הכותבים של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תשע"ו

%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%95

לכבוד סופה של השנה העברית, כנהוג, גם בקולומבוס מסכמים את השנה שהיתה לנו במוזיקה הישראלית. הכותבים של קולומבוס בוחרים את הרגעים הגדולים שלהם בשנה שחלפה; האלבומים, השירים וההופעות שעשו לנו את השנה.
מתחילים…

תום יוגב

אלבום השנה

נעמי

 

נעמי חשמונאי – שמונה שורות
נעמי חשמונאי מחיפה הבליחה השנה בחיינו בלי התראה מוקדמת – לא הכרנו אותה מהרכבים קודמים, שיתופי פעולה או סצנות מוזיקליות נחבאות, ועם זאת היא התוותה מיד נתיב צלול וברור כל כך שלא ניתן היה להתעלם ממנה. תחילה – הקול שלה. מלא גוונים ונוכחות, מדויק ושופע הבעה, ומרענן מאוד על רקע קולות חיוורים יותר שבדרך כלל מאכלסים את המוזיקה האלטרנטיבית בארץ. שנית – הטקסטים, נעים בטבעיות על התוואי שבין קודש לחול, תוואי שלכאורה נחרש לעייפה במוזיקה הישראלית, אך חשמונאי מביאה אליו נקודת מבט נשית וספקנית, מלאת רגש. לבסוף, ההפקה המוזיקלית המוצלחת של אמיר צורף, שהצליחה לארוז את כל אלו באלבום שכמעט ולא ניתן להאמין שזהו אלבום הבכורה שלה.

שירי השנה

 

החצר האחורית – ים המוות
השיר הזה אמנם יצא לפני שבועות ספורים, אך כמו כל דבר שיוצא תחת ידי החצרנים, הוא כבר ראוי להימצא ברשימה הזו. השיר מתחיל כקינה עדינה, של לב שנחמץ על הרס היופי. שירה עצורה ומדויקת של איתמר ציגלר, גיטרה עם ניחוח של ישראל של פעם. אבל "פעם" כבר חלף ואיננו, הים הרוס, וסמכו על החצרנים שהם לא יוותרו רק בתחום הזמר הנוגה. בפזמון הגיטרה מתעוררת באבחת סלייד, והם מזכירים לנו בצעקה שההרס לא התרחש כך סתם – "מי הרג את ים המוות"? שלוש שנים עברו מאז האלבום הראשון של החצר, פרק זמן ארוך למדי במדינה המשוועת לשירי מחאה. כך שאם לצטט דברי חכמים, "אפשר באמת לברך שהחיינו".

גֶּדִי רונן – חם ביפו
ומהחצר לחצרן – שיר שני שיצא מתוך אלבום הסולו העתידי של גֶּדִי רונן. טקסט סיפורי מצוין שממש גורם לנו לחוש שאנחנו משוטטים לצדו ברחובות העיר, לרבות ביקורת שנרמזת בין השורות. ההפקה המאווררת הולמת את רוחו הקיצית של השיר ומותירה את מרכז הכובד בטקסט, כפי שראוי שיעשה באסכולת הסינגר-סונגרייטר (הצעות למונח עברי תתקבלנה בברכה). יש לי תחושה שהמשך יבוא בסיכום השנה העברית הבאה.

אדם כהן – אשת חיל
טקסטים שמהללים אותנו הנשים תמיד גורמים לי לחוש אי נוחות, אני ישר תוהה איפה הקטצ'. אחד העתיקים שבהם הוא "אשת חיל" אשר בדרך כלל מושר בתמימות בסעודות שבת. אבל אדם כהן זונח את אזור הנוחות הזה, ומלביש על הטקסט הפקה יפהפייה ומטרידה כאחד. השירה העגומה שלו על רקע הביט העדין ונגיעות הפסנתר יוצרות אווירה אפלולית משהו שכמו מחביאה בקרבה סוד, מאששת סוף סוף את תחושת אי הנוחות מהטקסט.

אביעד הנדל – הפוגות
ועוד באסכולת ביטים מלנכוליים – המוזיקה של אביעד הנדל כל כולה אומרת עדינות ופגיעות – השירה העצורה, ההפקה המינימליסטית. כשם השיר, גם הלחן מלא הפוגות, מרחף וחמקמק, מותיר למילים מרווחים להכנס דרכם. הנדל הוא אחד הסודות השמורים של באר שבע, לא תמצאו אותו מופיע הרבה, אבל לשמחתנו מדי פעם שיר חדש מוצא דרכו ליוטיוב.

הופעת השנה

 

נטע וינר בתמונע, עם האלבום "בזכות השיבה"
הריאיון המרתק שערכה פה בקולומבוס ניצן אנגלברג עם נטע וינר, הוא ששלח אותי היישר להופעת ההשקה של האלבום שלו בתמונע. וינר הוא כותב מחונן, ומתיך בתוך מוחו הקודח טקסטים חריפים בארבע שפות, ושלל ז'אנרים מוזיקליים ואמנותיים, החל מראפ וספוקן וורד ועד כלייזמר וארץ-ישראל. הנוכחות הבימתית המהפנטת שלו, תוצר של שנים רבות עם סיסטם עאלי, תיאטרון, פואטרי סלאם והדבר החמקמק הזה שנקרא כשרון, הפכו את ההופעה לקדירה רותחת של תענוג מוזיקלי צרוף. זו קדירה שלעתים עולה על גדותיה, לעתים נכווים ממנה קצת, ולעתים היא מותירה את הקהל דרוך ורעב לעוד. כשאמן מביא לבמה טקסטים פוליטיים חריפים, עלול להיווצר ריחוק בינו ובין הקהל שלו, אשר לא תמיד יודע איך להגיב אליהם. נטע וינר פתר את הבעיה הזו בשיטה נוגעת ללב – הוא סיים את ההופעה יחף, עם אקורדיון, בתוך הקהל שמקיף אותו במעגל אוהב, מוודא שחוויית ההופעה תיחרט עמוק בבשר. הנה קטע מפואר של 11 דקות שיעזור להמחיש מה התרחש שם:

