Homeאלבומים חדשיםריאיון

לפרק ולהרכיב מחדש: ניצן אנגלברג משוחחת עם נטע וינר לקראת צאת אלבומו החדש + שיר בבכורה

נטע וינר. צילום: אורי רובינשטיין

נטע וינר. צילום: אורי רובינשטיין

עם הלהקה סיסטם עאלי, יש לי רומן מתמשך. שמעתי עליה לראשונה כשחבריה הוציאו את אלבומם לפני כשנתיים וחצי. אני חיכיתי אז, לא בחשק רב, לגיוס הקרב ובא, ואיכשהו הגעתי לאלבום של החבורה היפואית, שתפס אותי ללא הכנה מוקדמת והעיף לי את המח. שיר אחד שתפס אותי במיוחד והתחבר כל כך טוב לתקופה המבלבלת והקצרה מידי הזאת בין סיום התיכון לגיוס המאיים, היה "בונים את הבית מחדש". לא הבנתי אז חצי ממה שהושר שם, שכן חלק מהשיר היה בערבית, אבל זה לא באמת שינה. עד סיום הטירונות שלי, ידעתי את כולו בעל פה, גם את החלקים בערבית, בזכות לופים אינסופיים ברכבות ובשעות ט"ש.

בהמשך, ניסיתי כמתבקש, לתפוס אותם בהופעה. תמיד היה תכנון ללכת, אבל הוא לא יצא לפועל בגלל סיבות שונות ומשונות.
הרגע המיוחל הגיע לפני שנה בהופעה בתמונע בתל אביב. הייתי רוצה להגיד שלשמוע את "בונים את הבית מחדש" בהופעה הזו, סגר אצלי איזשהו מעגל, אבל זה לא יהיה נכון כי עדיין הייתי בצבא. מה שכן יהיה נכון להגיד, זה שבאותו רגע נראה לי שהייתי המאושרת באדם.

והנה עכשיו, קצת יותר משנה לאחר מכן, עומד נטע וינר, חבר סיסטם עאלי, להוציא אלבום סולו ראשון ולכבוד זה, זכיתי לשוחח איתו על זהות, שפות, היפ הופ ויפו בבית קפה קטן ביפו, כמובן.

מה גרם לך להוציא אלבום סולו אחרי כל כך הרבה שנות פעילות בסיסטם עאלי?
"חשבתי על זה עכשיו, והאזור הזה פה ביפו הוא אסטרטגי בהקשר הזה. סיסטם עאלי הם אחיות ואחים שלי כבר הרבה זמן, הרבה שנים. גדלנו ביחד בכל צורה. ודווקא האלבום הזה, אלבום הסולו הזה, הוא אלבום מאוד מאוד אישי ונראה לי שמבוסס גם על דברים שהבנתי בסיסטם עאלי, גם לשונית וגם מוזיקלית, וגם דברים שהתחדדו לי בתוך עבודה עם עשרה אנשים שמגיעים מעשרה מקומות שונים ועם השפעות מוזיקליות כל כך מגוונות. אז גם יש איזה דין וחשבון אישי כזה שקורה. שזה היה האאוטלט של הדבר הזה".

באמת בגלל שמדובר בעבודה אישית יותר, לא יותר קשה לך להופיע עם החומרים מהאלבום החדש ולחשוף אותם מול קהל?
"זה יותר קשה ויותר קל. זו חוויה מאוד מאוד שונה. אני גם מרגיש קצת לבד פתאום, אז כן, יש בזה איזה משהו שהוא הרבה הרבה יותר חשוף מן הסתם. זה כמו להתרגל להיות בטנק ואז לעבור לאופניים פתאום".

