Photo by Jay Wennington on Unsplash
אני לא אדם נוסטלגי. בכל הקשור למוזיקה אני מאוד אוהב דברים שהם אולד-סקול, אבל זו אהבה שבאה במקביל לדברים הנפלאים שיוצאים עכשיו ללא הפסקה. אבל יש דבר אחד אליו אני מתגעגע, והוא ההתרגשות ממוזיקה חדשה שתגיע. מהציפייה לאלבום חדש, מהאזנה לסינגל חדש ברדיו תוך כדי שאני מחכה עם האצבע על הקסטה רק כדי להקליט.
אין לי יותר המתנה. לא המתנה לאוטובוס שנוסע שעה לכל כיוון רק כדי לקנות את הדיסק החדש של אואזיס. לא חרישה במשך ימים על חוברת המילים של 'היהודים' עד שאזכור הכול בעל פה. וגם אין המתנה לעותק חדש אחרי תסכול של דיסק שהתחיל פתאום לקפוץ או קסטה שהלכה לאיבוד.
אני יודע, כל הדברים האלה אולי נשמעים סיוט למי שלא חווה אותם בזמן אמת, אבל המתח שכרוך בהם, שבסופו אתה מגיע לאלבום שאתה אוהב, היא תחושה שקשה לי לשחזר היום. אני מנסה לחשוב על רגע כל כך מרגש למעריצי מוזיקה כמו היום שבו בלר ואואזיס הוציאו סינגלים יחד, רק כדי לבחון את מי אוהבים יותר, ואני לא מצליח לחשוב על אחד באקלים הנוכחי. רק בשבוע שעבר יצאו חמישה אלבומים לאמנים שאני אוהב ותוך שנייה כולם היו זמינים אצלי בספוטיפיי, ואני המשכתי לשטוף כלים כאילו דה נשיונאל וצ'אנס דה ראפר לא קרו.
אבל האמת היא שלא באתי לכתוב קינה על העבר, אלא שיר הלל לדבר שמצליח לרגש אותי במוזיקה היום, וזה הופעות חיות. כן, אני יוצא מהן לפעמים מאוכזב, אבל לפעמים גם מאוהב מעל הראש בכל צליל שהיה על הבמה. מה שבטוח, נדיר מאוד שאצא אדיש מהסיטואציה. היופי שם הוא לא הסאונד או הבירה לפני, אלא המפגש הבלתי אמצעי בין היוצר לקהל. גם בהופעה של 'ליילי' שהייתי בה לאחרונה והכרתי כמעט את כל המילים הלוך ושוב, לא היה תחליף לרגע שבו כל הקהל שר יחד עם גל תורן את 'הנה', שיר שכתב על אמו אחרי שאביו הלך לעולמו. כשחושבים על זה, אין המון הבדל בין מה שהיינו עוברים פעם כדי לקנות מוזיקה, לבין הופעות חיות. בשתיהן כרוכה נסיעה, הוצאה כלכלית לא קטנה, ובשתיהן אתה מקבל משהו בפעם הראשונה. בהופעה, ה"משהו" הזה הוא הביצועים, השירה של הקהל וצדדים של האמן שאתה לא יכול לפגוש דרך האוזניות בבית. ובסופו של דבר, אין שום תחליף לנוכחות באולם שלם ששר את הבסליין של ג'ו דארט מ-Vulfpeck מהתחלה ועד הסוף.
היופי הוא שהופעה לא חייבת להיות מלאת נגנים, תאורה מתקדמת וסאונד מושלם כדי להנות ממנה. גם כשעמדתי עם עוד שני חברים בהופעה של הג'ירפות, כמה רגעים לפני שכל ישראל ידעו במה רמי מואשם, וההגברה הייתה מחורבנת וגלעד כהנא אחרי שתי בירות יותר מדי, זה עדיין הפך לרגע שחרוט אצלי בראש כאילו הוא התרחש אתמול. פעם, סאבלימינאל אמר ובצדק "מחכים לדיסק יותר משחיכו למונדיאל", אבל היום כבר אף אחד לא מחכה לו. אולי לתקליט, במקסימום. מה שכולם מחכים לו זה הופעות. בגלל זה יוני בלוך יכול לסגור את הבארבי כמעט לשבוע עם קהל בן שמונה-עשרה שבכלל לא הכיר אותו בתחילת הדרך. ובגלל זה הבילויים פתחו הופעה אחת בבארבי שהתגלגלה לשש הופעות כאילו אנחנו שוב ב- 2002. עמוק בתוכנו, אנחנו יודעים שההאזנה בסטרימינג היא רק החימום. אנחנו מוכנים לכתת רגלינו בשביל כמה רגעים של התרגשות יחד עם האמן והקהל, רק כדי להיזכר למה אנחנו אוהבים מוזיקה.
COMMENTS