ירון ברוידא

אלבום השנה

גלעד כהנא
גלעד כהנא – אפריקה שלי
אפתח בוידוי: בשנה האחרונה אני חווה קושי עם האזנה רציפה לאלבומים שלמים. לרוב, מתישהו באמצע האלבום משתלטת עליי ההרגשה שהתֶמה המוזיקלית חוזרת על עצמה, ואני מתחיל להשתעמם ולאבד עניין. אני לא יודע אם הבעיה היא בי, או באלבומים שיצאו השנה. מה שאני כן יודע הוא שבמקרה של גלעד כהנא, המקרה הפוך לחלוטין: מלבד שיר הנושא היפהפה, כמעט בלתי אפשרי להאזין לכל קטע נפרד במנותק מהאלבום – בעיקר כי רוב הקטעים בו לא ממש יכולים להיות מוגדרים כ"שירים". זהו אלבום שמורכב מרסיסי ביטים, קטעי ראיונות, סיפורים קצרים, סימפולי נאומים, והרבה משחקים בצעצועים (שהעלו לי אסוציאציות לאלבומי הקסיו המעולים של אלון עדר). שירים של ממש – עם בית, פזמון או מלודיה קליטה – קשה למצוא כאן. אך זה בדיוק מה שהופך את ההאזנה לאלבום במלואו לחוויה שלמה וייחודית – מסע רצוף פיתולים, עליות ומורדות בנבכי מוחו הקודח של כהנא.

קו דק מפריד בין תעוזה אמנותית ליומרה חסרת כיסוי. כהנא מצליח להלך על הקו הזה במיומנות מרשימה, וגם אם לעיתים הוא מתנדנד מעט לכיוון היומרני, הוא מיד מחזיר לעצמו את שיווי המשקל וממשיך ללכת קדימה עם חיוך ממזרי מרוח על הפנים. כי כמו כל לוליין, כהנא יודע: אם אין סיכון אמיתי ליפול, מה העניין בהליכה על חבל?

אבל בתכלס, תואר אלבום השנה מגיע ל"אפריקה שלי", גם אם רק בזכות חשיפת המשורר הצעיר והמופלא שחר ארנסט, שהיה בן חמש וחצי (!) בזמן כתיבת אחד השירים הבולטים באלבום – "צמח הרותם".

ציון לשבח בקטגוריית אלבום השנה:
תומר ישעיהו – אופניים חשמליים

שירי השנה

 

קמה ורדי – רפסודה
הוואלס האקוסטי של קמה ורדי מנותק מזמן ומקום, מטרנדים מוזיקליים "נכונים", וממעטפת הפקתית "מאגניבה". כבר ציינתי בגיליון הפרינט האחרון של קולומבוס עד כמה המעבר של קמה ורדי לעברית הוא מבורך, והשיר הזה הוא הוכחה מוצקה לכך. מספיק לשמוע את הדרך שבה היא מבטאת את המילה "י-רֶ-ח" כדי להישבות בקסמה.

ציון לשבח בקטגוריית הוואלס האקוסטי:
Benjamin's Brother – Story About A Broken Heart

עטר מיינר – את
אין הרבה שירים סקסיים בעברית, ולרוב כשמוזיקאים מנסים לקחת על עצמם את האתגר – התוצאה מביכה. עטר מיינר הצליח איכשהו לדלג בקלילות מעל המשוכה הזו, ובאמצעות שימוש מדויק בביטים ואלקטרוניקה עדינה, כתב שיר אהבה אפלולי, שמייצר כבר על הביט הראשון אווירה סליזית (במובן החיובי של המילה, אם יש כזה מובן), ואף עשה את הבלתי ייאמן כשגרם למילה "מאמי" להישמע סקסית (טוב נו, גם דיקלה עשתה את זה).

ציון לשבח בקטגוריית השימוש המדויק בביטים ואלקטרוניקה עדינה:
לווייתנים – האם אוכל לאהוב בשלווה

ג'ימבו ג'יי – תזכרי
עומר הברון, הידוע בכינוי הבמה "ג'ימבו ג'יי", הוא אחד מלהטוטני המילים המקצועיים בארץ, שהוציא השנה במימון הדסטארט מוצלח את אלבום הבכורה שלו ביחד עם להקת ספא, ובהפקתו של הפנומן איציק פצצתי. מלבד העובדה שמדובר בלהיט קליט וממכר מההאזנה הראשונה, הוא גם זה שהביא לחיינו את גילי בית הלחמי – המתרגמת שהפכה את שפת הסימנים לקטע הכי אופנתי בסביבה.

ציון לשבח בקטגוריית הלהיט הקליט והממכר:
ליאורה יצחק – מעלה מעלה

שלומי ברכה – צב
אז מה עדיף: בית על הגב, או בית על אגם? השיר הפותח את אלבומו האחרון של שלומי ברכה הוא גם הטוב ביותר בו לדעתי – עם הפקה "מטרופולינית" מהוקצעת של עופר מאירי מחד, נגינה רוויית דיסטורשן ובס של "קין והבל 90210" מאידך, ומעל הכול – הקול הנונשלנטי של ברכה, ששוב מראה לנו איך עושים רוק ישראלי כיפי.

ציון לשבח בקטגוריית "כך עושים רוק ישראלי כיפי":
רועי פרייליך – תן

לידוי, אסטמה ושקד פררה – עור ברווז
לא אכפת לי שזו פרודיה – זה פאקינג מעולה, וזה השיר שנתקע לי בראש הכי חזק השנה (גם כשניסיתי להתנגד). אגב – ויסלחו לי כל המבקרים "אניני הטעם" – אני מת גם על מושאי הפרודיה. כן, גם על "ברבי" ו"סלסולים" של סטטיק ובן אל תבורי. נשבע בבאבא סאלי.

