הישראלי היפה /// עשור למותו של אריק איינשטיין

איור: אלעד אלחרר

הזמן הוא דבר מתעתע. מאז השבעה באוקטובר מרגיש שעברה גם שנה, אבל אולי גם רק יום מאוד מאוד ארוך. אז איך נוכל להגיד משהו על כך שעבר עשור מאז מותו של אייקון התרבות אריק איינשטיין? נדמה שרק אתמול ארונו הוצב בכיכר רבין והמונים חלפו לחלוק לו כבוד אחרון. מרגיש לנו שבין שני האירועים הללו עוברת הישראליות כחוט השני, למרות שהם בהחלט לא קשורים.
החלטנו להרים את העטים ולכתוב לכם על שירים של אריק שאנחנו אוהבים, על זכרונות, על ישראליות, עלינו. זה היה לא פשוט, מקווים שהצלחנו.

ירון ברוידא

כבר חודש וחצי שאני יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכול, ולא מצליח. מביט אל הנייר, ולא יוצא לי קול. חור שחור בקיום נפער ביום הארור ההוא, בשביעי באוקטובר. פצע מדמם שעדיין נפתח יותר ויותר, מתעצם בכל יום שהחטופים עדיין נמצאים שם – ולא כאן, בבית. הסדק הזה לא יתאחה כנראה לעולם, ואולי הוא לא צריך להתאחות. מתישהו נצטרך ללמוד לנשום מתוך ולתוך החור העמוק הזה, למלא אותו באוויר, כל פעם קצת, רק שהוואקום לא ישתלט וישאב את הכול אל הכלום. אבל בינתיים, אך ורק מחנק. וכאשר שאיפות האוויר הן אתגר, אין מה להתחיל לדבר על שאיפות אחרות. העתיד נמחק, כאילו הוא כבר קרה בעבר ושכחנו ממנו. כל מה שנותר זה השנייה הנוכחית, וזאת שאחריה, וזאת שאחריה. חיים ומתים משנייה לשנייה.

לכן, אני כותב היום על שיר שלאו דווקא יוזכר ברשימות כאחד הטקסטים הכי טובים של אריק איינשטיין, או כאחד הלחנים הכי מוצלחים של מיקי גבריאלוב – אבל הוא לחלוטין אחד השירים הבועטים, הכואבים והישירים שנכתבו על ידי אמן מיינסטרים, שלא לומר מלך המיינסטרים: האמן שיותר מכולם מסמל את המהות של ישראל. וזה השיר המתאים ביותר לכאן ועכשיו, בטח עבורי: הכתיבה על אי היכולת לכתוב.

בתחילת שנות השמונים, אריק איינשטיין "ישב על הגדר, רגל פה רגל שם". אבל באמצע אותו עשור, איינשטיין כבר ישב במקום אחר. הוא היה מודאג. מאוד. פצעי מלחמת לבנון הראשונה שעוד לא הגלידו, ההתחממות אל מול הפלסטינים בשטחים (שהובילה בהמשך לאינתיפאדה הראשונה), הכלכלה הלא יציבה – ובעיקר, עלייתו של הכהניזם והתחזקות הימין הרדיקלי בישראל, כל אלו העיקו על ליבו, והושיבו אותו לכתוב את המילים הכל כך פשוטות וישירות, כמעט ילדותיות – שיר אהבה נכזבת למדינה:

"אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן,
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות
היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו,
אני כל כך עצוב בא לי לבכות"

השיר הזה נכתב לפני 37 שנים, אבל לצערנו הוא איכשהו תמיד נשאר רלוונטי, והיום יותר מתמיד (אגב, שווה לתת האזנה לביצוע היפה שהוציאה ממש השנה דאנה איבגי). אז מה עושים כשהחלום הופך לחלום בלהות? ואיך כותבים כאב שלא ניתן לתאר במילים? האם יש בכלל מקום ליצירה בתקופות חשוכות? אלו שאלות שנשאלו כל כך הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה, אבל עכשיו יש תחושה שאנחנו כדור שחי פה היום, חווה אותן על בשרנו באמת לראשונה, ולא כתהייה היפותטית. אני לא יודע מה התשובה לכך, אבל הנה, ישבתי וכתבתי משהו, על משהו שמישהו כתב לפני המון שנים – אז אולי זאת התשובה.

