לאחרונה צפיתי בנטפליקס בסרטם הדוקומנטרי של דניאל גלר ודניה גולדפיין 'הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר'; שדן בשאלה למה השיר 'הללויה' של כהן הוא אחד מהשירים עם גרסאות הכיסוי הרבות ביותר בעולם (באנגלית). בניגוד לרושם הראשוני, הסרט אינו עוסק כולו בשיר אחד. הוא מתמקד במסע שכהן עבר לפני שהוא כתב את השיר, בתהליך "הבישול" הארוך של השיר עצמו, וגם באופן שבו שיר שהופיע באלבום מאוד כושל ניצל משכחה, בזכות כמה מוזיקאים שקלטו שיש בו משהו מיוחד.
המחצית הראשונה של הסרט מעניינת במיוחד וגיליתי בה דברים שלא ידעתי. מה למשל? ההופעה הראשונה של כהן מול קהל ממש לא תוכננה מראש ונקטעה באמצע כי הוא חטף "רגליים קרות". רק אחרי הרבה עידוד מהקהל הוא המשיך אותה. ומי שהתחיל לבצע את 'הללויה' לפני כולם היה דווקא בוב דילן, שהאמין בשיר מהתחלה. אבל ככל שהסרט התחיל להתרחק מכהן ולהתמקד במקום זאת בגלגולים השונים של השיר דרך המבצעים ששרו אותו: ג'ון קייל, ג'ף באקלי וברנדי קרלייל; התחיל להפריע לי משהו. שמתי לב שבשום מקום לא נאמר שקיימים קאברים לא טובים לשיר, ובכלל הייתה הימנעות משיפוט איכותי של הקאברים, מתוך ניסיון לטעון שזה שיר שכולם אוהבים ומתחברים אליו. היה רק רגע אחד שבו זה קרה, בריאיון עם הבימאית של 'שרק'. היא הסבירה שהיא מעריצה של קייל, ולמרות ש'דרימוורקס' יצרו קשר בתחילה עם רופוס וויינרייט, היא התעקשה על הגרסה של קייל. היו לה סיבות לגיטימיות: התאים לה זמר עם קול נמוך ומבוגר בשביל שרק, שגם לו היה קול כזה. אבל כך נוצר המצב המוזר שהגרסה של וויינרייט נמצאת בפסקול הרשמי של הסרט, בעוד השיר עצמו לא נשמע בסרט. במקרה הזה, ניתן לשמוע בין השורות את המסר – לא כל הקאברים הם בעלי אותו ערך סגולי.
שבירת הכלים
זה כמובן מאוד אמריקאי לנסות להיות בסדר עם כולם ולהימנע מהדיון בכמה קאברים ממש מזוויעים שקיימים ל'הללויה'. הדבר היחיד שמציינים בסרט הוא שסגנון הפקתי יחסית "מנופח" כמו של רוני ספקטור לא מתאים כרקע לקולו של כהן. ואכן רוב הקאברים הלא טובים בעיניי הם בסגנון הזה. דוגמאות בולטות הן ביצועים בתחרויות ריאליטי של שירה, לא כולם רעים, אבל יש את הרגע שבו התזמורת לא מתאפקת ונכנסת בפול כוח, כמו באמצע הביצוע של מתמודדת 'אקס פקטור' אלכסנדרה בורק (הביצוע אף נבחר בסקר לאחד מהקאברים הגרועים בכל הזמנים).