ציון לשבח בקטגוריית השיר שנתקע לי בראש:
Niv Ast – One Time

הופעת השנה

 

כל הופעה עם תזמורת
השנה גיליתי שכמעט בכל הופעה שבה יבזקו לי מעל מנה נדיבה של כלים קלאסיים, החוויה שלי תשתדרג. זה קרה בתחילת השנה עם שלומי שבן והקאמרטה הישראלית ירושלים – הופעה שבמיוחד לכבודה הוקם אתר חד-פעמי ומרשים למרגלות תחנת כוח בתל צפית. זה קרה באמצע השנה עם תזמורת המהפכה בשיתוף ההרכב Geshem (בהובלתו של יונתן אלבלק המוכשר), שיצרו ביחד עיבודים חדשים לסטנדרטים של ג'אז (וגם אירחו את האחיות לוז). וזה קרה ממש השבוע, שוב עם תזמורת המהפכה – הפעם בשיתוף "החצר האחורית" ויענקלה רוטבליט. בהופעה הזו, מלבד השירים החדשים של החצר, היו גם עיבודים מטלטלים לקלאסיקות ישנות של רוטבליט (כמו "קפה טורקי", "אמא אדמה" ו"רואים רחוק רואים שקוף"), אותם הגה נדב ויקינסקי. בחיזוק של מקהלת הבנות "בת שיר", והקריינות הכריזמטית של רוטבליט עצמו, שישב באמצע הבמה ותיפקד כמעין נביא זעם שמותש מנבואות הזעם של עצמו – האפקט היה לא פחות ממצמרר. בקיצור, תנו לי עוד תזמורות בבקשה!

ציון לשבח בקטגוריית הופעת השנה:
TATRAN בתאטרון גשר.

אלקנה

אלבום השנה

שלום גד
שלום גד – הכל חדש
האלבום של שלום גד תפס אותי באוזניים, הריץ לי דימויים מסעירים מול העיניים וקינח בפגיעה ישירה בקרביים. הוא סיכם לי שנה של פגישה מטלטלת עם דויד פרץ, של היכרות עם אנשי דור 1.5 וארגונים אחרים שעוסקים בזהות הישראלית המדומיינת והאמיתית, של שעות של הקשבה לאלבום האחרון של אסף אמדורסקי עם מה שהוא אומר עלינו כחברה ולאלבום האחרון והים תיכוני של ברי סחרוף, שמספר סיפור ישראלי מאוד. עם "הכל חדש" שלום גד הצליח להגיע לקהלים חדשים וגדלים, ולספר את הסיפור שלנו, עם אומץ, חדות, ישירות, קצת ציניות והמון אהבה. הסיפור הזה צריך להישמע עוד ועוד.

שירי השנה

 

ענת מלמוד – לפני השינה
ענת מלמוד מביאה כל כך הרבה טוב במוזיקה שלה שחבל על המילים שמתארות אותה, ובכל זאת כמה מילים: רקע קלאסי, מילים ישירות, לחן ועיבוד שלא מרפים, הפקה של צח דרורי, והכל נעים ושקט ונוגע.

ברי סחרוף – ירח
כנראה שרק ברי סחרוף יכול לקחת טקסט של אלתרמן ולהפוך אותו לבלוז ערבי-טורקי מכשף. המילים של אלתרמן מקבלות עטיפה מלודית מדבקת ועיבוד עשיר מאוד, ועכשיו הצטרף אליו גם קליפ שעושה הרבה כבוד למוזיקה.

נעמי חשמונאי – איך זה
הגיטרות, הקול והפסנתר של נעמי חשמונאי הם מהדברים המרעננים היותר שקרו לרוק הישראלי השנה, וזה עוד לפני הקליפ שלה ל"כאן". השיר הפותח את אלבום הבכורה שלה שם הכל על השולחן: מילים ישירות, לחן מדבק וקול עוצמתי שלא מתבייש. ופסנתר.

הופעת השנה

 

לונה אבו נסאר
כסא לא חורק בהופעה של לונא אבו נסאר, כוס בירה לא זזה ואנשים לא מעזים להוציא מילה מהפה, או פלאפון מהכיס, כדי לא להפסיד אף צליל. היא מתחילה בלחישה ובמבט ביישני ולאט לאט עולה ופורצת וממלאת הכל – בעברית ובערבית, בגיטרות ופסנתר, היא מרגשת ומסקרנת. כשהיא מופיעה בירושלים, היא מקלפת כל סנטימטר של ציניות מהקהל שלה וגורמת להאמין, שיש לכולנו תקווה פה. לא להחמיץ אותה!

ציפי פישר

אלבום השנה

יאיר יונה
יאיר יונה – חרב
יצירתו של יאיר יונה נמצאת בשולי התודעה שלי כבר זה זמן מה, אבל זה אלבומו האחרון – "חרב", שהצליח לתפוס את תשומת ליבי המוחלטת. זהו אלבום קונספט על מלחמת יום הכיפורים שבמידה מסוימת ממשיך את הקו שברי סחרוף התווה בשיר "ריבונו של עולם", שגם משלב סאונדבייטס מהמלחמה עם מוזיקת רוק. אבל בעוד שמה שסחרוף עשה היה בגדר סיפור קצר, יצירתו של יונה הינה רומן רחב יריעה, שלוקחת אותנו מהשקט לפני הסערה להשתברותה, לסיום שמתאר את ההליכה בין ההריסות, "את האימה והתקווה", כפי שהוא שר בסיום, השיר היחיד עם מילים באלבום אינסטרומנטלי.

