אומרים שדור ה-Z הוא הדור שאוהב הכי פחות. למרות הנגישות של אפליקציות ההיכרות, גיל הנישואים עולה משנה לשנה, מקיימים פחות יחסי מין מהדורות הקודמים ועוד. אני לא יודע איך זה לחיות בתור בן אדם שלא חלק מהדור הזה, אבל אני מרגיש כאילו פעם התפיסה של האהבה הייתה קצת שונה, או לפחות פחות צינית. אבל במקביל לגישה הצינית הרווחת לגבי הדרך שבה מערכות יחסים "עובדות", יש גם גישה קצת יותר אותנטית, והיא הדבר המרכזי שבלט לי ב'איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות', האלבום השני של עלמה גוב.
גוב, בת עשרים ואחת ממושב ערוגות בדרום, הוציאה EP ב-2021 בשם 'מאוחר מדי', והוא עסק פחות או יותר באותם הנושאים (אפשר לקרוא כאן ריאיון שערכתי איתה אחרי שהוא יצא). באלבום החדש היא מעניקה לנו מבט חשוף על המונח הלא ברור הזה שנקרא אהבה, ובמיוחד על הנפש שלה עצמה.
אני ואתה
בתשעת השירים של האלבום גוב מעבירה אותנו דרך התחושות שמתעוררות אחרי פרידה, משני הצדדים: הצד של ה"אני", ומה שעובר עליו אחרי פרידה, ולצידו כל ההאשמות, הגעגועים והמחשבות על הצד השני. היא משלבת בין שניהם לכל אורך האלבום, כבר מהשיר הראשון עם השם הנהדר 'אובססיה 2'. "הגעתי להתחלה שמרגישה כמו סוף", היא שרה, "הגעתי לאהבה לה אין קצה / לא אכפת לי אם אתה לא מרוצה / אני אחזיק אותך חזק, כדאי שתכנע". אובססיה, שהיא הגרסה הקיצונית וכנראה גם המסוכנת ביותר של אהבה, היא בחירה מעניינת לשיר הפתיחה של אלבום על אהבה שחומקת בין האצבעות. מבחינה מוזיקלית, זה אחד השירים היפים ביותר באלבום. בהתחלה אנחנו שומעים את גוב והפסנתר ואז נכנסים יותר ויותר כלים עד למעין התפוצצות באמצע השיר. קצת כמו אהבה: מתחילים במילים, ומתישהו דברים מתפתחים מעצמם עד לקתרזיס.
המגמה המוזיקלית הזאת ממשיכה גם בשיר השני של האלבום, 'מה לעשות עם הזאב'. השיר כביכול מדבר על מפגש אקראי עם האקס ("מה לעשות כשאתה מסתובב / יהיה לי טוב ואז יהיה לי כואב"), והדוברת ממשילה אותה ואת אותו הבחור לכבשה וזאב. היא תוהה מה לעשות, וחותמת ב"לא משנה, אתה בכל זאת עוזב". כאן יש הבדל מוזיקלי מהשיר הקודם, והוא מסתיים בצורה הרבה יותר דרמטית. זה לא ניסיון להתכנס לתוך הסיום, אלא מסר שהרגיש לי יותר כמו "אתה עוזב, סבבה, הכל טוב".
המגמה הזאת, של ספק התגברות על פרידה וספק שקר לעצמך, ממשיכה גם בשירים הבאים – 'אל תמהר' ו'זה בסדר'. גוב מנסה להבין בהם את עצמה מנקודת המבט של הצד השני, מעין ניסיון להסתכל מהצד על החיים שלה. היא כמובן לא המוזיקאית הראשונה שעושה זאת בהקשר של פרידה, ולמרות זאת היא מצליחה להביא זווית ייחודית, המדגישה את הניגודיות הזאת. יש כאן מערבולת שבה היא חצי מנסה להאשים את עצמה וחצי את הצד השני, על רקע לחן נהדר (שלה ושל אלאן טיון); ומעבר בין שירה מודעת, שלמה, לשירה שנשמעת חסרת ביטחון עצמי.
לבד עם המחשבות
אחריהם אנחנו עוברים לשיר הטוב ביותר והחשוף ביותר באלבום לטעמי – 'טרף' שחוזר למטאפורה של הזאב והכבשה. "אני הורגת את עצמי כדי לוודא שיש לי סוף", היא שרה בסערת רגשות מדוכאת ואף ניהיליסטית. הפסנתר שלה מקבל כאן מקום מרכזי, עם תופים שנכנסים בהדרגה ומלווים את התודעה של גוב. משהו בשיר הזה מזכיר לי את 'אקדח' של אביתר בנאי, אבל ממקום הפוך – הכעס מופנה כלפי הדוברת ולא כלפי הפרידה. כאן גוב בחרה לעטוף את המסר בשכבות של מוזיקה לקראת הסיום, ולהשאיר אותנו עם המחשבות שלנו. גם זה, להישאר לבד עם המחשבות, הוא אחד הדברים הקשים אחרי פרידה.
אחרי הסערה הזאת אנחנו מקבלים רצף של שירים קצת יותר קטנים, שמדמים את השלב שמגיע אחרי השיא הרגשי של הפרידה. אמנם “It's better to burn out than fade away”, אבל פרידות דרמטיות משלבות לדעתי בין שניהם. מצד אחד אנחנו מרגישים כאילו אהבה גדולה נשרפה, מצד שני החיים ממשיכים. אחרי הכאב הגדול המציאות דוהה בהדרגה. רצף השירים הזה, מ'בין האצבעות' ועד ל'לא מבינה אותך יותר', הוא בדיוק זה. גוב עוברת בין ההבטחה ש"בעוד זמן קצר כל מה שנגמר יתחיל מחדש רק אחרת"; דרך "שום דבר לא יגרום לזה להרגיש אחרת", ועד ל"צריך לעזוב / המנגינה שוברת את הקירות בינינו".
אחד מהשירים ברצף הזה, 'עוד שיר קטן', הוא שיר ההמשך ל'שיר קטן' מאלבומה הראשון של גוב. בין שניהם יש פער רגשי; בין "הלוואי ויכולתי לבקש שתישאר / אבל זה מיותר וכפוי טובה", ל"אין לי מקום לנוח בו / לשכוח מדמותך". הפער הזה מצביע על התבגרות ועל התמודדות עם כל הצדדים בפרידה. גם מבחינה מוזיקלית שומעים את ההתפתחות של גוב: יותר פסנתר במקום יוקליילי, מוזיקה הרבה יותר אלקטרונית וסאונד עשיר יותר וקצת פחות דניאל ג'ונסטוני. מוזיקה אלקטרונית, בעיניי, יכולה להחצין רגשות בצורה כמעט מושלמת, לעתים אפילו יותר מהטריו הקלאסי של גיטרה-בס-תופים. יש עדיין מקום למוזיקה מינימליסטית יותר, ואהבתי את הבחירה בשחרור השיר האחרון כגרסת דמו (לכאורה) ולא עם אינספור כלי נגינה מסביבו, כי זה מעצים את הטקסט. גוב הקליטה את האלבום עם להקה ומפיקים, אבל עדיין מצליחה להישמע כאן כאילו היא לבד.
'איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות' הוא אלבום שמשרטט את תפיסת האהבה מודל 2023. כן, דווקא אלבום שלא מדבר על התאהבות, אלא על ההפך המוחלט. וגם אם עצוב עכשיו, מתוך המבט העמוק של עלמה גוב אל תוך עצמה עולה איזושהי אופטימיות. אולי העולם לא כזה ציני אחרי הכול.
COMMENTS