נבואות חורבן ונחמה / ציפי פישר על האלבום החדש של אביב גדג'

צילום: נילי כספי-ליטבק. עיצוב: אלעד אלחרר

חיכינו לאלבום הזה שבע שבע שנים, התקופה הכי ארוכה בין אלבום לאלבום בקריירת הסולו של אביב גדג'. הסינגל הראשון והיפהפה 'בת המקום', רמז לקו מוזיקלי שממשיך את האלבום הקודם, 'שרף אורנים'. אבל הסינגל השני, 'צודק ושובר', היה הרבה יותר רועש מקודמו. זהו שיר מחאה עם דיסטורשן, קרוב יותר לשירים מאלבומים קודמים בקריירה של גדג' דוגמת 'לא מקום לחלשים'. עכשיו כשהאלבום יצא אפשר להגיד שהוא לא בדיוק זה או זה, הוא גם וגם.

מבחינת הסגנון מוזיקלי, האלבום הוא חלק מתהליך התפתחות איטי ומדוד שגדג' עובר, ולכן אין בו תנועה מאוד חדה לכיוון שונה. מצאתי בו יותר נגיעות אלקטרוניות מהרגיל אצל גדג', והסאונד נוטה לכיוון המלא והדחוס, ופחות למינימליזם ולואו-פיי. זו לדעתי השפעה מהאלבום הקודם, 'שרף אורנים', שהיה יותר בארוקי בעיבודים שלו. לצד זאת יש בו יותר שירי רוק גיטרה מהאלבום הקודם, ולכן מבחינה מוזיקלית הוא מעין סיכום הקריירה של גדג' עד כה.

למי שהתגעגעה לאנרגיות של ההופעה עם הדגש על גיטרות חשמליות, השיר הפותח של האלבום, 'מלאכים לידי', יוציא ממנה אנחת רווחה. זה לא עוד אלבום בטון מינורי יחסית. לצד ריפי הגיטרה יש שימוש בצ'לו של מאיה בלזיצמן כסאונד צורם שחוזר על עצמו, וגם אורגן המונד סבנטיזי שמצטרף בפזמון. יש לציין כי בלזיצמן הפכה לחברה מן המניין של הלהקה המלווה של גדג' בשנים האחרונות, כך שגם עם הדיסטורשן יש פה מיזוג של אלמנטים.

בתיכון למדתי את ספר ירמיהו בשיעור תנ"ך. חוקרים לרוב מחלקים אותו מפרק א' עד לפרק ל', ומ-ל' עד ל"ג. רוב הספר מוקדש לנבואת זעם על החורבן שיקרה אם העם היהודי לא יחזור מדרכו הרעה. הסוף, לעומת זאת, נקרא מגילת הנחמה, ובו מצוין שבאחרית הימים "רחל תנחם על בניה". אצל גדג' הנבואות מעורבבות –
הזעם לצד הנחמה, ואי אפשר להפוך אותן לנרטיב שמתחיל בחורבן ומסתיים בתקומה כמו שנהוג לרוב לעשות. אפילו בשיר אחד יכולים שניהם – החורבן והנחמה – להופיע בו-זמנית. אי אפשר כמובן שלא להתייחס לעיתוי של יציאת האלבום, מאוד מתבקש לראות בו חזון בלהות שהתגשם לנגד עיננו. לצד זאת, חשוב לציין שאצל גדג' תמיד האלמנטים האלה נכחו ביצירה. עוד ב-2009 בשיר 'יוון' הוא הזהיר מפני סיאוב מוסרי וקהות נפש אל מול אלימות:" לא משנה מה יביא יום ומה תביא שנה / רק תזיזו את הגופות / שיישאר מקום לשיר ולרקוד". מילים אלו נשמעות כיום יותר מצמררות מתמיד. אז אם רוצים לייחס לגדג' יכולות נבואיות, אפשר כבר לייחסן למכלול היצירה שלו. הכשלים והבעיות בחברה הישראלית שבולטים לנו כיום בגלל המשבר הנוכחי תמיד היו ברקע, תמיד העסיקו והטרידו אותו.

החזיקו מעמד!

שני שירים באלבום הם פוסט-פאנק קלאסי: שיר הנושא, 'עולם מופלא איפה אתה', וגם השיר 'כתם לידה מחדש' משתמש נהדר באלמנטים של פוסט פאנק, במיוחד בליין הבס של יהוא ירון. לא ברור לי איך השיר הזה לא יצא כסינגל, הוא בין השירים הכי נגישים באלבום הלא-קליל הזה. מעניין ששניהם נמצאים בקצוות שונים של האלבום – האחד ממש בתחילתו והאחר כמעט בסופו. אולי זו הסיבה שהצד של הרוק באלבום מרגיש דומיננטי יותר מהצדדים האחרים.

בשנה האחרונה גדג' ערך סיבוב הופעות אקוסטי בהרכב מצומצם – דואו שלו ושל רון בונקר, ודרכו התוודעתי לראשונה לחלק משירי האלבום. בהופעה שנכחתי בה בלט השיר 'אמון'. זה לא שיר רועש אבל הדיסטורשן הקל, במיוחד בסוף, מכניס יותר כעס לתחושה של המעילה באמון. לא ברור מי הנמען בשיר הזה – חבר או קרוב משפחה, אבל בהחלט משתמע מבין השורות שמדובר במערכת יחסים קרובה. אפשר גם לחשוב שאולי מדובר בבגידה יותר מטפורית, בגידה ברעיון או אידיאולוגיה. מה שיפה בשירים של גדג' זה שהם משאירים מקום לפרשנות בכמה כיוונים.