בגלל הנושא שלו, אחת הטראומות הלאומיות הגדולות שעברו על המדינה, "חרב" ייקרא אלבום "חשוב". העובדה שזהו אלבום חשוב על נושא כבד משקל, תגרום להרבה אנשים להתעלם מהשאלה במה האלבום הזה מצטיין מבחינה מוזיקלית, או אפילו להתעלם מבעיות שבו, אם ישנן כאלה. עבורי, בעוד שזהו אלבום שמאוד מקובע במציאות הישראלית, מבחינה מוזיקלית הוא מתכתב עם שני אלבומי פוסט רוק שיצאו שניהם ב-2003 שאני מאוד אוהבת, "Earth is Not a Cold Dead Place" של Explosions in the Sky ו-"This is Our Punk Rock" של Thee Silver Mt. Zion. שני האלבומים האלה נמצאים בין שני הקצוות שמתוארים בשיר – האימה והתקווה. שני האלבומים האלה יצאו בהשראת 9/11, אבל האלבום של ת'יי סילבר מאונט זיון הינו אלבום מחאה פוליטי, שמבכה את החורבן של עיראק בהפצצות, בעוד שאלבומם של אקספלוז'נס אין דה סקיי הינו הרהור אקזיסטנציאליסטי על מציאת הטעם לחיים בעולם רווי אלימות. אלבומו של יונה הוא לא זה ולא זה – הוא בא להראות מה עבר על אנשים במלחמה, מבלי להיכנס לאמירות פשטניות בסגנון של "חורף 73'". מצד שני יש בו בהחלט מן הפן שנלחם בדימוי ההרואי של המלחמה, כפי שהוא ציין בראיונו עם אלקנה כהן. כך שבצורה מסוימת, למרות שיש בין אלבומו של יונה אלמנטים משותפים לשני אלבומים אלה – שימוש בגיטרות מהדהדות שבונות ג'אמים ארוכים המובילים לקרשנדו, תזמורי מיתרים, עיסוק במלחמה – הוא הולך לכיוון עצמאי וייחודי שהוא לגמרי רק שלו.

ההישג של יאיר יונה ביצירת "חרב" באמת מעורר התפעלות. הוא מצליח ליצור את המקבילה המוזיקלית של סרט דוקומנטרי, להכניס אותנו לתוך התרחשות אותה לא חווינו במציאות, תוך שימוש בז'אנר מוזיקלי שלא כל כך מוכר לקהל הרחב הישראלי. המטרה של אמנות היא להשתמש בכוח הדמיון כדי לגרום לנו לחוות דברים מנקודת מבט רעננה, וכיוון ש"חרב" מצליח בכך, הרי האלבום הינו יצירת אמנות בשלה ושלמה, העומדת בשורה הראשונה של יצירות מוזיקליות העוסקות בטראומה קולקטיבית ממבט אישי, כמו "אפר ואבק" של גלעדי ופוליקר.

שירי השנה

 

טל פוגל – עוגת הרכבת
אלבומה של פוגל עוסק כולו במבט אחורנית אל הילדות, אבל אין שיר שמתמקד בזה יותר מהשיר הזה. זה שיר שמצליח לדבר על ילדות מבלי להיות נוסטלגי, בלי מתיקות יתר ועם מגע של מלנכוליה. אני לא מאמינה שיש מי שיכול להקשיב לשיר הזה בלי להתגעגע לילדות שלו.

האחיות ג׳משיד – בשבילך
זה השיר היחידי באלבום של האחיות שאפשר לשמוע בו קול של אדם אחר (המפיק אביב משולם), והוא דואט בין גבר לאישה שהוא גם שיר אהבה. מה שמיוחד בשיר הזה זה שהוא לא שיר על אהבה קיימת, אלא על ההתכוונות לקראת אהבה עתידית, "אני רוצה להיות מוכנה לקראת, אני רוצה להאמין שכשתבוא לא אפספס אותך". השיר הזה מכיל בתוכו את כל החרדה והתקווה שאנשים משליכים על מערכת יחסים זוגית שעדיין אין להם, ובשל כך אני מאוד אוהבת אותו.

שירלי קונס – ככל שזה עובר
אני אוהבת את כל השירים באלבומה החדש של קונס, אבל משהו בבלדה העצובה הזו מתחבר אלי יותר מכל השאר. המוזיקה מצליחה להעביר את תחושת התקיעות הזו באמצעות פראזה שחוזרת על עצמה. יש בו משהו מן הטווח הרגשי שיש בשיר "To the End" של בלר, מעין עייפות מכל העניין הזה של אהבה, והשלמה עם כך שזה לא הולך להיות יותר טוב.

ניתאי הרשקוביץ – דברי שיר
שילוב הכוחות בין ניתאי הרשקוביץ לריג'וייסר מכיל בתוכו הרבה אנרגיה, ושכמכניסים למיקס את שי צברי, מקבלים מספיק אנרגיה להאיר עיר שלמה. עם קלידים "מזרחיים" סטייל מוריס אלמדיוני, נגיעות אלקטרוניקה וג'אז שנותנות לשיר תחושת וינטאז', זה שיר שמצליח לשלב בין הטרנד המבורך של "אינדי מזרחי" לג'אז עכשווי.

אביב גדג׳ – נשמות מנייר
לגבי אביב גדג' אני קצת משוחדת, כיוון שהוא עוד לא הוציא שיר שאני לא אוהבת. נראה שהאלבום החדש שלו יהיה רווי בכלי מיתר, אבל זה לא מונע ממנו לכתוב בלדת רוק שנותנת בראש כמו "נשמות מנייר", שמצליח לסכם את רוח התקופה כהרגלו בצורה מדויקת, כשהוא מדבר על מצלמות שהורגות מהר יותר מרובים, בעידן בו כולם מצלמים את כולם מבלי לחשוב על ההשלכות של הדבר.