ועוד מילה קטנה על איינשטיין עצמו: במהלך הכתיבה של רשימה זו, לפתע נזכרתי שהייתי בהלוויה שלו, בבית העלמין בטרומפלדור. זה מוזר, אף פעם לא נכחתי בהלוויה של "מישהו מפורסם", בשביל מה בעצם? הרי לא הכרתי אותו או את משפחתו אישית. אבל משהו במוות שלו הרגיש כל כך קרוב, כל כך כואב, שהייתי חייב. והרגשתי לגמרי כאילו אני עולה לקבר של בן משפחה, כאילו הכרתי אותו באמת, והוא הכיר אותי. אולי זה מסכם הכי טוב את "אריק" (כפי שרבים במדינה אוהבים לקרוא לו רק בשמו הפרטי) – הוא פשוט היה חלק מההגדרה הלאומית שלנו, וגם האישית של רבים מאיתנו. הוא היה אנחנו, ואז הוא מת. כבר עשר שנים. אני כל כך עצוב, בא לי לבכות.

ציפי פישר

באופן עקבי, שנה אחרי שנה, ׳עטור מצחך׳ נבחר לשיר הישראלי האהוב בכל הזמנים, ו-ודאי לשיר האהוב ביותר של אריק איינשטיין. מה סוד הקסם הנצחי של השיר הזה? מדוע עוד לא פגשתי אדם שאינו אוהב את השיר הזה? (כאן המקום לנסות לגלות אם קיים אדם כזה… כי בכל זאת הכל אפשרי בעולמנו).

מילות השיר הינן ארס-פואטיות, כלומר כתובות במודעות עצמית כלפי אקט הכתיבה עצמה. אברהם חלפי פותח את השיר במילות תיאור פיוטיות לתאר את שערה של האהובה "כמו זהב שחור", אבל ישר עוקץ את עצמו "אינני זוכר אם אמרו כך בשיר" – כלומר ייתכן ומילות התואר היפות כלל אינן שלו, הוא שאל אותן ממשורר אחר. כך לאורך השיר דמות האישה נעה בין הנשגב והארצי, בין התכתבות עם שירי אהבה מכל הזמנים, מה שהופך את דמות האישה למעין אווטאר גנרי של מוזה, לבין ניסיון ללכוד את דמותה של האישה האמיתית, שאינה מלאך או אלה אלא בשר ודם. חלפי מתייחס באירוניה עצמית לדחף של אוהבים להפוך את מושא אהבתם גדול מהחיים, לרומם את תיאוריהם כהכי יפים, לתאר את אהובתו כהתגלמות הנשיות העדינה והמושכת עלי אדמות. הוא כל הזמן מעלה על הכן ואז מוריד אותה, וכך גם המנגינה – עולה ויורדת, נעה בין קולות גבוהים של רביץ לאלה היותר נמוכים של איינשטיין ואלאל.