שני השירים שמגיעים אחרי 'אמון' הם אלה שהכי אהבתי באלבום. 'אבנים בכיסים' מתאר מלחמה בין ילדים שמסתיימת בלינץ', מסוג היצירות שמזהות את שורש הרע כבר בדינמיקה שנוצרת בין בריונים לקורבנות בגיל צעיר. הוא קצת הזכיר לי את השיר 'נחש בעשב' בגלל השימוש בעולם הילדות, אבל הוא אפל יותר. וגם בו יש רובד של ביקורת פוליטית, המתייחס לדרך שבה מנהיגים פשיסטיים מסיתים לאלימות: "הילד המנהיג צועד בראש / שני האחים השמנים הולכים איתו / כועסים הם מזיעים הרבה / הפעם הוא ישלם על זה! / הילד המנהיג צועק 'קדימה!'" זה שיר סוחף בביצוע הדינמי שלו, קטע רוק חזק גם מבחינת המילים וגם מבחינת הלחן. לעומתו, 'הכוכב השקט' הוא השיר הכי רך באלבום, כולו כמיהה לבריחה מהמציאות הקשה. הוא השיר שמנחם אותי בתקופה הזו, כאילו הוא מתמלל ממש את מחשבותיי ותחושותיי. הקריאה בסופו: "החזיקו מעמד!" נוסכת בי אומץ לעמוד באתגרי התקופה.

כרגיל אצל גדג', יש בטקסטים שלו סימבוליקה מרובדת, התכתבות וציטוטים ממקורות שונים. דוגמת השימוש במלאכים בשיר הפותח את האלבום, לעומת המלאך בשיר 'חסד מקרי': "ראיתי את העיר הזאת / לוקחת בקלות / ראיתי איך היא מורידה / מלאך לזנות". החתירה למשהו טהור, שהלכלוך של העולם לא נוגע בו, היא משאלה בלתי אפשרית. ולמרות זאת, 'חסד מקרי' הוא לא שיר ששייך לנבואות הזעם של האלבום. אל מול הקושי הזה מוצג הפתרון: "צריך לאהוב בעיניים עצומות". זהו לא פתרון מושלם, אבל הוא אולי יעבוד.

אפשר לדבר על המקום של הקול הנשי ביצירה. ב'חסד מקרי' מופיעה מקהלה נשית, אלמנט שמופיע ביותר משיר אחד באלבום. לרוב אצל גדג', הקול הנשי מסמל רוך וטוהר. גם חלק מהשירים באלבום מתארים דמות נשית, לרוב דמות מאוד מורכבת ומרובדת, בעלת סתירות פנימיות וקצת מסתורית, כמו בשירים 'בת המקום' ו'לידך, בלעדייך'. ישנה עמימות בנוגע לנשים, ולא ברור אם השירים האלה מתארים אישה בשר ודם, דמות אידיאלית של מוזה, או אולי מסמלים משהו שרק גדג' יודע מהו. כך או כך, אין ספק שהמילים האלה מ'ארמון הדקלים' הן בין הפיוטיות ביותר שהוא כתב אודות אישה: "כמו אישה תופסת רסיסי אופוריה / חשיכה צונחת על צוואר גלוי / פורמת את עצמה בכל תנועה שהיא עושה / נוסקת וחוצה מסך של מהומה ותופת".

נבואות זעם

וכך הגעתי לשיר האחרון באלבום, 'שבעת הגדיים', קטע ספוקן-וורד באורך קצת יותר מ-13 דקות. בסגנון הוא מזכיר לא-מעט את הסגנון של גבריאל בלחסן ז"ל, השילוב בין הדקלום והמוזיקה שברקע. לא היה ספק שזה יהיה הקטע הכי מדובר באלבום, מכיוון שהוא מתייחס בצורה ישירה לחיים בדרום, תחת איום הרקטות מעזה. האיום מופיע גם בעטיפת האלבום: צופר שנמצא ליד ביתו של גדג' בעין הבשור.

בקטע זה מופיעים הרבה ציטוטים מהמקורות היהודיים, והוא גם ארוך ואפי באופיו, בדומה לקטעים ישנים יותר של גדג' כמו 'ירח במזל עקרב' או 'תפילה ליחיד'. בעיניי, הדהוד הטקסטים מהתפילה בתחילת השיר: "כי לעולם חסדו, כי לעולם ועד, זכור את אשר עשה לך עמלק" מופיע בטון לועג, סרקסטי. למילים אין כוח: "הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם". בניגוד לסיפור האגדה שבו הזאב הרע מנוצח מכיוון שהאמא של הגדיים בעלת תושייה ומצליחה להציל את ילדיה שנטרפו, הסוף של השיר פסימי: הזאב מהלך חופשי ואין הגנה ממנו, אותה תחושה של שבר ובגידה שרובנו מרגישים כיום בעקבות האירועים האחרונים. אם לחזור לדיון הקודם, חתימת האלבום בשיר הזה מטה את שיווי המשקל של האלבום לכיוון נבואות הזעם.

קשה מאוד לסכם את חווית ההאזנה לאלבום כזה, ולא סתם חזרתי שוב ושוב על המילים "מורכבות" או "מרובד". זה אלבום שעשוי שכבות-שכבות, ודרושות מספר האזנות כדי לפענחן. אבל כבר משמיעה ראשונה ברור שזהו אחד האלבומים החזקים שגדג' הוציא (אם כי, יש לציין, שהוא לא הוציא אלבום חלש עד כה). אין לי ספק שהוא עוד יככב בסיכומי השנה הזו במוזיקה הישראלית. ההמתנה השתלמה. קיבלנו אלבום בוגר ומסקרן, שמוציא את הקהל הוותיק של גדג' מרוצה ואולי גם יכיר לו קהל חדש, שעוד לא היה בסביבה כשאלג'יר היו קיימים.