באפריל בשנה שעברה חזר פסטיבל הג'אז באילת לתצורתו המלאה אחרי שנתיים של קורונה. עשרות מוזיקאים ואלפי חובבי ג'אז ישראלים חזרו לעיר הדרומית לפסטיבל, שבגלל הגבלות הקורונה הופיעו בו רק מוזיקאים ישראלים. מה שהעיב על השמחה היה אחוז הנשים האינסטרומנטליסטיות (מוזיקאיות שאינן זמרות) מתוך המוזיקאים הגברים – שישים גברים מול אישה אחת.
הדרך בה בחרו מפיקי הפסטיבל לחמוק מהביקורת הייתה, בין היתר, באמצעות האמירה: "אנחנו לא דוגלים בליהוק על בסיס מגדרי ולא חושבים שיש אומן או אומנית שרוצים שילהקו אותם מתוקף המגדר שלהם". זה כמובן נכון, אבל לא עולה בקנה אחד עם המציאות בסצנת הג'אז הישראלית. חן לוי, עם הגיבוי של הצוללת הצהובה בירושלים, הוכיחו בפסטיבל הייחודי שיצרו, Queenta Woman Jazz Festival, את גודל הטעות.
שלושת ימי הפסטיבל הם קודם כל חגיגה לאוהבי מוזיקה בכלל וג'אז בפרט. למען הסר ספק, אף אחת מהמוזיקאיות שיופיעו בפסטיבל (למרות שמדובר בפסטיבל נשי בהגדרתו) לא נבחרה להופיע בגלל המגדר שלה. בעיניי, אחת המטרות החשובות של הפסטיבל כבר הושגה עוד לפני שנוגן התו הראשון. סצנת הג'אז הישראלית מלאה מוזיקאיות נהדרות שמסיבות שאינן קשורות למוזיקה לא נמצאות מספיק בקדמת הבמה. מעתה, (כך אני מקווה) בזכות הפסטיבל, אף אחד לא יוכל לטעון שאין בישראל מוזיקאיות נשים ראויות.
חן לוי נטועה עמוק בסצנת הג'אז הישראלית, היא מוזיקאית פעילה ומורה ב"רימון", וניכר שהשקיעה זמן רב בחשיבה ובחיבורים של מוזיקאיות ותכנים מוזיקליים, כאשר לא מעט מוזיקאים גברים, מ"טובי בניה" של הסצנה בארץ, מצטרפים להרכבים בהובלתן.
כך לדוגמא, נוצר מופע הדואט המסקרן שנולד במיוחד לפסטיבל, המחבר בין החלילנית הבינלאומית הווירטואוזית הדר נויברג לפסנתרנית המשובחת קטיה טובול, מעמודי התווך של סצנת הג'אז בארץ. השתיים ינגנו יצירות של אחת הנשים המרשימות בהיסטוריה של הג'אז האמריקאי, אליס קולטריין. היא הייתה מוזיקאית פורצת דרך שהובילה הרכבים מסוף שנות ה-60 ועד יומה האחרון, והייתה כמעט היחידה ששילבה נגינת נבל בג'אז, אך פועלה לא זכה להכרה בזכות עצמה והיא מוכרת הרבה יותר כאשתו השנייה של ג'ון קולטריין וכפסנתרנית בהרכב שלו.
קולטריין נפטרה ב -2007 והמוזיקה שלה הושפעה מאוד מאמונתה הבודהיסטית. לא במקרה בנם הבכור של אליס וג'ון (סקסופוניסט ג'אז נהדר) קולטריין, נקרא ראווי. טובול ונויברג למדו היטב את המוזיקה של קולטריין, הן מבצעות אותה נהדר ולמי שיגיע להופעה תהיה גם הזדמנות לשמוע מוזיקה ייחודית, מדיטטיבית שנשמעת נהדר גם היום.
