צילום: אריאל עפרון
התחושה מסביב היא כאילו לא צריך להציג את גון בן ארי. התסריטאי/ זמר/ שאמאן או איך שתרצו לקרוא לו, הפך לאחת התופעות התרבותיות הבולטות של השנה האחרונה בסצנת האינדי ובכלל, בזכות האלבום 'טכס | OCD' וה-EP 'אינטגרציה', נוסף על האוטוביוגרפיה 'SWIM'. לשמחתי, הצלחתי לתפוס אותו לפני ההופעה שלו ושל מקהלת זולת בבארבי (האחרונה בזמן הקרוב בצל הנחיות הקורונה), לראיון קצר שנערך באמצעות המייל על אמנות, מוזיקה, ציפורים וקהילות.
בקרוב יש לכם הופעה בבארבי, ותמיד ההופעות שלכם הרגישו לי כמו משהו שבטי, פחות כמו הופעת להקה סטנדרטית. איך אתם מצליחים להביא את הווייב הקהילתי הזה לבמה? אתם מכוונים אליו בכלל?
"ההופעות באמת סוּפר קהילתיות. אבל זאת קהילה מסוג מסוים. נראה לי שזה קשור לכך שאנחנו כולנו אנשים שלא מוצאים את עצמנו בקהילות. זאת קהילה שמתאחדת סביב חוסר היכולת להתאחד. הדבק הוא דווקא החרדה חברתית. אני מעולם לא הצלחתי להרגיש שייך לאף קהילה שניסיתי, ובטח שלא לכזאת רוחנית. אז אולי זה הרגש שאנחנו מפיצים: כאן אפשר להרגיש שייך בתוך אי השייכות.
מה שקרה זה שאני התחלתי לעשות מוזיקה כדי לא להתאבד, ואז נוצרה הקבוצה הזאת שמנגנת ביחד כדי להישאר שפויים, ואנחנו חברים ממש טובים ועברנו מלא ביחד, והווייב הזה נוצר. זה נוזל להופעות, כי גם הקהל לוקח חלק באותה פעולה של לתת משמעות לחיים שלנו. תמיד נראה לי שהנגנים מרגישים שהם מרפאים את הקהל והקהל מרגיש שהוא מרפא את הנגנים, ונוצרת המראה הפלינדרומית הזאת: קהל/להקה.
אחרי שראיתי את ההופעה של ניק קייב בסיבוב אחרי המוות של הבן שלו זה היה ברור מאוד: הנה איש שמתוודה בשביל מה הוא עושה אמנות: כדי שהקהל ירפא אותו, והוא בתמורה ירפא את הקהל. הוא נכנס לקהל, מחבק אנשים, נותן להם לשיר, מבקש מהם, פיזית, מילולית, אהבה. זה הדבר שאמנות עושה תמיד. אז אולי, בהשראתו בין היתר, אנחנו פשוט מתוודים על הסיבה שבגללה אנחנו עושים אמנות: כדי לתת ולקבל ולהיות חלק ממשהו בצורה שאנחנו כן מבינים. כי הצורות המודרניות של לתת ולקבל בתוך חברה לא עובדות לנו.
כשעבדתי ב'ידיעות אחרונות' ואחרי זה בחברת ההפקות 'נרנג׳ה' יצא לי לפגוש מלא להקות מחו״ל, ונראה לי שבסופו של דבר מה שהכי בלט לי זה שהלהקות הכי טובות הן הלהקות שהחברים בהן הם החברים הכי טובים. רדיוהד למשל חברים וואו. הומור פנימי ברמה גבוהה מהתיכון. בכללי אני מאמין ש'ווייב שבטי' זה העתיד. כל סנטימטר נוסף של ניכור בתקופה שלנו, על שלל נטפליקסיה, הוא לעניות דעתי רק צלחת פטרי לבניין קהילות מזן חדש יותר. בדיוק כמו שבכל פעם שמכניסים אותנו לסגר אנחנו רק יוצאים עם הכרה יותר בהירה במהותה של ההתקהלות".
אם היית צריך למקם את עצמך על הסקאלה בין ראפר לשאמאן, או מטיף, איפה היית ממקם? יש הבדל כזה גדול?
"אני מעדיף לא למקם את עצמי בשום סקאלה עד שלא מכוונים לי אקדח לראש. אם חייב למקם איפשהו זה יהיה בתור היצור שיושב בתוך הסקאלה ואומר 'די לשים אותי בסקאלות, בואו נתמודד עם זה שהנפש של כולם אינסופית ורוצה להיות הכל'. כשבן אדם מחליט יותר מדי מי הוא ואיפה הוא על הסקאלה הוא מציב את עצמו בסכנה של להפוך לביבי".
איך התחיל שיתוף הפעולה עם נונו שתתארח בבארבי? מה לדעתך משותף בין המוזיקה שלכם לשיר שלה?