באלבום החדש אתה מתעסק המון בחזרה לשורשים, חזרה למקורות. מה גרם לך לשים את הנושא הזה במרכז?
"זה אלבום שנכתב לאורך חמש שנים. השירים האלה נכתבו כאן, על שדרות ירושלים בגיל 20 וזה פחות, אני חושב, חזרה לשורשים כמו שזה תהייה על שורשים – אם יש אותם, ואם כן, אז איפה הם. מתוך הרגשת שייכות מאוד חזקה אבל גם הרגשת תלישות מאוד מאוד חזקה.
נראה לי שבתור ילד בן 19, להסתובב ביפו ולהחליט שזו עיר הבירה שלך בעולם, אבל גם להיות הכי זר פה בעולם ולדעת שזה ככה, זה משפיע".

למה להיות הכי זר פה בעולם?
"כי זו לא העיר שלך. זו עיר שבאופן מובהק הזהות שלה מהווה חורבן באיזשהו אופן, אבל באותו מובן מגלמת גם איזו תקווה.
יפו בתור הזהב שלה הייתה נקראת "אם אלע'ריב" – האמא של הזרים. זאת אומרת, המקום שאליו באים כל מי שאין לו אמא.
ובגלל זה היא הייתה כזאת צומת של תרבויות מבחינה כלכלית, תרבותית, מסחרית, ובטח מבחינה אומנותית, מוזיקלית או תיאטרלית.
אז נראה לי שהשהייה הזאת עוררה הרבה מאוד שאלות. גם לשונית לגבי העברית והקשר שלה לערבית ולרוסית וליידיש, לשפות שהיו אחיות או אמהות או בנות דודות שלה, וכאילו נחתכו מהתמונה באיזשהו מובן".

אז בגלל זה גם בחרת לשלב כל כך הרבה שפות באלבום?
זו פחות הייתה בחירה כמו שככה הטקסטים האלה נכתבו, זה היה ממש כמו שברים שאתה מנסה להרכיב מהם איזו תמונה.
אתה לוקח את המטען המילולי הזה, שהוא העברית שאנחנו מדברים כאן, עכשיו, מפרק אותו ומנסה. זה ניסיון להרכיב ממנו משהו שהוא התחלה של תשובה או משהו קוהרנטי".

למה בחרת לקרוא לאלבום "בזכות השיבה"?
"נראה לי שזה מאוד קשור לזה. זאת אומרת, זה מדבר על שיבה או על הרבה שיבות. יש פה ביפו כמה שיבות מגולמות וכמיהה לשיבה והאלבום עוסק בזה. זאת אומרת, עוסק גם בשיבת ציון לצורך העניין, זו המסופרת, זו המדומיינת וזו שעוד אולי תגיע. במחשבה של איפה זה ציון ולאן שבים. בטח השיבות של העם הפלסטיני או שיבות אחרות, אבל גם השיבות הכי אישיות.
השיר הבא שהולך לצאת עוסק בשיבה לרחם של אמא בתור איזו אופציה לגאולה ולחורבן גם, לצורך העניין. על אותו ציר".

מאיפה שאבת השראה לכתיבת הטקסטים?
"מישהו שאל אותי עכשיו אילו שירים אלה ועל מה הם מדברים. אצל סיסטם עאלי זה מובהק ברמה של תוכן, ופה זה כזה "על מה אתה מדבר".
ואני חושב שזה אלבום של שירי אהבה, בגדול".

באיזה אופן?
"זה ככה נתפס לי במובן הכי פשוט. זה שירי אהבה שהם אהבה לעיר, לנשים, לגברים, וההשראות מגיעות משם. זאת אומרת, יש שם איזה משהו, אם דיברנו על שורש, אז לגשש, לחפש איזה שורש, אבל כזה שעובר דרך מערכות יחסים. שוב, זה חוזר למקום מאוד מאוד אישי. זה המקום הטקסטואלי. ומוזיקלית זה באמת גם קשור לזה כי האקורדיון משחק שם תפקיד מאוד ראשי באלבום.
גם אספנו עשרה אקורדיונים שונים בשביל להרכיב את התמונה הזאת, אני ודרור רותם שהפיק את האלבום – זה אקורדיונים בגדלים שונים, בצבעים שונים, משהו כזה. זו הייתה התזמורת שליוותה אותנו. אבל גם הרבה מאוד בביטים, ביטבוקס או סימפולים של קולות ודברים שקשורים לזה. זה יצא ככה מהלב ומהבטן, אבל זה גם אלבום שהוא לפני 100 שנה אם מדברים על כליזמר ועל המקום של האקורדיון, אבל גם עוד 100 שנה כשלא נשאר כלום.

