. ומשום שאני חיה בניו יורק כבר שני עשורים יש ערבוב של הכול מהכול. יצא לי במהלך הקריירה שלי לנגן עם מגוון גדול של מוזיקאים: פול סיימון, ווינטון מרסליס ועוד. מאז שאני בארה"ב עשיתי מגוון פרויקטים בשלל סגנונות – מחזמר ברודווי, שירה בסגנון דו-וופ, ניגנתי בהרבה להקות סלסה וגם שרתי עם Johnny Pacheco, Rubén Blades – כל מיני אנשים. אני אוהבת למתוח את הגבולות שלי מבחינה מוזיקלית ואני תמיד מאוד עסוקה".

מה החיבור שלך לקרולינה כהן? יש קצת הבדל בסגנונות שלכן.
"הכרתי אותה ב -2015, היא אמנם מארגנטינה אבל ראיתי אותה באינטרנט ונפגשנו בניו יורק, יצא לנו לנגן ביחד בכמה הופעות. יש לה סגנון ורסטילי מאוד והיא בעיניי נגנית מדהימה. היא מנגנת מוזיקה אפרו-פרואנית, אבל גם יש לה חיבור חזק וידע למוזיקה אפרו-קובנית. אני מאוד אוהבת לאלתר איתה ואנחנו נישמע כמו להקה שלמה ביחד. אני כל כך מתרגשת מההזדמנות לנגן איתה, יהיו כל מני הפתעות. אנחנו קוראות לדואו שלנו Furies (אלות נקמה/ צדק מהמיתולוגיה היוונית) כי זה מה שאנחנו – נשים לטיניות, מבצעות, עם אישיות מאוד מאוד חזקה, זה הסיפור שאני רוצה להראות ולספר לעולם.
כעת בתור מורה, יצא לי להעביר קליניקה בברקלי ועבורי זה היא נורא חשוב. אני רוצה לשתף לדור הבא את הידע שלי ולעזור להם, שהחיים שלהם בתור מוזיקאים ומבצעים יהיו הרבה יותר קלים. הלוואי שכשהייתי צעירה היה מי שמספר לי למה לצפות כשאני יוצאת להופיע, כמעט הייתי ברחוב. זה מה שאני מנסה לעשות עם התלמידים שלי – אני רוצה שהם יהיו בני אדם".