מדובר כמובן ברגע של מפגש פסגה בין כישרונות ענק של שנות השבעים המאוחרות – יוני רכטר על הלחן, אבנר קנר על הפסנתר והתזמור, הזמרות הצעירות שעדיין לא דרך כוכבן אבל הן כפסע משם, וכמובן שבראש ובראשונה – אריק איינשטיין. בלי יכולת ההבעה שלו בקול, איך שהוא שר את אותה פראזה בצורה שונה במקומות שונים, השיר הזה לא היה השיר הקלאסי שהוא. קול הבריטון החמים שלו מבחינתי לוקח את השיר יותר לכיוון הארצי, המוחשי, בעוד קולות הליווי הגבוהים והחליל מושכים לכיוון המלאכי, הנשגב. הלחן והעיבוד כולם עובדים על הדהוד ומשחק בין הפראזה הראשית להרמוניות שלה, מה שיוצר תחושת קלילות וזרימה, כמו בקטע של שופן. יש אפילו רגע בו הבסון מנגן את הקטע ממש באותו לחן שאיינשטיין שר, מה שיוצר תחושה שהקול האנושי הוא חלק מהתזמורת, אלמנט כלי נוסף.
הסיפוריות של השיר מודגשת בדרך שאיינשטיין שר את השיר, למשל את המשפט "אז אלחש באזנייך עד בוקר עד אור" הוא שר דווקא יותר חזק, לא בלחישה כפי שמתבקש, אלא בדרך שמחזקת את הדימוי של האוהב המסור שכל הלילה נשאר ער בשביל אהובתו, והוא מכניס פאוזה קטנה לפני "כשיכור", מה שנותן לה תוקף כמטפורה, הוא לא באמת שיכור, הוא רק דומה לאחד מרוב אהבה. למרות החזרתיות בשיר, הלחן כל הזמן פונה לכיוונים לא צפויים, החלק שאני הכי אוהבת בו זה קורה בדקה ב 2:30 כשאיינשטיין שר "עוד מעט ואבוא אלייך" בלחן שעולה במקום יורד, נגד הצפייה שלנו שימשיך את הבתים הקודמים, מה שיוצר צפייה לא פתורה, בהתאם לתוכן השיר – הנה הוא בא עוד רגע.

לסיכום, זה שיר שלא רק מרגש בתור שיר אהבה, הוא מעין מיני-סימפוניה משל עצמה, עם לחן ומילים מאוד מתוחכמות שנותנות לאיינשטיין עם מה לעבוד. אני באמת מתאמצת לחשוב על דבר אחד שלא עובד בשיר – הדרך בה הקולות הנשיים והגבריים עובדים ביחד, הפסנתר לצד התזמורת, הדרך בה המילים מתכתבות עם הלחן – הכל מסונכרן ומבוצע לעילא.

להקשיב לשיר הזה זה כמו לצפות באתלטית כמו סימון ביילס מבצעת תרגיל שרק היא מסוגלת לעשות – נחיתה מושלמת על הקרקע.

דביר כלב

באופן מאד אינטואיטיבי, כשנכנסתי שבוע שעבר לאוטו בזמן הגשם כדי לקחת את הבן שלי לגן התנגן לי בראש ״סע לאט״ של אריק איינשטיין. גם הגשם שמזמן לא פקד אותנו, בטח בעוצמה כזו, וגם ואולי בעיקר המשפט ״ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ״ בעזה, או בגבול הצפון שפתאום רלוונטי מתמיד ומכמיר לב. איינשטיין תמיד היה נטוע בלב הישראליות או שהיא הייתה נטועה בו. מערכת סימביוזית שתרמה לשני הצדדים אבל איכשהו מרגיש שהצד שלנו הרוויח יותר.

ב״סע לאט״ מרגיש שאיינשטיין רץ בכל בית על חלק אחר באותה ישראליות. כשהגשם מספק רגע למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, הוא עובר מהחקלאות אל החיילים בבוץ דרך הגשש ועד לספורט ולהפועל אהובתו. משם מתגלגל ויורד עד אילת בשירי הביטלס ובסוף חוזר לו לעזה, ולעזאזל. כמה רחוק כמה קרוב. אני חושב שלא בכדי קיבל השיר את המקום שלו ברפרטואר נכסי צאן הברזל הישראליים.
הוא לוכד רוח של תקופה (טוב, אולי זו כל תקופה פה), נשאר רלוונטי ובעיקר מצליח לרגש שוב ושוב.