דיון ב'פורוורד', מגזין יהודי-אמריקאי, עסק בכך שלאחרונה השיר מושר בידי מוזיקאים נוצרים אדוקים, מבלי להאזין למילים שעוסקות באקט המיני בין דויד לבת שבע, הפוסלות אותו מלהיות שיר דתי "באמת". זה הוביל אותי להאזין מחדש לאחד הביצועים הנוצריים הכי מוכרים, גרסה של הרכב הא-קפלה 'פנטטוניקס' שמופיעה באלבום הכריסטמס שלהם. בואו נעזוב לרגע את הניכוס התרבותי – שיוך השיר לפסקול שמתאים לחג המולד, ונתמקד בפן המוזיקלי. השיר של כהן מדבר על תפילה שבורה, מהוססת, אבל הצליל האופייני לאלבום כריסטמס הוא בדיוק ההפך – צליל בטוח בעצמו, של ניצחון האמונה. השיר אמנם מתחיל יחסית מינימליסטי, אבל בבית השלישי כבר נכנסת נימה בומבסטית שהולכת ומשתלטת. מי שמבצע את השיר ככה פשוט לא הבין את כוונת המשורר, ואולי זה אפילו קשור להבדלים תיאולוגיים בין נצרות ליהדות. כהן לרוב מתכתב עם רעיונות חסידיים-קבליים של "שבירת הכלים", שעל פיהם העולם פגום במהותו, ולכן אקט "תיקון העולם" הוא חלק בסיסי מחיים יהודיים. תיקון העולם מתבטא בביצוע מצוות במטרה לאסוף בחזרה למקום אחד את "הרסיסים האלוהיים" שהתפזרו. זאת הסיבה שכהן משתמש בדימויים כמו שבר או סדק בשיריו. התפיסה הזו לא קיימת בנצרות כי לפי התיאולוגיה הנוצרית, העולם כבר נושע כשישו הביא את הבשורה אליו. זו הישועה הנחגגת בחג המולד ולכן שירי חג מולד חייבים להיות שמחים ונוטים לקיטש. אין שום דבר לא טוב בגרסה של 'פנטטוניקס'. השיר מבוצע לעילא וללא רבב, וזו בדיוק הבעיה. הוא מושלם מדי, ולכן זה קאבר לא טוב בעיניי. שירים של לאונרד כהן לא אמורים להיות מושלמים, זה היופי הגדול שבהם.
צריך לציין שבעקיפין לאונרד כהן אחראי לכך שהשיר שלו ייחשב כשיר כריסטמס לגיטימי, משום שהוא עצמו שִכְתב את השיר והפך אותו לקל יותר לעיכול עבור קהל חילוני וקהל שאינו יהודי. בסרט מספרים כיצד קיימת גרסה "דתית " לשיר עם בית נוסף על שירה בפני האל, וגם גרסה "חילונית" ללא הבית. כשקייל ביצע את השיר הוא איחד את שתי הגרסאות, אבל הגרסה החילונית הייתה הבסיס, כי כאדם לא מאמין הוא פחות התחבר לטקסט הדתי. הגרסה המאוחדת הזו היא למעשה הגרסה שכולם שרים, ולא השיר המקורי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שכהן עשה דבר כזה. בפודקאסט 'שיר אחד' מספרים כיצד הוא שִכְתב את השיר "Lover, Lover, Lover" והוציא גרסה יותר אוניברסלית, שונה מזו שהוא שרבט בחולות סיני בחזית מלחמת ששת הימים. כהן כמובן מעולם לא התבייש בזהותו היהודית או ניסה להסתיר אותה, אבל הייתה לו מורכבות מולה, שגרמה לו לפעמים לרצות למתן אותה מתוך פחד שעודף תוכן יהודי ירתיע את הקהל, או פשוט לא יהיה מובן.
ובחזרה ל'הללויה'. אני לא יודעת אם יוצרי הסרט יכלו לנהל את הדיון הזה בלי להעליב מישהו, אבל כנראה שגם להם היה ברור שכשיש כל כך הרבה קאברים לשיר, הם לא תמיד יכולים לצאת טובים או נאמנים לרוח המקור. כשהקאבר טוב הוא לוקח את השיר למקום אחר – לפעמים זה בעיבוד המוזיקלי, ולפעמים מספיק שרק ההגשה הקולית תהיה שונה. לקאברים אהובים במיוחד של 'הללויה', יש את הקסם הזה.
COMMENTS