צילום: בר שבתאי
תור הזהב של ההיפ הופ הישראלי מצליח להביא איתו קולות וטקסטים חדשים שנכנסים לזירה ותופסים את האוזן. אחד הבולטים שבהם הוא וייב איש, שמגיע ב-23 בספטמבר לבארבי בפעם הרביעית. רגע לפני ההופעה, וכחצי שנה אחרי צאת אלבומו השני 'א י ז ה מ ז ל', תפסתי אותו לשיחה.
אחרי שהגעת מרקע לא פשוט, משהו שהתייחסת אליו גם ב'א י ז ה מ ז ל', היום אתה מתפרנס רק ממוזיקה. אתה חושב שזה ישפיע על הכתיבה שלך?
"ברור. בשנה האחרונה אני מתפרנס רק ממוזיקה, ובסוף אתה עובד בשביל להצליח לייצר אותה. אומנות זה יקר. השירים מדברים על סוג של hustle, חד משמעית, ועכשיו זה עוד יותר האסל כי העבודה קשה יותר. אתה הבוס של עצמך ועובד בזה 24/7, אתה מפרנס אנשים. ברוב הפעמים לא לקחתי משכורת הביתה, כדי לפרנס את האנשים שעובדים בצוות שלי. זאת לא הייתה החלטה של רגע, אלא להנעל על משהו כדי שמשהו יפתח. יש לך כמות מוגבלת של פוקוס ואנרגיה ביום, בחיים שלך, וצריך להבין איפה אתה שם אותם. כשזה מתחיל לבוא על חשבון היצירה וכל מה שמסביב זה מגביל אותך. לא הייתה תחושה של 'הנה, עכשיו אני יכול', אלא ההפך. תחושה של 'אם אשאר ככה זה יהיה ככה'. והחלטתי ליצור את המציאות הזאת. נכנסתי לזה ערום לגמרי, אבל זה גרם לי להיות יותר רעב. גם עכשיו, כשאני תלוי בזה, אני עושה מה שאני אוהב. אם יאהבו אחלה, אם לא גם אחלה, אני עושה".
אני אוהב את הגישה הזאת, והיא גם מתבטאת בזה שבחרת לעבוד עם כמה מפיקים וסגנונות שונים. תכננת את זה מראש?
"לכל מפיק שעבדתי איתו יש צבע משלו, כל אחד נותן את הזווית שלו. אני אוהב שיתופי פעולה עם אמנים ומפיקים שונים ויוצאים דברים מעניינים. רציתי שיהיה מגוון באלבום ולהפרות כמה שיותר. עוד מוחות יצירתיים, עוד זוויות. זה הביא לאלבום הרבה יותר מאשר אם הייתי מסתגר חודשיים עם מפיק. מכלתחילה לא חיפשתי לעבוד עם בן אדם אחד, כמו 'העלייה' שהיה אלבום שבו עבדתי בעיקר עם די ג'יי מש וכהן. כאן זה ההפך לגמרי".
צריך אומץ בשביל השירים האלה, כמו 'עשרים וארבעה בינואר' או 'כל הדרך מהמרכזית'. מה עבר לך בראש לפני שהוצאת אותם?
"היום כולם מדברים על זה שנשבר להם הלב. נהיה מגניב להיות פגיע, רעיל, דפוק. ראיתי בעיניים שלי וחוויתי על הבשר שלי את הכוח של החיבור שנוצר מזה שאתה עובר משהו ומדבר עליו. זה יכול להציל מישהו. שיר או אלבום טוב זה החבר הכי טוב שלך בתקופה מסוימת ויכול להחזיק אותך. היו תקופות בחיים שממש נשענתי על יצירות של אנשים, וראיתי איך אני לא חוסך את זה במוזיקה שלי ומדבר על מה שמציק. הרבה יותר אנשים מתחברים ואתה מקבל הודעות מדהימות. היכולת לעזור למישהו ולתת השראה או מוטיבציה… אנשים מרגישים פחות מוזר או לבד כשהם שומעים אותך וזה יותר גדול מהבושה הזאת. זה קשה, אבל השאיפה לחיבור גוברת על זה. מישהו ישמע את זה ויגיד לך שהוא עובר את אותו דבר, וגם אתה מרגיש פחות לבד. אתה עוזר לעצמך, כי אתה מרגיש שאנשים עוברים מה שאתה עובר. זה ווין ווין".