"נעמי גל גאונה ברמות שאין לתאר. היא עובדת עם עיליי אשדות המבריק, שהוא חלק מהמקהלה. יש הרבה דברים שמחברים לדעתי בין הכתיבה של נונו ושלנו. בהופעה היא תביא וורס חדש שהיא כתבה על השיר שלנו, ׳מזויף׳, וזה מבליט את העניין, אבל רק להזכיר כמה: היא נולדה באינטרנט. התודעה של הדור החדש שאותו נונו מסמלת התפוצצה לכיוון האינסוף בעזרת האינטרנט. בגלל שלימודי הקבלה והשאשמניזם מובילים את האדם גם להתבוננות באינסוף, יש קרבה גדולה – שאותי ממלאת אופטימיות, בין העיסוק בקבלה או שאמאניזם ובין להיות סתם ילד או ילדה שנולדו לתוך האינטרנט. האלמנט של ״מיתוג״, כלומר ביסוס זהות בעזרת שפה, הוא אלמנט מצד אחד של הקבלה והשאמאניזם ומצד שני של דור הנונו; הפתיחות והקפיצה האסוציאטיבית בין נושא לנושא; הנטייה לנונסנס. חוץ מזה, גם נונו מתעסקת בהשלת הציניות בתוך שדה של ציניות. היא משחקת דמות, שזה כביכול ציני, אבל הדמות הזאת היא בעצמה פוסט-צינית, וכל הלב שלה בחוץ. אבל אולי הכי חשוב, ומעבר להסברים רציונאליים: נונו פשוט כתבה שניים מהשירים האהובים עלי בעולם כרגע ('יש ווייב שאין ווייב' ו'היי בוי' שייצאו בקרוב), אז כנראה שמשהו בנפש קשור".
מה מגיע קודם ביצירה שלכם, המילים או המוזיקה?
"נראה לי שאין שום חוקיות בשום דבר שקשור באמנות. אפילו להיפך: אמנות היא החלל היחיד בו אין חוקיות בעולם הזה של חוקים. בגלל זה כל ניסיון ללמד 'איך ליצור אמנות' שהוא לא ניסיון בעצם ללמד 'איך לפתח זהות אותנטית והערכה לאותנטיות של אחרים', הוא שקר לדעתי. זה בא כל פעם אחרת ותודה לאל על זה. יש שירים (׳מה שקורה עכשיו׳ למשל), שהמוזיקה הייתה שם שנים לפני שהגיעו המילים הנכונות. יש כאלה שהמילים היו שם לפני. ויש כאלה – השירים מהעומקים של הטכסים – שהגיעו ביחד לגמרי. אם יש איזשהו חוט שני הוא שאלה שירים שתמיד קשורים למצב רוח. כלומר, או שירים שכשהייתי בדיכאון עזרו לי, או שירים שכשלא הייתי בדיכאון, עזרו לי לעשות מעין 'סימניה' למצב הרוח הטוב, כדי שאוכל לחזור אליו. ובתקווה שזה יעשה את אותה הפעולה לאחרים".
ב'אינטגרציה' יש שני שירים על הים, אבל כל אחד מגיע ממקום שונה – סאפ הרבה יותר אופטימי, מטקות מרגיש לי כאילו הוא מגיע ממקום קצת יותר אלים. איך זה ללכת לים, מבחינתך, בתוך כל הסיפור הזה?
"אני גר ליד הים והולך לים כל יום כמה פעמים. בגלל שאני לא גר בטבע עדיין, הים הוא הכי קרוב לטבע פרוע שיש בעיר. זה חשוב כי זה נותן מנוחה רצויה למוח: לרגע אחד לראות משהו שלא נבנה בהתבסס על אינטרס של אדם. אם אני לא הולך לים או יוצא ליער יום שלם זה אומר שתשעים אחוז מהפריים שלי אוכלס על ידי ריבועים שיוצרו על ידי אדם ושנושם מאחוריהם אינטרס אנושי. לראות משהו שלא בן אדם יצר, ושאתה לא רואה את האינטרס הברור שלו – כמו עץ או ים או ענן, משחרר אוטומטית מהתפיסה השגויה והמפריעה ש׳כל העולם מונע על ידי אינטרסים׳. בעיר, הים זה המקום שאני הכי אוהב להיות בו. בכללי, זה המקום שאנשים הכי אוהבים להיות בו, לא? באים לראות ביחד משהו שאנחנו לא מבינים".
מה הדבר הכי משמעותי שלמדת, בין אם על מוזיקה או על עצמך, בין 'טכס' ל'אינטגרציה'?