אילנה אליה – שפת האהבה
אחת התלונות שאוהבים להשמיע זה שלא יוצרים שירים מזרחיים כמו פעם. ובכן, השיר "שפת האהבה" הוא בול שיר מזרחי כמו של פעם, ואם היה צדק בעולם השיר הזה היה חורך את גלי הרדיו. עם לחן של אהובה עוזרי למילים שכתב דורי מנור (וזו לא הפעם הראשונה בה היא מלחינה את מילותיו, שיר בביצועה של רונה קינן באלבומה של עוזרי הוא גם פרי שיתוף פעולה בין היוצרים האלה), זהו שיר אהבה שמצליח לשלב תרבות גבוהה בתרבות עממית, ואין מתאימה מאליה לבצע שיר של עוזרי, כיוון שלקול שלה יש גוון ויכולות דומות לאלה של עוזרי בנעוריה.

הופעת השנה

 

Shtuby Band Experience
את ההרכב של יובל טל ראיתי בעוד הפקה של חגי הירשמן, מה שממשיך את המגמה מסיכומים ישראליים קודמים שכתבתי לקולומבוס. למרות שהייתי בהרבה הופעות השנה, מההופעה הזו יצאתי כמו חסידת כת שראתה את האור, וסיפרתי לכל מי שרצה לדעת וגם לכל מי שלא, שזו להקה שהם חייבים לראות בהופעה חיה. עוד לפני שראיתי אותם מופיעים אהבתי את השירים שלהם, אבל הלהקה הזו מצליחה להכניס ערך מוסף בהופעה שהאזנה לשירים לבדה לא מצליחה להעביר. נתחיל בכך
ש-Shtuby לוקחים השראה מהרכבים כמו Voca People ו-Blue Man Group בהכנסת מימד תיאטרלי להופעה שלהם, כשטל לובש חליפת פריזמה אדומה, בעוד עומר דיין בתפקיד ה-MC משתמש במגפון וסוג של מסכת גז כדי לייצר דמות שהיא בין הדמות של MC ב"קברט" לפאנקיסט מוטרף, די בדומה ל"מסך הלבן", אבל לעומתם כיוון שהוא לא מנגן בשום דבר יש לו יכולת עוד יותר גבוהה להתפרע, הוא מטייל לתוך הקהל ויוצר איתו אינטראקציות משעשעות. המתופף היה לבוש רק בתחתונים, הבאסיסט בכלל נראה כאילו ברח מלהקת רוק פסיכדלית, והחלילנית הופיעה בהריון מתקדם בשמלה לבנה כמו בחתונה. ההרכב, שמגדיר את עצמו כחווית טראנס-פ'אנק-ג'אז, הצליח תוך חמש דקות בערך להזיז את הקהל הירושלמי ב"נוקטורנו", ומניסיון אני אומרת שזה לא מובן מאליו כיוון שקהל ירושלמי הוא קהל שלא רוקד באופן אוטומטי. במשך שעה וחצי הקהל קפץ ורקד כמו שלא ראיתי קהל בירושלים מעודו, וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה בה חוויתי מוזיקה אלקטרונית כמו שהיא צריכה להיות, כמו חוויה שבטית קולקטיבית. לרוב, אני אומרת שלא צריך להאמין להייפ, אבל במקרה של Shtuby אני חושבת שמה שהם כותבים על עצמם לגמרי מצליח לתאר את מה שהם מוכרים – זה לא כמו שום דבר שאי פעם ראיתם.

שי גולן

אלבום השנה

דויד פרץ
דויד פרץ – ארץ שלא שם
דויד פרץ הוא דמות ידועה בסצינה הישראלית בכלל והבאר-שבעית בפרט. כתושב באר שבע זמני לחמש שנים, יצא לי להיתקל בו פה ושם. ידעתי על השיר "דרך מצדה" ועל ה"הייקו בלוז", והדיבור הכללי היה שהוא מוזיקאי בחסד, אבל האישוש האמיתי לטענה הזאת הגיעה כשיצא "ארץ שלא שם". מעין אלבום קונספט על באר שבע, יש שם הרבה אזכורים למי שיצא לו לגור בעיר הזאת ועדיין מתגעגע לפעמים – "עשן הזמן", שיר שהוא גם מחווה לאחד מאבני היסוד של הסצינה הבאר-שבעית וגם נסיון לתאר את הקושי (וההזדמנות) שביצירה בבאר-שבע; "דרך מצדה" שבין השאר מזכיר את המתח שבין ה"סטודנטים המתחלפים" (אני מודה באשמה) לבין המהגרים שבקבע; יש גם אזכור לדימונה וירוחם ב"שיר של אמצע החיים"; בשיר הנושא יש אזכור לשיר עם מרוקאי – "חביבי דיאלי". לקינוח יש ביצוע מינימליסטי ומקסים ל"מקום בתוכי" של דויד פרץ יחד עם איתי פרל וקצת נדב אזולאי. בקיצור אלבום נהדר, מצד אחד נגיש לשמיעה ראשונה ומצד שני צופן בחובו הרבה גילויים לשמיעות שאחרי.

שירי השנה

 

טיפקס – מר אלבז
השיר הלפני אחרון באלבום החדש של טיפקס – "עבודת כפיים" הוא די מצחיק. אם לא חשבתם שקובי אוז יכול להפתיע בנושאים שהוא בוחר לשיר עליהם. אז הנה הוא החליט לשיר על טכנאי המחשבים ש"דפק" את אימא שלו, כשבמקום לתקן לה את המחשב מכר לה מחשב שיכול להתאים לנאסא עם 500 ג'יגה RAM (כך בשיר). אבל האמת היא שהקטע הזה שאנשי שירות מנצלים את חוסר הידע הטכנולוגי של אנשים מבוגרים זה נושא די ראוי לכתוב עליו שיר, נקווה שמר אלבז למד את הלקח שלו.