"בסוף אתה עושה את המוזיקה בשבילך"
בוא נדבר על 'הכניסה לתחנה המרכזית'. לא מרגיש לך קצת מוזר שאלפי אנשים שרים את הטקסט החצי-ביוגרפי הזה על סוחר סמים שנהרג בכניסה לתחנה המרכזית, כשהם הגיעו מרקע שונה לגמרי?
"זה שיר מורכב. יש בו שלושה ביטים שונים. הוא עליי, עד לרגע שבו 'כולם בבניין ובשכונה כבר מדברים' ושינוי הביט הראשון. הוא שיר על מה שהיה יכול לקרות. אני מתחיל לדבר עליי ובאמצע מדבר על משהו שקרה בסביבה שלי. המוזיקה הייתה הדרך החוצה מזה. היא הפכה לבית, לרוטינה, לשגרה. זה שיש לך משהו שאתה באמת אוהב זה המון. אני זוכר שלפני שלוש שנים יצא לי לדבר עם חבר שלא מצא את עצמו, בתקופה שהוא עבר בה בין עבודות וקורסים. הוא חפר לי על זה ואני חפרתי לו על מוזיקה ועל זה שאין לי כסף. הוא אמר לי לסתום את הפה, כי יש משהו שממלא אותי. זה נשאר איתי, בקטע של 'הוא צודק'.
הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אתה רואה את הפרונט שלו ואת מאחורי הקלעים של עצמך. אתה בטוח שהכל סבבה אצל מישהו אחד ואתה יודע מאחורי הקלעים על הג'יפה שלך. אתה לא יודע אם מישהו מסופק באמת. שיש לך משהו שאתה אוהב לעשות, זה עצום. ברגע שתרוויח מזה אתה עדיין תרצה להיות מסופק. כסף לא מקביל לסיפוק. עוד לפני הקהל, זה משהו שאתה עושה בשבילך. איזה הפרדה מהשגרה. כולם עובדים, אם אתה זוכה לעבוד במה שאתה אוהב צריך להודות על זה. גם אם לא ילך. אומנות הבמה, וכל אומנות שבה אתה מתפרנס מלהופיע, היא הימור על החיים שלך. זה הימור שצריך להיות מאוד ריאליסטי. אתה חייב להבין שאתה נכנס למנהרה ולא יודע איפה אתה יוצא, אבל צריך להכנס אליה כשאתה שלם עם זה, עושה מה שאתה אוהב ומוכן לזה. צריך להכנס ממקום ריאלי. יכול להיות שלא תצליח כל החיים, וזה גם בסדר.
אתה משתנה כל הזמן. גם אם דברים על הנייר לא זזים, המחשבות והרצונות שלך משתנים כל הזמן. זה מונע שחיקה, ואתה כל הזמן מחפש את הזווית שלך. דרייק, למשל, דיבר על חמישה נושאים כלליים ועשה מהם אינסוף שירים. גם טונה. הוא יודע לדבר על החיים היומיומיים ולהפוך את זה לשירים. לכן אני אוהב את ההשוואה בין ראפרים לסטנדאפיסטים, בסוף שניהם לוקחים את החיים שלהם והופכים אותם להופעה. סטנדאפיסטים רוצים להיות ראפרים, ראפרים רוצים להיות סטנדאפיסטים".
יש ראפרים מצחיקים, כן, אבל זה קצת מפוספס בעיניי. ראפ לא אמור רק להצחיק. יש מקום לפאנצ'ים, כמובן, אבל זה רק צד אחד.
"זה אחלה. אני חושב שזה הכרחי. הקומדיה בסוף מגיעה מהטרגדיה. מה שעצוב מצחיק, בכל סיטואציה הכי קשוחה שתהיה לך אתה תהיה עצוב אבל תחשוב שזה קומי. אפשר להיות עצוב מהרבה סיטואציות, והחיים קשים, אבל בסוף יש קומדיה בכל דבר. העולב מצחיק. אף אחד לא מעל הבדיחות. לא לצחוק על מישהו זאת אפליה, הפוליטיקלי קורקט משפיע".