חיבור מסקרן נוסף בפסטיבל הוא מופע הדואט של הפסנתרנית הבינלאומית ענת פורט, מהישראליות הבולטות בסצנת הג'אז העולמית עם הצ'לנית מאיו שבירו. שבירו מופיעה כבר כמה שנים עם דודו טסה והופיעה בשנה שעברה עם פסנתרן ישראלי נוסף שמככב בסצנה העולמית, שי מאסטרו. השתיים לא הופיעו יחד מעולם ופורט עצמה היא זו שיצרה את החיבור. לדבריה, "שבירו היא אחת ויחידה, עם המון ניסיון ורעננות לצד כשרון, סאונד אינסופי וראש פתוח מלא דמיון". העושר המוזיקלי ויכולות האלתור של פורט לצד הצליל הייחודי של שבירו עם הניחוחות מאזרבייג'ן, תורכיה ואירן מבטיחים הופעה בלתי נשכחת. אם כי, אני מהמר שהצמד הזה עוד יופיע ברחבי הארץ. שבירו תנגן גם בהרכב שמובילה נגנית המפוחית הצעירה והמוכשרת אריאל בארט, שהספיקה כבר לנגן כסולנית ב"תזמורת ירושלים מזרח ומערב", ועם אמנים רבים נוספים.
בנוסף, מומלץ מאוד להאזין למלחינה ונגנית הגיטרה ענבר פרידמן, שלבקשתה של המנהלת האומנותית הלחינה שירים שכתבה ותבצע אותם לראשונה. פרידמן עברה לארה"ב ב- 1999 והופיעה במועדונים החשובים בניו יורק בהרכבים שונים. ב-2013 היא הובילה אלבום רביעייה נהדר, Time Quartet Project, שזכה להצלחה באירופה. בהופעה תשיר גם הווקאליסטית הנפלאה ורד דקל. רגליה של פרידמן נטועות עמוק במסורות של הג'אז האמריקאי אבל הפרשנות שלה והישראליות שלה נמצאות בכל תו, ואלו לצד הלחנים המקוריים מבטיחים חוויה שונה ומיוחדת.
מוזיקאית נוספת שלא כדאי להחמיץ היא המלחינה והפסנתרנית המצליחה סתיו אחאי. אחאי שניגנה בעבר בין היתר עם ההרכב ג'יין בורדו, יוצרת מוזיקה מקורית עם השפעות קלאסיות, אפריקאית, רוק ופופ. ההרכב שלה יופיע עם עיבודים חדשים לשירי פופ שנכתבו על ידי נשים.
המוזיקה המקורית שלה מכילים את כל ההשפעות הללו ויחד עם זאת היא לא דומה לכלום, וככל הנראה זה מה שעתיד לקרות גם בעיבודים בהופעה הזו.
לחובבי ההרכבים הגדולים בג'אז, מספק הפסטיבל הזדמנות נהדרת לראות את הביג-בנד שמובילה הווקליסטית מיטל ולדמן, עם עיבודים של ניצן קולקו שינגן בפסנתר. לשניים יצטרפו עוד 11 מוזיקאים כולל נגנית הקלרינט הילאי גוברין, שהוציאה לאחרונה אלבום דואט עם קולקו.
התזמורות הגדולות – ביג בנדס, ניגנו בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמות בעיקר סווינג, והיו אז הסגנון המוזיקלי המוביל בעולם. עם השנים הן עברו שינויים רבים ועדיין הן מספקות עושר מוזיקלי רב ממדי, וזה בדיוק מה שמצפה למי שיגיע לשמוע את ההרכב המשובח של וולדמן וקולקו.
ולסיכום, תשומת לב מיוחדת ניתנה בפסטיבל למה שקורה בין ההופעות ומדי ערב יתקים ג'ם סשן בהובלת מוזיקאיות נהדרות כמו הילה קוליק ואביטל סגל. כך למשל, ג'אזיסטיות צעירות יזכו להופיע עם הרכבים בהובלתן.
כדי שנראה עוד נשים בקדמת הבמה בסצנת הג'אז שלנו, המדינה חייבת לקחת אחריות. כבר היום בספרד, שבדיה ובמדינות נוספות, על-פי חוק פסטיבלי מוזיקה שאין בהם ייצוג נשי הולם לא זוכים לתקציבים מהמדינה. פסטיבל אילת, כמו גם מרבית אירועי התרבות הבולטים בארץ מתקיימים בזכות מימון ציבורי ומן הראוי שתהיה כאן חקיקה דומה.
COMMENTS