צילום: אביב צור
במהלך הריאיון עם ישי קיצ'לס על אלבומו החדש – 'בתוך ישי קיצ'לס', שיצא בחודש שעבר, הוא תיאר אותו כך: "אני מאוד אוהב שזה אלבום קצר, שהוא באורך הנכון, כל שיר הוא באיזשהו מקום מסע קטן, ויצא שכל שיר מרגיש מאוד שונה, יש בו הרבה מצבי-רוח, הרבה אווירות, הרבה סגנונות. זה הרעיון, לתת משהו עם הרבה רבדים וצדדים שכולם מתכתבים אחד עם השני". זה תיאור די מדויק לאלבום. הוא באורך עשרים דקות בלבד, שבעה שירים בסך הכול, אבל הוא מצליח לקחת את המאזין למסע, ולתת תחושה של מהלך שיש לו התחלה וסוף. הוא נפתח בקטע יחסית "רזה" שעליו מתווספים עוד ועוד כלים (שיר הנושא של האלבום); ואילו השיר האחרון, 'הזמן הוא תרגיל מלוכלך', משתמש במהלך הזה שוב אבל הפוך, עם אקורד "קלאסי" שמגיע אחרי הרבה כינורות, קצת כמו שיר מפסקול של סרט הוליוודי ישן.
עוד לפני הריאיון עם קיצ'לס, הגעתי להופעת הבכורה של האלבום במזקקה בירושלים. היא נפתחה בחימום של אריאל קליינר ('פרויקט הגומייה') שהופיע עם הבסיסטית שרון ראובני. הסאונד היה אינדי גיטרות רזה, ומשהו בסגנון ההגשה והפריטה בקטעים האינסטרומנטליים הזכיר לי להקות ניינטיז כמו דינוזאור ג'וניור או פייבמנט. גם מילות השירים מעבירות זווית ראייה של slacker שמתבונן משועשע מהצד באבסורד של החיים. התבלטו במיוחד השירים 'כשבנאדם נופל', עם ריף הגיטרה המלוכלך והקראנצ'י; ו'את אהבת חיי' הרומנטי.
אחריהם עלה קיצ'לס עם הלהקה והם ניגנו תחילה את 'בתוך ישי קיצ'לס' ואת 'מישהו אמר', שיר ששילב מקצב צבאי שמח בתופים עם מילים ציניות. בראיון הופתעתי לגלות שההרכב המלווה הוקם זמן קצר לפני ההופעה, לא הייתי מנחשת שהם לא ניגנו את החומרים האלה יחד כבר הרבה זמן. כפי שקיצ'לס תיאר זאת: "זה היה קצת מטורף, הגעתי ביום שישי לפני שבועיים לארץ, נפגשנו לראשונה בחדר שבוע לפני ההופעה, עשינו בליץ של חזרות. המזל שלי שהנגנים התחברו לחומרים, אני מרגיש כל כך בר-מזל שהם רוצים לנגן איתי, ואני מרגיש שהם מבינים את השירים. זה פשוט תענוג".
'החומר פה זול' נפתח בקטע פסנתר קצת ג'אזי, שלקח לכיוון מוזיקלי אחר. לאחריו חזרנו לשיר מהאלבום החדש, 'ראש העיר של ירושלים' שעוסק בבנייה הלא מבוקרת בעיר והוקדש לקהל המקומי. השיר התחיל עם סאונד יחסית מינימליסטי, והרעש נבנה בהדרגה עם תופים וסולו גיטרות, עד לקרשנדו מלהיב בסיום. את ההופעה ה"רשמית" סגר השיר 'קח את המנגינה הזו', ואז הלהקה ירדה מהבמה וקיצ'לס נשאר לבדו. הוא ניגן את "המצב אינו מזהיר", השיר הראשון שהכרתי מהאלבום החדש, ונכון להיום נותר האהוב עליי. כמה ימים אחרי ההופעה נפגשנו במדרחוב בצלאל בירושלים, ובהתאמה לשיר של קיצ'לס, גיליתי שבית הקפה שתכננתי עליו כבר לא קיים כי הבניין כולו בשיפוץ.
מה היה הרקע לכתיבת שירי האלבום החדש, במהלך איזו תקופה הם נכתבו?