זה גם לא אלבום "אוי געוואלד" כזה, נוסטלגיה לאנשהו, כי אין לאן. לא הייתי שם מעולם, בעיירות האלה, זה לא קרה. הוא גם מדבר על קונספט של געגועים בתור משהו שמכונן את הקיום כאן. געגועים לשום מקום בעצם, למקומות שלא היית בהם ועל הדבר הזה של להתקיים מתוך געגוע שלא היית בו.
בנוסף, בקשר למקורות ההשראה – בית הספר התיכון שלי היה על הר בהודו. המשפחה שלי נשארה בחיפה ואני נסעתי לשם. זה מין בית ספר כזה בינלאומי – זה 200 ילדים מ-70 לאומים על הר בשמורת טבע. קוראים לזה UWC. ושם זו הייתה חוויה מאוד מאוד קיצונית מהרבה בחינות, אבל אני חושב שבהקשר של שפה וזהות – הרבה מהדברים נולדו שם.
היה לי שם איזה הרכב ראפרים של 10 שפות. גרנו במקום שנראה כמו כפר כזה, בלילות היינו מוציאים סאונדסיסטם, כל החבר'ה היו באים, והיו שם שפות אפריקאיות, צרפתית, נורבגית, פינית… וזה היה מן סבתא של סיסטם עאלי שם, אבל אז באמת לא הבנו כלום מעבר לפאשן בזה. אבל מעבר לאנקדוטה הזאת, נראה לי שיש משהו בלחוות דברים משם.
התעסקתי הרבה מאוד במוזיקה שם. בריקוד דווקא, בריקוד הודי קלאסי ומשקלים. בריקוד הודי קלאסי, הגוף הוא כלי ההקשה. אתה מתופף עם הרגליים, ואני חושב שזה היה הדבר הכי מכונן מוזיקלית, וגם לשונית, גם זהותית ממש לפרק ולהרכיב מחדש.
ואז אחרי זה, לעבור ליפו היה הגיוני, לפחות ליפו של לפני 10 שנים, היא הייתה מאוד אחרת".

מה השתנה?
"בשכונה הזאת, גרנו ממש כאן, הייתה תקופה של חיסולים כאן. אתה לא היית מסתובב פה עם ידיים בכיסים נגיד או עם הוד. לא עושה את זה. זה היה גטו. מה שעשו לעיר הזאת בעשר שנים הוא מטורף ברמת מתיחת הפנים שלה.
האלבום עוסק הרבה בסיפורים, בשקר, באמת, בשכבות של סיפורים ופה זה ממש מטורף. העיר הזאת היא כולה תל של סיפורים. אתה שם שכבה של טיח, מוציא אנשים, מכניס אנשים אחרים. אבל האנשים מיפו, קשה להם לגור כאן. יש תהליכים של ניוד ושינוי אוכלוסיות וג'נטריפיקציה. זו הייתה עיר אחרת, זה היה מקום אחר עד לפני 8-9 שנים".

תוכל לספר על תהליך העבודה על האלבום? זה בטוח היה שונה מתהליך העבודה על האלבום עם סיסטם עאלי.
"נכון. השירים האלה נכתבו על פני כמה שנים והם כולם הולחנו על אקורדיון. הקלטנו את זה בכל מיני מקומות – בחניון תת קרקעי פה, והרבה מאוד בחדר שינה של דרור, המפיק, והרבה בבית סיסטם עאלי בבת ים.
אלו הקלטות מאוד מאוד ביתיות שאחרי זה עברו כל מיני דברים. שוב, התחלנו ממקום של אקורדיון וביט וזה היה נורא ונפלא".