קותימאן – צאלים
שיר הצ'יל אאוט באלבום המשובח של קותימאן שיצא השנה – "6 AM". אני חיבבתי את הנינוחות שלו ביחס לשירים היותר קצביים באלבום. ומכיוון שהאזנתי לו אחרי שראיתי את הסרט "פרינסס שואו", ממש יכולתי לדמיין את הבית המואר של קותימאן בקיבוץ צאלים באמצע הלילה, בעוד קותימאן יושב מול המחשב ועורך.

קמה ורדי – רפסודה
עוד אלבום מוצלח שיצא השנה, אלבום הסולו השני של קמה ורדי שכבר כתבתי עליו כאן. זהו השיר הפותח את החצי העברי של האלבום, וגם הסינגל הראשון שיצא ממנו. מופת לפולק מינימליסטי עם הגיטרה של קמה שעושה ואלס בתוספת נגיעות מלודיקה ושריקות. שיר פרידה מושלם, כזה שמתגעגע, למרות שמילות המפתח בו הן: "אל תחזרי".

Swan Band – A Simple Trick Of Mind
שיר שהוא כולו מחווה לפולק רוק עם ההרמוניות הקוליות ש-CSNY הוציאו עליו פטנט. כאן ירון אמיתי ונועה שמר עושים את זה ועושים את זה פשוט כמו שצריך, עם המילים והלחן של עמי לוי.

אדם יעקב כהן – קשת
הגרוב, הלחן המהפנט, הקול החולמני והרגיש של אדם כהן והמילים החידתיות. שיר נהדר מאלבום נהדר.

גילי יאלו – Ashkeru
עוד לא יצא האלבום החדש של גילי יאלו, אבל הציפייה בשיאה. חלק גדול ממנה נובע (לפחות אצלי), מהרצון לשמוע עוד קאברים של יאלו לשירים אתיופיים ישנים. פה הוא לוקח את הגרוב האתיופי ומוסיף לו גרוב מערבי, לזה יאלו יוצק את הכריזמה שלו בקריאות שלו בפזמון (כולל הרעדת הלשון בסוף כל פזמון).

הופעת השנה

 

מהפיכה בחצר האחורית
האמת שהתכוונתי לכתוב על הופעה אחרת, אבל יום לפני הדד-ליין זכיתי להיות בהופעה המשותפת של חברי ה"חצר האחורית" – תומר יוסף, גדי רונן, איתמר ציגלר ויענקלה רוטבליט (עם רון בונקר שכבר נהיה חבר של קבע בהרכב) יחד עם תזמורת המהפיכה בניצוחו של רועי אופנהיים. ההופעה הייתה בלא אחר מאשר בית האופרה בתל-אביב. ההופעה הזאת באה אחרי זמן מה ללא הופעות של החצר, שבו הם עסקו בהקלטות לאלבום החדש. פעם אחרונה שראיתי אותם הייתה במקום הכי רחוק שיכול להיות מבית האופרה – קפה עזוז הרחק בנגב. קצת חששתי שהאווירה הנינוחה שתמיד יש בהופעות של החצר תלך לאיבוד בתוך המכובדות של בית האופרה ושהמילים והלחנים הכל-כך יפים של השירים יטבעו בתוך עיבודים גרנדיוזים של כלי מיתר. אבל, מהרגע הראשון שהצלילים של "מענה קולי" התנגנו באוויר, ידעתי שהשילוב הזה יצליח. חברי ההרכב הצליחו לשמור על הנינוחות שלהם. ציגלר מהנהן עם כל הראש בקצב, יענקלה רוטבליט יושב במרכז הבמה ושר בעיקר לעצמו בהנאה, יכול להיות שתומר יוסף קצת ניסה להיות יותר עדין עם התופים (בכל זאת היו בעלי מנויים קלאסיים בקהל). בנוסף לעיבודים של הלהקה והתזמורת לשירים מהאלבום הראשון וגם לשני שירים מהאלבום שייצא, זכינו ליצירה בשלושה חלקים שמשלבת שירים ישנים יותר של רוטבליט (רואים רחוק רואים שקוף, קפה טורקי) שאותם שרה מקהלה (!!!), עם קטעים מתוזמרים ומונולוג שרוטבליט הגיש. היצירה נקראת באופן הולם: "אדון משורר" והעיבודים הם של נדב ויקינסקי. העיבוד היה לעיתים אופראי מידי לטעמי, אבל הועבר יפה בניגוד לנונשלאנטיות שבה רוטבליט הגיש את הטקסט שלו. רגע השיא בהופעה מבחינתי היה הביצוע המפתיע ל"אחד משלנו", כשהתזמורת צועקת יחד עם ציגלר. הרגע הזה חזר על עצמו כאשר לשמחתי החליטו חברי הלהקה והתזמורת לבצע אותו שוב בהדרן לא מתוכנן (הקהל פשוט לא איפשר להם לרדת מהבמה).