"תכלס בעיקר שכשהקלטנו את ׳טכס׳ לא הבנתי כמה טוב הוא יתקבל. אני חושב שתהליך היצירה של האלבום הזה ושל הספר שיצא איתו היה מלווה בהרבה מאוד בדידות מסוג עמוק. עבדתי על זה עשור ולאורך העשור מלא פעמים חשבתי שאני משתגע, שאני יוצר ספרות ומוזיקה שאף אחד לא ירצה לצרוך. כי זה מדבר על אלוהים באיזשהו קטע פוסט ציני שלפעמים היה נראה לי שהוא חלק מהשפה המתגבשת של הדור שלי, ולפרקים היה נראה לי שהוא חלק מהשפה המתגבשת של השיגעון שלי. אז זה שאנשים אשכרה שומעים את זה וקוראים את זה ואז ממלאים הופעות ושרים איתנו את המילים, בעצם פותר לי ברוורס את הבדידות הזאת. זה מין עושה לי כזה 'הא, סבבה, אז אני לא משוגע ו/ או שעוד הרבה אנשים השתגעו בכיוון מאוד דומה'.
את אינטגרציה כבר כתבתי והקלטתי מתוך התחושה המוזרה שמישהו שומע ומישהו מזדהה ויש עם מי לדבר, ולא בדווקאיות שאפיינה את ההתחלה. זה השתלב לי טוב עם הרעיון של 'מעבר מטכס לאינטגרציה', כי זה עוד פורמט של אהבה לעולם. ועוד צעד במחשבה של כמה, איפה ואיך אני רוצה לתרום את חלקי המזערי, כמו שכל אחד תורם באבולוציה שלו. הרעיון היה לנסות להביא את אותה הקדושה שיכלתי כמעט לגעת בה בטקסים, רק בתוך החילוניות. הרגשתי שזה היה חלק חשוב בעבודה וגם החלק שהרבה אנשים מפספסים, ובגלל זה הרבה מקומות שנקראים 'רוחניים' דוחים אותי: כי הם רוחניים על חשבון העולם. כי הם עושים הפרדה קטלנית בין העולם ה'רוחני' ל'גשמי'. כשבסופו של דבר, העולם הגשמי הוא הוא חומר הגלם של הרוחניות. הוא הדבר ש'הולך ומתקדש'. הוא הנפרד שאמור, אם מסתכלים עליו באהבה, לגלות את הפן המאוחד שלו. המיסטיקה יכולה לתת לך שער לברוח מהעולם, או שער לבחון את העולם בעיניים אחרות דרכו. אני בגישה שעדיף השני. ושהראשון מסוכן טילים".
אהבתי מאוד את 'דררה' מהאלבום החדש שלכם, אשמח אם תוכל לספר בכמה מילים עליו.
"חפש בגוגל 'דררה'. השם המדעי הוא פטיסקולה קרמרי, משם ה׳קרמריה׳ של השיר. הדררה היא מין תוכי טרופי ירוק, שאחרי שחבורה של פריטים שלו ברחו מספרי ברמת גן בסיקסטיז, הלכו ונהיו רוב אדיר של ציפורים בישראל. הם נמצאים בכל מקום עכשיו – תל אביב מפוצצת בהם, אבל גם בצפון שבו גדלתי, איילת השחר ונהלל, הם לא פראיירים. הם נראים תלושים משאר הציפורים בשמיים. כמו משהו מצויר על סרט מצולם. הירוק צהוב אדום שלהם מול השחור-אפור של הדרורים והסנוניות והיונים והתורים. הם צבעוניים וקולניים וגדולים ומסתובבים בינינו בשמיים עם אינטליגנציה של ילד בן ארבע. נראים כמו דיווה דראג מסתובבת בסניף בנק. זה יצור משוגע. אני שרוף על הציפור הזאת בקטע אחר. הם משחקים, ומחזרים, וצוחקים ושרים ויש להם חיי חברה מפותחים. כשמנגנים להם גיטרה הם יושבים ומקשיבים. השיר מסתכל על הדררות ומדבר עליהן בכל מיני צורות, אבל בעיקר בקטע הזה: מה זה יופי? מה זה הדבר המוזר הזה? אף אחד בעולם לא ראה ׳יופי׳ אבל כל דבר בעולם נמדד ביחסו ליופי. פתאום זה מגיע ושובר את המציאות כמו לום, היופי. זה מצד אחד מציל אותך, שיש משהו יפה; ומצד שני הורג אותך מקנאה. השיר הזה הוא מעין תפילה ליופי ולמעצב שלו. אבל בעיקר, וזה הדבר החשוב בשיר, זו תפילה שבאה להזכיר כמה קל לשכוח את היופי הזה. 'ברוך הוא שקשה לזכור עד כמה הוא וואו'״.
איך היית רוצה שיזכרו אותך בעוד מאה שנה מהיום?
"נראה לי שהמילה ׳פייטן׳ באה טוב. מה שנקרא בלעז ׳ליטורגיסט׳. כלומר, מישהו שבילה את החיים שלו ביצירת אמנות שבאה להלל את הבריאה. אבל גם בתור בעלה של דניאל קיציס היה עובד.
COMMENTS