ליאת רוזנבלט

עשור למותו של גדול זמרי ישראל וכמה שציון העשור מרגיש לי חופף את אווירת הנכאים ששורה על כולנו בשבועות האחרונים. לא לחינם הוא אחד היוצרים שידעו לבטא את הישראליות בצורה הטובה ביותר: את הרגעים היפים, השמחים ואת רגעי הקדרות והאבל גם בתור הקולקטיב וגם בתור האינדיבידואל. הייתי רוצה לכתוב על שירים רבים שנגעו בי וגם שינו את חיי, אבל כרגע אני יכולה לכתוב על אחד שמביא לידי ביטוי את התחושה הקשה ששורה עלינו – 'קשה לכתוב דמעות'.

השיר נכלל באלבום 'לאן פרחו הפרפרים' אשר שוחרר ב-1997 בשיתוף פעולה עם שם-טוב לוי. אלבומו זה כמו קודמו מ-95׳, ׳יש בי אהבה׳, מושפע מרצח רבין ואף הוא תגובה לשבר הנוראי של אותם ימים. באלבום נכללו שירים כמו 'שלום, חבר', 'זה פתאום נפל עליה' אשר הוקדש ללאה רבין ז"ל, אבל גם שירים שביטאו תקווה כמו 'עכשיו התור לאהבה'.

את 'קשה לכתוב דמעות' כתב אילן גולדהירש והלחין ברי סחרוף: הוא מבטא בדיוק רב את תחושת האסון שפקדה אותנו כמדינה ב-1994; את חוסר האונים, את חוסר התקווה ואת העובדה שטרם רואים אור בקצה המנהרה. לא יאמן ששנים כה רבות לאחר מכן, ושלמרות הכול הייתה תחושה שהתקדמנו, חזרנו לאותה נקודה חשוכה שהיא כרגע לעיתים נדמית חסרת תקווה. בינתיים, אני רוצה לסיים במילות השיר ואני מקווה שבפעם הבאה שאכתוב על איינשטיין שהוא אחד הזמרים האהובים עלי בעולם, אכתוב גם על שיריו האופטימיים יותר.

"לב נצבט ובגרון מחנק
והדמעות יורדות להן כמו גשם
ולא רואים דבר מרוב אבק
ומי יודע איך בכלל לגשת.

רוחות קרות הביתה נכנסות
אמת מרה טופחת על פנינו
ובאוויר שתיקה קשה מנשוא
וערפל בזויות עיניו

כל כך קשה לכתוב דמעות
קשה לשאת את הדממה
כל כך קשה לשיר דמעות
ומי יתננו נחמה

וצל גדול יושב ממש מולך
ענן שחור עוטף את הרקיע
וטלטלה אוחזת את כולך
אתה הולך, הולך ולא מגיע.

שרק נמצא כוחות להתגבר
שרק נמצא מילים בתוך האלם
המון מילים רוצות להיאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת"

רועי ויינברג

אריק אינשטיין, בעיניי, סימל את כל מה שטוב בישראליות. בנוסף, הוא גם סימל את כל מה שטוב באהדת כדורגל, שבעיניו הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. שורות כמו "הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים עכשיו ת'לב", מייצגת את זה. הוא היה אחת הדמויות הכי מרכזיות בחיבור בין האינטלקטואליות לבין הספורט הישראלי. יתרה מכך, אני חושב שהוא הסיבה שמשוררים כמו עלי מוהר כתבו שירי אליפויות ולכך שארץ ישראל הישנה והטובה הולכת כל שבת לבלומפילד.

כאוהד ספורט הוא היה לוזר. משהו בתדמית של הפועל ת"א, בטח בשנים ההן, היה עצוב: הקבוצה השנייה והמפסידה של העיר, זאת שהוציאה ממנו את צעקת הייאוש האמינה ביותר ב"היה לנו טוב, נהיה לנו רע". אם הוא היה סמל הישראליות, כאוהד ספורט היה בו משהו הרבה יותר יהודי.