למה החלטתם להקליט חלק מהשירים בחניון תת קרקעי? זה לא ממש מקום קונבנציונלי להקליט בו.
"לא, וזו הדרך שבה דרור עובד. יש אצלו הרבה מאוד חשיבות לסאונד. הוא טכנאי הקלטה מדהים, מאוד יצירתי. ואיכשהו, כמו שמפיק מוזיקלי בוחר סולם שהכי מגלם את השיר, אז הוא תמיד בוחר סוג של סאונד והוא יודע אם צריך להקליט אותו ברכב או בבית קברות, וזה הולך למקומות האלה. אתה מסיים את הסשן הקלטה גמור. לישון יומיים. הוא תולה אותך מגג של סובארו בחניון ויאללה, מקליטים את השיר".

הזכרת קודם את בית סיסטם עאלי. מה זה בעצם?
"בית סיסטם עאלי זה מרכז תרבות שהקמנו לפני 5 שנים על גבול יפו-בת ים, לא רחוק מכאן. זה היה איזה ניסיון להתחיל לבנות בית. גם בית יצירתי ללהקה – להקליט, להופיע, לכתוב, אבל גם מקום לעבוד בו עם יוצרים יותר צעירים.
אז נכון להיום, יש שם אולפן שלנו, חלל הופעות שלנו כולל סדנאות, אנחנו גם מקליטים ועובדים על העבודה הבאה שלנו שם ועל היצירות שלנו, וגם באופן יומי אנחנו מלמדים. יש לנו קבוצות ראפ, קבוצות כתיבה".

החברים בסיסטם עאלי השתתפו בכל תהליך היצירה?
"הם השתתפו ולו מפאת התפקיד שלהם בחיים שלי, שהם גם מכירים וגם מלווים אותי הרבה זמן. עם רב האנשים בסיסטם עאלי אני גם עובד באופן אישי על דברים שמחוץ – גם עם יונתן, גם עם לונא, גם עם מוחמד, אז הם מאוד מאוד קרובים מן הסתם. אף אחד מהם לא ניגן באלבום, אבל הם לגמרי ליוו את כל התהליך. זה התבשל באותו רחם, אם מדברים על רחם, לגמרי ככה".

מהם ההשפעות המוזיקליות שלך מבית?
"זו שאלה טובה אבל מכשילה. אם הייתי צריך להגדיר את מה שגדלתי עליו בבית, נראה לי שזה היה זמר עברי לצורותיו. היה הרבה חווה אלברשטיין ולהקות צבאיות וכאלה, לצד, את יודעת, פינק פלויד ודברים שהיו בקיבוץ.
אבל אני חושב שהלהקה הראשונה שהזדהיתי איתה באופן מוחלט מוזיקלית בחיים שלי, בלב ובנפש, הייתה טיפקס. זה היה בגיל 7 או 8.
אולי זו הלהקה שהכי גדלתי עליה מכולן ואני חושב שזה מאוד נוכח. גם בסיסטם עאלי באיזשהו מובן, אבל גם באלבום הזה. יש משהו בטיפקס בתקופה הזאת, בקובי אוז ובכאילו, גוגול בורדלו והלבנט הזה, שאני זוכר שזה פשוט העיף לי את המח. ואלה גם היו שירים של לרקוד ולבכות בו זמנית".

איך התחיל החיבור שלך להיפ הופ וספוקן וורד?
זה היה בגיל מאוד מאוד קטן אני חושב. בגיל 10-11 שמעתי בפעם הראשונה על הדבר הזה שנקרא ראפ ואת קטע הספוקן וורד הראשון שעשיתי כתבתי עם גיל קופטש. הוא היה על פרשת "וישלח" וזה היה בגיל 11, משהו כזה.
ראפ תמיד היה שם, זו צורת ביטוי שגילמה בתוכה את הסטורי טלינג ברמות הכי גבוהות שיכלתי לדמיין. זה להיות שחקן, מטיף, כומר, רב, דמות בסרט ועדיין הדבר שהוא הכי אתה. ככה זה היה נשמע לי בגיל מאוד קטן".