זה משפיע עליך ככותב?
"בגיל שש-עשרה הייתי בגישה של 'אגיד מה שבא לי להגיד', היום זה שונה כי יש יותר מגבלות. אם היית מעביר נקודה בישיבה בעבודה שלך, למשל, היית מדבר בצורה שבה כולם יבינו את הפואנטה. הפלואו שלי עבר לגישה של לגרום ליותר אנשים להבין את הדרך שלי. הדיבור הילדותי יותר היה נחוץ, כי צריך להוציא את זה מהמערכת בגיל צעיר יותר. לקלל לא מגניב אותי כמו פעם. בסוף אני חושב שלא חסכתי. זה חלק מהדיבור או מהאווירה הכללית יותר".
לשים סימני קריאה כדי שישימו לב
אמרת לא מזמן שאתה נמצא במערכת יחסים ארוכה. אתה חושב שזה יהיה משמעותי יותר באלבום הבא או שזה לא משהו שאתה מתכנן מראש?
"אני סקרן לגלות בעצמי. סביר שכן, היא חלק משמעותי בחיים שלי וברור שאדבר על זה. אולי רוב הזמן הראפ שלי ריאליסטי, אבל אני ממש לא נגד אנשים שמדברים על דברים שהם לא החיים שלהם בהכרח. טיילר דה קרייטר למשל מדבר על דברים שהם לא החיים שלו, זה סוג של מדע בדיוני. אנשים נמשכים לדברים האלה, המציאות יכולה להיות משעממת. פעם למשל היו את הפרברים רפיוג'יז, חבורה של אשכנזים ממודיעין-מכבים-רעות, שדיברו כאילו הם גנגסטרים. היה ברור שזה בצחוק וזה בסדר. היו ראפרים כמו סיקסטי-ניין או אחרים שחיו את הפרסונה שלהם. אם אתה לא הדבר הזה, כששואלים אותך באוסול תגיד שאתה מתפרע עם הדמיון שלך ואני אכבד אותך. ברור שגם אצלי יש הקצנה, זה קיים בכל אדם. גם בתאטרון מקצינים את ההתנהגות, גם כשמישהו מעלה משהו לסטורי שלו. אבל יש אמצע. כשאתה רוצה לדבר לקהל רחב יש סימן קריאה שאתה שם, אחרת לא ישימו לב".
זה אולי גם הגבול בין וייב איש ובין אור, ברמה מסוימת.
"אני יכול להסכים עם זה. רובנו לא אמיתיים רוב הזמן. אני ואתה כרגע לא 100% אמיתיים, זה הפורמט. אנחנו לא משוחררים לחלוטין. אף אחד לא אמיתי כל הזמן. גם בשירים אתה לא תצליח להיות בדיוק מה שאתה בחיים. ברגע שמשהו מחושב ומכוון זה אחרת. השירים שלי ריאליסטיים ומדברים על מה שקרה לי, אבל חשוב לי להבהיר שאני לא נגד צחוקים או דמיון. חשוב שיהיו דמויות כמו איגור או לוקאץ' בארץ, וזה עניין של גיוון. רביד פלוטניק למשל אומר דברים כמו שהם, בזמן שטונה אומר את זה בצורה הרבה יותר שנונה. הם יגידו אותו דבר, אבל טונה בפאנץ' עקיף יותר. שניהם אלופים, אבל מאוד שונים זה מזה".
ההמשך המתבקש זה לדבר על 'עין גדי', השיר שלך עם שוחט, טדי נגוסה ופלוטניק. איך הוא נוצר?
"לפני שלוש שנים, כשעבדתי על 'העלייה', מש וכהן שאלו אותי עם מי הייתי רוצה לעבוד. אמרתי להם ישר ששוחט, אנשים עולים אליו לרגל ובצדק. קבעו לנו סשן, הקלטתי את הפזמון אחרי שהוא עשה את הביט על המקום ואת הוורס שלי. בסוף זה לא נכנס, כי קלטתי שיש לי שיר טראפי שרחוק מהסאונד של 'העלייה' והוא טוב מאוד. החלטתי לחכות עם זה. שוחט התבאס, אבל אמרתי לו שאני לא מוותר על זה. שזה לא הולך לשום מקום.