לכן שיא הרגש של אריק אוהד הספורט היה ברגעים שהפועל הצליחה. לא מקרי, בעיניי, שבחלק מהשירים ("היה לנו טוב" או "אמרו לו"), הוא בחר לתרגם לחנים אחרים עם דגש ספורטיבי. השמחה של אריק כאוהד הרגישה אמיתית לחלוטין, כי היא הייתה כזאת והוא לא בדיוק ידע להסביר אותה. בראיון ב-2010, הוא אמר: "אני לא מתעמק בכוח של הכדורגל, לא יודע מה הפילוסופיה של אהבת המשחק ולמה עמך ופרופסורים מתחברים".

זה אולי גם סוד הקסם של אריק – לא הכותב או המוזיקאי הכי גדול שהיה לנו, אבל סמל כלל ישראלי שמשך אליו את כולם, עמך ופרופסורים. אחד שנכנס לפינה חמה בלב של כל אחד ואחת, עשה הכל ותמיד, איכשהו, סיים ביעקב חודורוב.

עומר אסייס

אין הרבה אמנים שהתנגנו בבית שלי כמו אריק איינשטיין. אריק הוא בשבילי בית ובית בשבילי זה אריק. לא משנה אם אלו האלבומים שלו, אם זו קלטת הילדים 'כמו גדולים' המופתית, או אם זה 'כבלים' שבמשך שנים היה הסרט הכי מצחיק בעולם בעיניי. אין משהו שהוא עשה שלא היה שזור בילדות שלי.

בשבילי, 'אוהב להיות בבית' זה השיר שהוא הכי אריק. וזה לא רק בגלל הפלא שהוא זמר לאומי שבעם רק רוצה שקט. ולא רק בגלל שלמרות שזה שיר מלא אנרגיה והתלהבות הוא בעצם חגיגה של מינימליזם. אלא בגלל שכשאריק שר שהוא אוהב להיות בבית, זה לא רק הבית הפיזי, אלא גם ארץ ישראל.

כי אריק אהב את השפה העברית, ואהב את תוצרת הארץ, ובאופן כללי אהב את ארץ ישראל ושר על זה הרבה. ובימים האלו, שכל מערכת היחסים של כולנו עם הארץ קיבלה פן חדש, יש משהו באהבה הזו לבית שאי אפשר שלא להעריץ. היכולת לא לחפש דברים שבחוץ ולא לחפש ריגושים, היא אהבה אמיתית מהסוג שאני מאחל לכולנו.

לאריק יש הרבה שירי אהבה בארסנל, ולמרות שהשיר הזה הוא לא שיר אהבה קלאסי, בשבילי הוא מדגים יפה מאוד מהי אהבה אמיתית.

שחר רודריג

איך כותבים על אמן ששזור כחוט השני בחיים שלנו כאן? ובמיוחד בתקופה כזו. כשהשורה הראשונה שמתנגנת לך בראש כשאת מתחילה לכתוב, בגשם, היא ׳ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ׳? קשה לכתוב משהו קוהרנטי אז אכתוב פשוט אנקדוטלית על המקומות בהם אני נפגשת עם היצירה של אריק.

לפעמים זה קורה סתם, בהמתנה לתור. ישבתי השבוע עם בן ה-4.5 שלי בהמתנה לרופאת השיניים. על המסך התנגן שיר מתוך אלבום הילדים של אריק איינשטיין, כמדומני ׳במדינת הגמדים׳, ללא קול. עילי היה מהופנט למסך למרות שאף מוזיקה לא התנגנה.
״אתה יודע מי זה?״, שאלתי אותו.
״לא, מי זה?״
״זה אריק איינשטיין. הוא זמר מאוד מפורסם. והוא שר גם שירים שאתה מכיר, כמו ׳אדון שוקו׳״
נדמה שכבר דורות שאנחנו שרים שירים של אריק איינשטיין, ההורים שלנו גדלו עליו, אנחנו, ועכשיו הילדים שלנו. ונדמה לי כאילו איינשטיין לא יישכח עוד דורות קדימה עם השירים הבלתי נשכחים שלו. עובדה שהבן שלי היה מהופנט למסך, אפילו בלי קול. הייתה בו איכות, באריק, שדיברה למבוגרים ולילדים כאחד.