אני יכולה להגיד שאני מזדהה. האלבום הראשון שביקשתי מההורים שלי לקנות לי היה של סאבלימינל והצל בגיל 7 או 8 באינתיפאדה השנייה. שמעתי כמה שירים שלהם ברדיו וזה פשוט סחף.
"לגמרי. אז באמת בזמן הזה סאבלימינל היה מאוד מאוד חזק, ועכשיו יש מן תור זהב כזה של ראפרים, שכולם מספרים שהם היו בגיל 14 עם סאבלימינל באוזניים. אני שמעתי בזמן הזה את DAM ותאמר נפאר. היה לי מן דיסק צרוב מאיזו משחטת רכב שהגיע אליי דרך מישהו מיפו בגיל 15 או 14, ושנתיים זה היה מן "וואט דה פאק". ואז אחרי זה הופענו עם תאמר, וגם בסיסטם עאלי הוא היה מאוד מעורב".

ואילו השפעות מוזיקליות היו לך כשעבדת על האלבום החדש?
"זה שוב קשור לשיבות או לשורשים. אז יש שם מימד כליזמרי בלתי מבוטל. אני חושב שיותר במהות אפילו מסולמות או שטיקים של כליזמר. במהות במובן הזה של השמחה והשבר שמתקיימים על אותו עצב בלב, יושבים על אותו ערוץ וזה קוקטייל בלתי מתפשר, אי אפשר לפרק אותו.
גם היכולת ללכת לשבר המוחלט ולחפש בו ניצוץ או איזו גאולה, או משהו שמתגלם בזה. ונראה לי שגם אקורדיון – זו המהות שלו יותר מכל דבר. זה לקבל את היכולת לנגן, תוך כדי שאתה בורח מהקוזאקים. גם אם יש פוגרום, אפשר עדיין להמשיך את המסיבה תוך כדי ריצה. וזו הייתה בחירה פה גם נראה לי.
אבל מעבר לזה, יש פה גם הרבה היפ הופ ודראם נ' בייס ודברים שהם יותר קשורים אליי כרגע, ואני חושב שזה הצומת. זה מה שקורה שם".

מימנת את האלבום דרך "הדסטארט". איך זה היה? זה ענה על הציפיות? הייתה היענות?
"לגמרי. זה עלה על הציפיות. זו חוויה מדהימה שהיא מחזקת בטירוף, אבל היא גם מזעזעת ברמת הסטרס. מצד שני, יש פה גם משהו שבא מהמקום של אנחנו עושים את זה ביחד, ויש קהל שמבחינתך הוא חלק כל כך חשוב ביצירה. בסיסטם עאלי זה תמיד היה ככה, גם בהופעות, זה תמיד עניין של לקהל וללהקה יש חשיבות שווה. אז גם במקום הזה יש חשיבות לדבר הזה שאנחנו עושים אותו ביחד. ועצם זה שאנשים הגיבו ככה, זה היה מדהים".

הרגשת שהעבודה על האלבום הייתה יותר קשה מבחינתך לעומת העבודה עם סיסטם עאלי כי אין את הדינמיקה הקבוצתית? או שאולי זה היה יותר קל כי לא היו, או פחות היו חילוקי דעות?
"יש פה משהו שהוא מן הסתם הרבה יותר כאילו קל. כי זה אתה ואקורדיון וחניון, לצורך העניין. מצד שני, המקום של הקולקטיב או המקום שיוצר מתוך קבוצה גדולה הוא הרגל די חזק, הוא קורה הרבה זמן, אז יש שם משהו מאוד מפחיד. וגם, שוב, זה כמו להיות מוקף באחים שלך כל הזמן ופתאום לא. זה מדהים, זה מתח מדהים, כי גם בסיסטם עאלי יכול להיות הרבה לבד. זה דבר שאנחנו מדברים עליו הרבה. גם ברמה הזהותית – אנשים מגיעים עם תחושות שונות או מרגישים שונה לגבי חוויות שונות, אז אני חושב שזה לחלוטין גם וגם".