עומר אסייס

אלבום השנה

ארמון
ארמון – ארמון
כאשר התיישבתי לחשוב מהו אלבום השנה שלי במוזיקה העברית, מצאתי עצמי מתחבט. על פי אלו קריטריונים אבחר מבין כל השפע שהיה לנו השנה?
האם האלבום צריך להיות הכי ישראלי? הכי טוב מוזיקלית? או בכלל לבחור את האלבום שהצליח להנפיק הכי הרבה שירים לרדיו ולהגיע להכי הרבה אוזניים?
אמנם לא בין רגע, אך אלבום הבכורה של ההרכב ארמון הצליח לגרום לי להבין מה צריך בכדי להיות האלבום הנבחר שלי.
ראשית כל, הוא מצליח באלגנטיות מדהימה להיות מאוד ישראלי. כן, גם אלגנטי וגם ישראלי.
קיץ חם לדוגמא הוא שיר שמצליח במעט המילים שלו להעביר את התחושה מלאת האנרגיה ובו זמנית רווית היאוש והתשישות מהקיץ שכל אחד מאיתנו מרגיש אי שם באיזור יולי אוגוסט.
שנית, זה אלבום מאוד בטוח בעצמו, אולי בגלל העובדה שהמשתתפים בו הם מוזיקאים סופר פעילים בעוד הרבה כיוונים. התוצאה היא שהחיבור שלהם הוליד אלבום בכורה בוגר, מהודק וכייפי.
ואולי הסיבה הכי משמעותית בשבילי היא שהאלבום נשמע אפילו עוד יותר טוב בלייב.
למרות עידוד היצירתיות שהקפיצה הטכנולוגית העניקה לנו כאשר הנגישה הקלטת מוזיקה לכל נגן חדר שינה עם מחשב ומקלדת שליטה, בעיניי, גם היום, אין תחליף להופעה חיה.
המבטים והתיאום בין חברי הלהקה, האנרגיות בנגינה והקשר עם הקהל הם דברים ששום קובץ MP3 אינו מעביר. אלו בדיוק הדברים שהלהקה מביאה בהופעה חיה והופכת את המוזיקה של האלבום הזה מסינת' פופ חולמני למסיבה צבעונית וקצבית. ולהקה שמביאה לי קצת משני הדברים האלה יחד עם מילים בעברית היא מסוג הדברים שעושים את הקיץ פה לקצת יותר נסבל.

שירי השנה

 

ג'ימבו ג'יי – תזכרי
לעומת הבחירה באלבום שהיתה בשבילי רווית התלבטויות, בשיר השנה זה הלך יותר מהר.
עם כמות רפרנסים בלתי סבירה לתרבות הפופולרית שנכנסת בתוך שלוש וקצת הדקות של השיר, תזכרי של הראפר ג'ימבו ג'יי יחד עם להקת ספא יכול היה בקלות ליפול למשבצת של שיר דאחקה.
אך הוא לא. אפילו רחוק מכך. הרבה בגלל הדרך בה ג'ימבו ג'יי מצליח להפנט את המאזין עם הראפ המהיר ובטוח בעצמו שלו, בעיניי הטוב ביותר שנראה במחוזותינו.
אך יותר כך, כי ג'ימבו ג'יי לא רק שר את המילים, הוא נכנס לתוך הדמות ונע עם האינטונציה שלו בין פליאה, סיפור או דרישה מהמאזין.
מי שמכיר את ג'ימבו מהמופע של ויקטור ג'קסון ו"העיר הזאת" יודע שהוא גם שחקן מעולה, הדרך בה הוא מביא את היכולת הזו למוזיקה שלו עושה את תזכרי לשיר הכי מרענן ששמעתי השנה.

מוטי עמיר – להצחיק את סמי
אין לי הרבה מילים גדולות להגיד על השיר הזה, בעיקר בגלל העובדה שהוא מאוד פשוט. אבל דווקא בגלל זה הצלחתי להתחבר אליו כל כך. בלי להטוטים ועם קול יפהפה מוטי עמיר קנה אותי, עם 3:48 הדקות הכי מקסימות ששמעתי השנה.

ענת מלמוד – לפני השינה
הגרוב המעולה שענת מלמוד מכניסה פה בבתים הופך את השיר הזה לפנינה אמיתית בתוך האלבום המצוין הזה. מלמוד ממשיכה ומקפצת בין הקצב בבתים לבין הרמוניות מרגיעות בפזמון.
עם פחות מעשר שורות שנכנסות בפחות משלוש דקות של שיר, מלמוד מראה פה שגם מעט הוא לפעמים הרבה מאוד.

הופעת השנה

 

אקו וטיטו + מאלוקס
יש משהו בהרכב שמורכב משני אנשים שמכריח את כל אחד למקסם את היכולות שלו. שני הצמדים עמוסי האנרגיות מאלוקס ואקו וטיטו עומדים בפני עצמם כהרכבים מעולים, אך השילוב בינהם בו חזיתי אי שם במרץ בבארבי היה מסה קריטית של כיף.
הגרוב העמוק וה-Laid Back של אקו וטיטו השתלב באופן מושלם עם הטרפת עליה אחראים אייל תלמודי ורועי חן.
העובדה כי בשני ההרכבים עומדים בחזית מוזקאים עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה לא הורידה לרגע מרמת הפרגון והדינאמיקה המצויינת בין אקו לתלמודי.
נדמה שהשנה כמעט ולא היה ניתן למצוא הופעה ללא אורחים, מגמה מבורכת בעיניי. החיבור בין שני ההרכבים האלה הרגיש כאילו היה צריך להתרחש מזמן.
באותו ערב בבארבי, בו הקהל היה מהופנט בעיקר לאקו ותלמודי שעמדו בחזית, היה לי ברור שאת המופע שמעלים ארבעת המוזיקאים המעולים האלה אני עוד אזכיר בסוף השנה.

הקפטן

שירי השנה

Benjamin Esterlis – Another Ocean
את השיר הנהדר הזה מתוך האלבום האחרון של בנימין אסתרליס התכבדנו להביא לכם בבכורה, וכך כתבנו: "זהו קטע פופי מהורהר, קינה על משהו שנגמר ובאותו זמן זהו המנון מלא בנחמה ותקווה. שיר משובש ויפהפה המהדהד את בית מדרשו של לי הייזלווד. אצלנו הוא כבר בריפיט חולמני…"
כל מה שאמרנו אז עדיין רלוונטי, והשיר הזה, והאלבום ממנו הוא לקוח, עדיין אצלי בריפיט.