"בשנים האחרונות, אחרי שהוצאתי את 'ווטאבר, גבר', התחלתי לעבוד על שירים חדשים, לא יודע בדיוק מתי. כתבתי שירים אחרים לגמרי, ואלבום אחר לגמרי, אבל החלטתי לשים אותו בצד ולהתחיל מחדש, וכתבתי את השיר הראשון שבאלבום החדש. זה באיזשהו מקום הכתיב את התוואי, נתן את הטון להמשך".
בשבילי, השיר 'המצב אינו מזהיר' הוא ההמנון הלא רשמי של השנה האחרונה. כולנו רק מנסים להחזיק את הראש מעל המים, כך זה נראה בתקופת הקורונה. האם זה גם ככה עבורך?
"יכול להיות שהוא הפך להיות יותר בוער, כשיש איזושהי תחושת משבר כללית. הוא לא נכתב על הקורנה כמובן אבל זה מאוד קרוב לבית, הדברים ששם, זו כאילו דרמה מאוד "קטנה", אבל גם מאוד אמיתית".
האלבום החדש הוא אלבום יותר "פסנתרי". יש סיבה לכך?
"נכון, הבסיס הוא באמת הפסנתר והשירה. הקלטתי את כל השירים בפברואר ב'מזקקה', היו לי את השירים מוקלטים ולא בדיוק ידעתי מה לעשות איתם. היה לי מזל מכיוון שיונתן לויטל (מפיק האלבום וגם נגן הבס בהופעה, צ.פ.) שלח לי איזשהו קטע עם מנגינה והוא חשב שאולי ארצה לכתוב לה מילים. אף פעם לא עבדתי איתו אבל דיברנו בעבר, ומפה ושם התחלנו לדבר, והוא אמר לי 'יאללה שלח לי את החומרים'. הגרעין של האלבום הוא קטעי הפסנתר והשירה לבד, ועליהם נבנה השלד של הכול. בהופעות האחרונות ניגנתי לבד עם פסנתר ובאיזשהו מקום זה עבר אבולוציה שלא הייתה מתוכננת מראש, כי זו איזושהי מגבלה. מצד שני זה מה-זה התאים, גם לתקופה, וגם לצורה בה עבדנו. וכשהשירים התמלאו וקיבלו נפח, זה מאוד עוזר כשיודעים שיש משהו מרכזי שמפקס את כל האפשרויות".
זה היה רעיון של לויטל, כל התזמורים העשירים?
"כן, אני מודה שהייתי סקפטי, לגבי העניין הזה לעבוד משלט רחוק…"
השנה כולנו עבדנו בשלט רחוק.
"כן, אבל במוזיקה העניין הוא שמאוד קשה להסביר במילים מה אתה רוצה, מה בדיוק אתה שומע, מה אתה מדמיין. איכשהו עם יונתן לא היה קשה, זה הלך יחסית מהר. אני חושב שעולם הדימויים שלנו עובד אחד עם השני טוב, מדהים אותי כמה זה קרוב למה שדמיינתי ורציתי. והתזמורים הם תוצאה של הרבה הקשבה לדברים, ואז לדבר עליהם. סרטים, מלחינים, פסי-קול, כל מני דברים אבסטרקטיים שמדהים שאפשר להוציא מתוכם את הכוונה".
הרבה מהשירים שלך הם מעין דיאלוג, כמו השיר 'חיים קשים במדינת היהודים'. האם זו שיחה שבאמת הייתה לך או שזה דיאלוג דמיוני?
"אני חושב שהדיאלוגים האלה נוכחים מאוד במציאות הישראלית, בכל מקום שבו ישראלים נמצאים. יש את השיחות האלה סביב ארוחת שבת בניו ג'רזי של ישראלים ויהודים, הייתי בכאלה באירופה, בירושלים, בבני ברק, בכל מקום. בין אם זה 'הכול בגלל השמאל', שזה שיר שמורכב כולו מתגובות מהאינטרנט או מהרדיו, ממישהו שעבר ברחוב, זה הכול בחוץ".
קצת כמו 'שירת הסטיקר'.