איך באמת אתם יוצרים בסיסטם עאלי? כי זו הרי קבוצה ענקית ולכל אחד יש את ההשפעות שלו. איך זה מתחבר ביחד בסופו של דבר?
"נראה לי שמבחינה טכנית אנחנו עובדים בכל צורה אפשרית. בהתחלה היינו מאוד מבוססי טקסט, היינו שמים ביט ממש מעאפן וכל אחד היה מביא את ה-16 תיבות שלו. וזה היה ממש כמו באטלים – מה הוא אומר? מה אני מביא אל מול זה? זה היה ב-4 שפות אז לא תמיד מבינים וזה גם מעלה את המתח. בהמשך זה עבר למשהו שהוא דווקא הרבה יותר מוזיקלי. התחלנו להביא כל מיני מקורות השראה, כמו למשל, באלבום יש ציטוטים של אחמד פואד ניג'ם שהוא משורר רחוב מצרי, לצד נעמי שמר לצד רחל המשוררת וכל אחד התחיל להביא את הדברים מבית סבתא כזה, ועד לכתוב ממש ביחד.
באלבום הבא של סיסטם עאלי, שהוא עכשיו על האש, יש כבר שירים שלא ברור בהם מי כתב מה ברמת המילים והשפה. זה ג'יבריש, זה באמת מעין יאפאוויה כזה. יאפאוויה היה לא בהכרח משהו קיים, אלא איזה חזון בשפה שהיא אחרת, שהיא שלנו, שהיא לא מצייתת ליחסי הכח בין שפות – ברמת הלבלבל את מי שלא מבין. אז הדבר הבא של סיסטם עאלי הוא לגמרי יאפאוויה, אני חושב.
לגבי "בזכות השיבה", הוא מאוד עברי מבחינתי. זאת אומרת, הוא גם משתייך לז'אנר של זמר עברי באיזשהו מובן, אבל הוא לגמרי נולד בחוויות האלה. הוא לגמרי נולד בחוויות של לכתוב עם מוחמד שיר בערבית ולהיות שם, ועכשיו לכתוב שיר ביידיש. ויש שם גם את הזיקוק של העברית והתהייה על מהי שפת אם, מהי אם ומהי השפה. מה זה. על כל המטען הזהותי, פוליטי, אישי, אינטימי של זה. זה מאוד מאוד התחדד שם, במעבדה הלשונית הזאת של סיסטם עאלי".

זה לא מבלבל לכתוב בכל כך הרבה שפות או להתעסק עם כל כך הרבה שפות?
"בינינו, גם ככה הכל נורא מבלבל וגם יש דיסאינפורמציה. כל מילה שאנחנו בוחרים כדי להגיד בה משהו, היא ממולכדת, כאילו מילכדו לנו אותה, זה… את יודעת: "זה שמאלני, זה ימני, אתה בעד שתי מדינות", וזה הכל שם. זו מין להטוטנות כזאת שנידונה לכישלון – לנסות לקפוץ או לעשות סלטות בין מילים או בתוך מילים, לפרק ולהרכיב כדי לנסות להגיד משהו כדי שלא יוכלו לתפוס אותך. משהו שאתה באמת אומר אותו ושאי אפשר לעשות את הסימון הזה.

איך זה הולך מבחינת כתיבה וחלוקה? איך אתם מחליטים מה יושר בכל שפה? כי קשה לי קצת להבין איך זה עובד, ליצור בקבוצה של כל כך הרבה אנשים.
"תחשבי שיש הרבה אינפוטים, אז יכול להיות איזה ביט שאנחנו סוגרים או איזה סימפול. עכשיו ישבנו אצלי בסטודיו, בבית וכתבנו שיר על ילדות. כל אחד כתב בית על עצמו בתור ילד בן 5. זה משהו ששאנן סטריט אמר לנו לעשות לפני איזה 7 שנים. הוא אמר שהוא רוצה לשמוע שיר כזה. ופתאום התחלנו לכתוב חומר חדש, שלפנו את זה מהבוידעם והתחלנו לכתוב. ואז מוחמד אמר שיש איזה שיר ילדים של פיירוז, שיר על עפיפון. הבאנו את זה והסימפול הזה נהייה השלד של הביט. שיר ילדים של סיסטם עאלי. נעבוד גם על קלטת ילדים בהמשך (צוחק). אז באמת, זה בכל צורה אפשרית יכול לעלות, לקרות".