עבר זמן, אני אחרי האלבום הראשון ועוד לא עשיתי עם זה כלום. לא ראיתי את שוחט הרבה זמן, ואז נפגשנו בהופעה של כהן בתדר. הוא בא אליי וכזה אמר 'שומע, וייב איש? יש מצב שמשהו מאוד ביג קורה. אני לא יכול להגיד לך כי זה לא סגור'. לא ישנתי בלילה. אמרתי לו: 'לא עשית לי את זה עכשיו'. עבר עוד חודש, אני רואה אותו באירוע אחר. הוא אמר לי: 'אתה לא מבין… תשעים אחוז זה קורה אבל אני לא יכול להגיד לך'. זה כבר נהיה משהו שמעסיק אותי, עד שפתאום אני מקבל ממנו הודעה. 'שומע? טדי עלה על זה וגם רביד'. בום. הוא אמר שהוא רוצה את זה לאלבום שלו.
בסוף זה יצא יותר טוב לכולם. זה סינגל מטורף והשיר שהכי הצליח מהאלבום, הרווחתי פיצ'ר עם רביד שזה חלום ילדות. השיר הזה ישב במגירה שלוש שנים, וזה מראה כמה אלבומים הם עבודה של קדימה ואחורה. ב'איזה מזל' יש כל מיני קטעים משירים בני כמה שנים. זה גם ליצור חדש וגם לחזור למחסנית. פתאום אתה מוצא לדברים ישנים את הפיצוח, איזה שורה שלא הייתה לך סגורה בעבר פתאום מוצאת את האקורד הנכון. לכן אני לא מוחק כלום".
איך זה לחזור לבארבי אחרי טור ארצי?
"היינו בכל מקום. היו הרבה רגעים מצחיקים. באחד המקומות פשוט שכחו שקבעו איתנו. הגענו לבלאנס ומצאנו את עצמנו כשאין להם מושג שיש לי הופעה, הם התבלבלו בתאריך. הגענו למועדון ריק, חיכינו ארבע שעות בשמש. בסוף הייתה אחלה הופעה והגיעו אנשים, אבל זה לא טריוויאלי. יש מקומות שבהם אין חדר אומנים ואתה באיזה מטבחון לפני ההופעה של עצמך.
אני יוצא לכל מיני סיבובי גרילה בקניונים בארץ לפעמים. אנשים אומרים לי שהם מכירים את וייב איש אבל לא מקשרים אותו לפרצוף שלי. זה קורה לאנשים שמתפוצץ להם השיר בטיקטוק, ואז יש איזה אשליה שהם מתפרסמים אבל לא. ילדה בת 14 שהשתמשה בסאונד שלך השתמשה בו כי הוא ויראלי, והיא לא בהכרח תבוא להופעה שלך. זה משהו שלקח לי זמן להבין ונותן לך תקווה. גם אחרי שנכנסת לפלייליסט של גלגלצ, למשל, זה לא אותו משחק של הבאת אנשים להופעה. הקהל, כמו במערכת יחסים, צריך זמן בשביל לתת אמון. הוא יודע שאתה מביא הופעה שמכבדת את עצמה וחוויה נעימה עם ערך מוסף. לוקח זמן לקהל שלך לעשות איתך דרך.
אעדיף, תיאורטית, מסעדה קטנה שמפוצצת כל יום באותם מאה אנשים מאשר רשת ענקית שבאה והולכת עם ירידות ועליות קיצוניות מאוד וקונספטים מתחלפים. תנו לי אלף איש שהולכים איתי לכל מקום. כלכלית, אפילו, זה יותר משמעותי. חיממתי טורים שלמים של רביד פלוטניק וראיתי את אותם אנשים בעשר הופעות. אנשים שמוציאים אלפייה עליו בשבוע. זה לא הגיע מסינגלים בגלגלצ, אלא מהתעקשות על אלבומים וטורים ארציים בחורים הכי קטנים. ההופעות באמצע או בתחילת הדרך, כאלה שאתה מפסיד בהן כסף ומרוויח קהל, לא פחות חשובות מההופעה שלך בבארבי".
COMMENTS