לוויתנים – האם אוכל לאהוב בשלווה
אלבום הבכורה של ההרכב לוויתנים (אביב משולם ותומר ברוך) בלט השנה במקוריות ובחדשנות שלו, ובעיקר ביופי הגדול שקורן ממנו. ציפי פישר שלנו גם דיברה עם החברים על תהליך היצירה של האלבום בחודש מרץ האחרון.
יש ב׳אחרי גופי המים׳ לא מעט שירים נהדרים, אבל "האם אוכל לאהוב בשלווה" הוא זה שאני חוזר אליו הכי הרבה, בזכות ההבטחה הגדולה שטמונה בו, ושהוא גם מצליח לקיים.

Ben Simone – Strange Boy
חנן בן סימון עבר לא מעט בסצינה המוזיקלית הקטנה שלנו עד שמצא את הקול האמיתי שלו בדמות האלבום הראשון שלו שיצא השנה בהפקתו של רע מוכיח.
"ילד מוזר" מתוכו הוא לא רק טקסט חושפני ומרגש, הוא גם ההוכחה לרמת ההגשה והביצוע הגבוהה של בן סימון ולזה שאפשר לעשות פה פופ אמיתי.
שווה גם להזכיר את הקליפ הנהדר המלווה את השיר, מלוטש ומופק לעילא, ובעיקר זר בנוף הקליפים המקומי.

JOOVE – How To Let Things Go
לא קל להתבלט בתוך סצינת האינדי-אלקטרוני הישראלית הגועשת. JOOVE (יובל שנהר ואביעד סינמנס) מצליחים לעשות זאת בכלים פשוטים לכאורה; מינימליזם, דיוק וחזרה במקומות הנכונים. How To Let Things Go עושה את כל אלה בצורה מושלמת, ומתיישב לי בראש לתקופה ארוכה אחרי כל האזנה.

Totemo – Seesaw
מבחינתי זה ש-Totemo (רותם אור) עדיין לא הוזכרה בסיכום הזה זה סוג של טעות המחייבת תיקון. אחרי תהליך החלמה לא פשוט שעברה (ודובר בו מספיק), אור קמה על רגליה ויצרה את אחד האלבומים הכי מהודקים ויפים של השנה החולפת. כמו JOOVE מהפסקה למעלה, גם אור יודעת להשתמש בכלים שרכשה לאורך השנים בצורה מעוררת התפעלות. ההגשה הקלילה והנהדרת (למרות הטקסטים הלא קלים לעיתים) והלחנים הזכירים והמדבקים, מתחברים למקשה אחת מעניינת ומרעננת. יכולתי לבחור כמה שירים, אבל הפעם אלך על Seesaw המצוין.

OSOG with The Hazelnuts – Who Who
שני הרכבים מעולים מתאחדים לשיר קייצי, אופטימי ומרענן. מה יכול להשתבש? מסתבר שכלום. אחד השירים הכי נהדרים של השנה, אליו מתלווה גם קליפ קסום.

אלי רוזן – דלתות מסתובבות
אלי רוזן הוא ללא ספק אחת ההפתעות היותר משמחות של השנה מבחינתי. המוזיקה שלו היא מאוד ישראלית (במובן הכי טוב של המילה), אישית ונגישה באותו הזמן, ומלאה בפנינים טקסטואליות, כמו השורה המסיימת בבית הראשון של "דלתות מסתובבות" שתופסת אותך לגמרי לא מוכן:

"ממה את מפחדת?
מה כבר יש לך להפסיד?
הזמן הורג את כל מה שטוב בך
ובחוץ כולם חוזרים לתקליטים"

האלבום השני של רוזן הוא אלבום בשל, מלא שכבות, ומעניין אותי מאוד לגלות לאן הוא עוד יתפתח בעתיד…

Men of North Country – Let's Get Away
החברים של Men of North Country עשו השנה את כל הדברים הנכונים, וכל סינגל שהם שחררו מתוך האלבום החדש שלהם היה פצצת סול גרוב מתקתקת.
גם ב"Let's Get Away" האנרגיות גבוהות, הכלים (הרבים) נוכחים והדהירה בלתי פוסקת. בדיוק מה שצריך לקיץ הישראלי הרותח.

The Aprons – Fear of heights
הצמד הנשי The Aprons חוזרות ארבע שנים אחרי אלבומן הראשון עם אלבום שני שהן מימנו בעזרת הדסטארט. כמובן שזה בדרך כלל קלישאתי להגיד, אבל המוזיקה של חוה כהן וטליה פרי היא באמת חלומית. המוזיקה שלהן נובעת מעולם של פיות, נימפות ואגדות והדבר הזה מתבטא בכלל היצירה שלהן; מהטקסטים, דרך הלחנים הקסומים ועד הפן הויזואלי הפנטסטי של ההרכב.
הסינגל השני מתוך האלבום – Fear of heights, הוא בלדה יפהפיה ופסקול אמיתי ללילות מלאי חלומות.

משה בן-יוחנה – הי זו לא את
את הגילוי של האמן הנהדר הזה אני חב לאלקנה שכתב על האלבום החדש שלו באוגוסט האחרון. עמיר לב על ההפקה, Tree על הנגינה ובן-יוחנה על השירים הקטנים, המקומיים ועל ההגשה הפשוטה והנוגעת ללב. גם כאן היה קשה לבחור שיר אחד, אבל נראה לי שדווקא "הי זו לא את" הקצרצר מעביר הכי טוב את כל מה שרציתי להגיד. אלבום שכדאי לכם לגלות.

זהו, אנחנו סיימנו. שתהיה שנה מתוקה כדבש, עם עוד הרבה מוזיקה חדשה וטובה…

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    נחום שנה 1

    יופי של סיכום שנה.
    יישר כח.

  • DISQUS: 0