"קצת. אבל לא רציתי שזה יהיה ברור. רציתי שיראו כמה דפוק שזו הנורמה, לא רציתי שיהיה ברור מי אני בשיר 'הכול בגלל השמאל'. אבל 'זמנים קשים במדינת היהודים' נכתב כי אני עוקב אחרי מה שקורה בארץ, המקום הזה מאד קרוב לליבי, והיו שנים מאוד קשות. אני מרגיש שהשיח כל-כך התדרדר. והדברים שהם נורמטיביים כיום הם לא נורמליים בשום צורה. ניסיתי לכתוב על זה שיר. אני מרגיש שלישראלים אין הרבה ביטחון. ואני גם מדבר על עצמי כי אני ישראלי, אז אני לא מדבר מהצד: מי שאין לו ביטחון מתחמק מלהגיד דברים שצריך להגיד אותם. לפני כמה חודשים הייתה פה מלחמה, אני בטוח שיש אנשים שזוכרים, אבל התחושה שלי היא שזה פשוט התאדה כשזה נגמר, עד הפעם הבאה. סתם דוגמה קטנה לכך שזה מקום לא כל כך נורמלי, והשיר מנסה להתייחס לזה באיזושהי צורה. חשבתי שאולי הוא כבר לא יהיה אקטואלי, שהוא יצא שניה אחרי, אבל די מהר ראיתי שזה בסדר. האמת שאפשר גם להפוך אותו, גם הצד השני יכול לשיר אותו אם הוא רוצה, זה בסדר מבחינתי. אם מי שכרגע באופוזיציה רוצה לנכס אותו אז זה גם טוב לי ומתאים לי".
אתה אוהב להכניס לשירים מבט קצת מבחוץ, צופה מהצד, ובשירים הנוכחיים זה אולי נוכח פחות. הם פחות מרוחקים.
"ניסיתי ללכת יותר קרוב לעצם, ולעצב. אני לא יודע אם זה קשור למה שיצא, זו איזושהי דרך שאני כל פעם שמח לגלות שיש בה עוד תחנה, שהיא מפתיעה אותי, אני מאוד נהנה ממנה. יש דברים לא פשוטים שבאים איתה, אבל עכשיו אני מרגיש שאני קוצר את הפירות של כמה שנים של עבודה, ואולי יש עוד פרק. האמת שיש את האלבום הגנוז, יש עוד שירים שאולי יונתן יעבוד עליהם. זה די מטורף לגרום לדבר הזה לקרות. עבור מישהו כמוני, שזה לא הדבר הבלעדי והיחיד שאני עושה כל הזמן במשרה מלאה, ואיכשהו זה קורה וזה ממשיך לקרות".
יש לי ביקורת פמיניסטית מסוימת על הייצוג הנשי בשירים של קיצ'לס, אבל הוא לא חסיד של צנזור עצמי, בלשון המעטה. "אני מנסה להיות כן ביצירה שלי, אני חושב שכשמשהו לא מורכב, כשמישהו נזהר, יהיה פחות מעניין. יש רגעים שאני אומר 'זה לא בטעם טוב או מוגזם' אבל אני לא חושב שצריך לפחד לעבור איזושהו קו, לא צריך מדריך או תקנות. אלה תמונות מחיי נישואים, מהזוגיות, מהתודעה. אני לא חושב שההדברים האלה צריכים להיות סטריליים או יותר מדי זהירים. אותי זה לא מעניין, בכל מקרה, האמנות שלי לא מאוזנת. גם בתור מבקר קולנוע במקצועי אני רואה לאן המגמות נבנות, לייצג את כולם ולא להעליב אף אחד, ומה שיוצא זה שהכול שטוח, אין שום ספציפיות, זה כמו סרטון של בנטון ולא החיים האמיתיים. בקיצור, אני לא רוצה שהשירים שלי יהיו כאלה ואני לא כותב בשביל זה.
עבר עשור מאז 'מוזיקה למזמוזים', וגם בדיוק חמש שנים מאז שהופעת בסבב של 'ווטאבר, גבר'. זה ציון דרך משמעותי, עברת כברת דרך שאפשר לראות מה התפתח במהלכה, יש לך פרספקטיבה של סיכום?
"לסכם את הקריירה? אני אגיד לך מה, אני כל דבר שאני עושה אני מרגיש שזה הדבר האחרון שאני עושה, בפוטנציה. אני ממש לא מרגיש צורך לסכם, להפך, בשבילי אני מרגיש שעשיתי צעד בתור מוזיקאי, בתור כותב שירים, אני לא חושב שאי פעם נשמעתי ככה".
COMMENTS