ומה עוד מתוכנן לאלבום הבא של סיסטם עאלי, אם אתה יכול לספר?
"אני יכול, כי זה לא אלבום. זה מופע בימתי. סיסטם עאלי עובדים על מחזמר. זאת האמת. והוא בשלבים די מתקדמים. אם דיברנו על לבלבל, אז אנחנו בעניין של מחזמר עכשיו. זו אופרה, זו סוג של אופרת היפ הופ".

על מה?
"הסיפור, שאותו אני לא לגמרי יכול לחשוף, מבוסס על חוויות החיים של עשרת החברות והחברים פה, במקום הזה. מאוד קשור לבית.
זה מה שעל האש כרגע, ואחרי זה אני חושב שגם נקליט את זה בשלבים אחרים".

ספר על הופעה אחת זכורה במיוחד שיצא לך להופיע בה
"יש באלבום שיר שנקרא "כפר אשכנז" וזה שיר של איזה 13 דקות והוא באמת שיר על מקום, על זהות, וכשהוא נגמר בהופעה, אז אנחנו בדרך כלל רוקדים את דרכנו החוצה והיו פעמים שהיו מאוד מאוד זכורות בהקשר הזה. אבל הופעה אחת שהייתה מדהימה ומטורפת, הייתה עם אהובת לבי, אלונה דניאל, שגם ליוותה את האלבום הזה אינסייד אאוט – גם בכתיבה של השירים וגם ניגנה איתי הרבה סביב ההקלטות שלו.
הייתה הופעה שעשינו ביחד שהיא הוסיפה מעין פרשנות שלה לשיר שנקרא "תבשיל בשר", היא פירקה אותי. זו הייתה הופעה שהיה קשה לי להמשיך להופיע אחר כך. היא הפכה את השיר הזה מוזיקלית והביאה אותו כאילו היא כתבה את זה. זה היה מטורף. נראה לי שאלה האנשים שאיתך שם, שעושים את זה.
ועוד דבר אחד שקרה – הופענו לפני שנה בעמק חפר והיינו צריכים חתיכת ברזל בשביל מערכת התופים, כי מערכת התופים שאנחנו עובדים איתה מורכבת מברזלים. זו הייתה הופעה בלול תרנגולות או משהו כזה ומצאנו חתיכה של קסאם, ומאז זה הכלי הראשי שסתיו מתופף עליו בהופעות של "בזכות השיבה". אז ההרכב זה פסנתר, קסאם, אקורדיון וסמפלר. ולפעמים כינור".

יש תוכניות כלשהן לעתיד הקרוב או הרחוק? סיבוב הופעות?
כן. ממש עכשיו אנחנו קצת מסתובבים. יש הופעה בבאר שבע ב-17.1, וזה יהיה עם ארז דסקל שמופיע איתנו שם. ירושלים במזקקה ב-10.2 עם להקת רמלה.
ההשקה היא ב-25.2 בתמונע, ואז אנחנו עושים טור יותר רחב.

ולסיום, הנה השיר "חוזר" מתוך האלבום, אותו אנחנו מביאים לכם פה בבכורה בלעדית לקולומבוס:

COMMENTS

WORDPRESS: 1
  • comment-avatar
    יואב 8 שנים ago

    כתבה מעולה.
    גם אני גיליתי את הלהקה בסביבות הגיוס, וגם אותי "בונים את הבית מחדש" ליווה במשך די הרבה זמן, בעיקר בנסיעות בעוטף רמאללה.

    אין ספק שסיסטם עאלי הוא אחד ההרכבים הכי מסקרנים בארץ.
    גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת דרך העבודה שלהם והנפשות הפועלות.

    מגניב לשמוע שהם הולכים בכיוון המחזמר.
    האמת היא שתמיד הרגשתי שהעיר הזאת היא יפו.

DISQUS: 0