ב-2020 יצא קאבר לשיר נפלא שלו ושל מנוח אחר, יצחק קלפטר, ״אולי צריך לתת לזה עוד זמן״. שיר שנדמה כל כך מתאים לימינו אנו וכיסו אותו דניאל רובין וניר שלמה בביצוע יפהפה שקשה להישאר אדיש אליו ולא להצטרף לשירה. ניסיתי לבחור רק חלק מהמילים, אבל אביא אותן כאן בשלמותן כי הן כל כך כל כך רלוונטיות:

״החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו
אולי צריך לתת לזה עוד זמן.

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים

יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין,
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין״

הקפטן

הכותבים פה נגעו כל אחד בשיר או ברגע, אבל אני מרגיש צורך גם לכתוב כמה מילים על המכלול.
באופן אישי, אף פעם לא הרגשתי את הדחף לאסוף את כל התקליטים שהוציא אמן מסוים, לא מהארץ ולא מחו"ל. גם לא הייתי מאזין ל-50 פרקים של פודקאסט על אף אחד אחר (אני ממליץ בחום על הסדרה ששידר יואב קוטנר על איינשטיין אחרי מותו בגל"צ). עם אריק עשיתי את שני הדברים האלו.
יש אמנים שאומרים עליהם שהם ז'אנר בפני עצמם. אריק איינשטיין לדעתי הוא הרבה יותר מזה:
הוא היה שנסונר ישראלי אמיתי; הוא היה 'Cool' עוד לפני שידעו פה מה זה; הוא ידע לשיר בהרמוניות בלהקות בהן היה שותף בתחילת הקריירה; הוא צלל במשך שנים לסוגת שירי ארץ ישראל ובסדרת אלבומים נהדרת פשט מהם את הפאתוס והנגיש אותם לדור שכבר מאס בהם; הוא היה מחלוצי הרוק בארץ והיווה גשר בין התנועה הגדולה בחו"ל והנישתית בארץ לקהל הרחב יחד עם שלום חנוך ועם הצר'צ'ילים; הוא לקח חלק בפופ הישראלי החדשני של החלונות הגבוהים; הוא ליקט בחוכמה גדולה שירי משוררים ושם עליהם זרקור בעזרת גישה מוזיקלית אחרת; הוא היה "צייד כשרונות" מופלא שידע לזהות כבר בתחילת דרכם מלחינים, כותבים ומבצעים ואסף אותם סביבו, טיפח אותם וגם נתן להם קרדיט מלא על עטיפות האלבומים; הוא היה סינגר-סונגרייטר מהורהר וגם בועט לפרקים כשזה עוד לא רווח פה; הוא הקליט שירי ואלבומי ילדים בגובה העיניים, נותן להם את הכבוד הראוי ונתח אמיתי בתוך היצירה שלו; הוא יצר חיבור בין מוזיקה לספורט שכמעט לא היה קיים פה מחוץ לשירי אליפות עונתיים; הוא ידע לשיר שירי דחקות בהשתטות גמורה אבל ברצינות מוזיקלית; הוא היה כוכב ענק שלא ראה את עצמו ככזה.
אריק איינשטיין היה הכל מהכל והוא בהרבה מובנים מייצג את הישראליות הזו שאנחנו כמהים לה, שאנחנו מתגעגעים אליה, בין אם באמת התקיימה ובין אם לא.