צילום: רונן גולדמן
במהלך ההופעה של אמיתי אריכא בבית הקונפדרציה, הוא דיבר על כך שמבחינתו אוסף הפיוטים של הדיוואן לא מהווה עבורו אוצר חתום שאין לגעת בו אלא מחברת יצירה שניתן לרשום, למחוק ולשנות בה. הביצועים שלו ושל צמד הנגנים שליוו אותו, ירדן ארז ואיתמר גוטמן, אכן יישמו את הגישה הזו בפועל. ראשית כל אריכא ניגן לבדו ובידו יוקללי, כלי המיתר שמקורו בהוואי, כך שעל ההתחלה של ההופעה הופתעתי. הנוכחות של כלי הנגינה הזה, וכלי נגינה אחרים שאינם מזוהים עם מוזיקה תימנית כמו הסאז הפרסי/תורכי והעוד או הכינור (שנוגן בעמידה) הערביים, העידו שהגישה של אריכא והרכבו לפיוט אינה טהרנית, ושהם שבאים לחבר בין עולמות מוזיקליים שונים.
מה שהפך את המופע להופעה של מוזיקה תימנית זו השירה של אריכא, ששמרה על ההגיה התימנית לאורכה של ההופעה, בה הוא הפגין שליטה גבוהה בסגנון השירה המסורתי ואלתר פעמים רבות עם הקול שלו תוך כדי משחק עם סלסולים, לפעמים הוא משך את המשפט המוזיקלי והאט ולפעמים רץ עם המילים במהירות כמו ראפר, בצורה שיצרה עניין ומתח. במהלך ההופעה אריכא אף התבדח על כך שההרכב חשב לעשות מבחן הבנת העגה לקהל ורק מי שיבין את מה שהוא שר ייכנס להופעה. אני מודה שאני לא תמיד עברתי את המבחן ולא תמיד בטוחה מה היו מילות השיר, אבל כמעט תמיד הצלחתי לדוג משפט פה ומשפט שם. לצד זאת היו אלמנטים ג'אזיים בתיפוף של גוטמן, ולפעמים הבס החשמלית של ארז נשמעה לי כמו גימברי צפון-אפריקאית, או קלידים שנשמעו אפילו קצת "כנייסיתיים", כך שגם סגנונות הנגינה הכניסו אלמנטים מוזיקליים שונים לפיוז'ן המקורי שרקחו אריכא ו-D-One.
הפיוט שאיתו אריכא פתח היה "יושב בכיסא הוד" של ר' ישראל נג'ארה, ואריכא ציין שבחר בפיוט הזה מכיוון שהוא מתאים במיוחד לספירת העומר, שאנו נמצאים כעת בעיצומו. במהלך השיר הצטרף אליו המתופף גוטמן עם שימוש נרחב במצילות ובפעמונים של מערכת התופים. השם של הפייטן שחזר הכי הרבה בהופעה הוא שמו של ר' שמואל אבן גבירול, שאולי מוכר לקהל הרחב בזכות אלבום הפיוטים של ברי סחרוף משיריו ומלימודי הספרות בתיכון על שירת ספרד. אריכא ביצע בהופעה בין השאר את "שבעה שחקים", "שער אשר נסגר", "שמע ניצב", ו"שאי עין" שהוא כתב. רק האחרון מוכר יותר בלחן התימני שלו, שני הפיוטים האחרים מזוהים גם עם מרוקו ובבל, וגם בכך מצאתי פיוז'ן עדתי מסוים. אחת הסיבות שאבן גבירול בלט בהופעה הייתה כנראה כי אריכא ביקש לעשות לו כבוד בעקבות כך שבשנה שעברה חגגו לו אלף שנה ללידתו, עובדה שצוינה במהלך ההופעה. אבל כמובן ששמו של הפייטן שהכי מזוהה עם שירה מקודשת בתימן לא נפקד, וזה שמו של ר' שלום שבזי. נהניתי מביצוע מהיר של "איומה את פני דודך" שהוא כתב שבו התופים הכניסו הרבה קצב, ושהסתיים עם ברייק מוזיקלי עם אלתור קולי יפה.
עוד פיוטים של שבזי שהתבלטו בהופעה היו "אהבת צביית חן" ו"אהבת דוד", שירים שמשחקים על הז'אנר של גבוליות בין שיר אהבה חילוני לשיר קודש. דווקא הפעם אריכא ויתר על "אם ננעלו", הפיוט הכי מוכר של שבזי, שכן כלול ברפרטואר שלו. היה גם פיוט מעניין שלא ידוע מי המחבר שלו, "שבח אשיר ואודה ואהלל", אבל הבתים שלו מהווים אקרוסטיכון של השם "שמעה", שהוא שם נשי. באתר של הספרייה הלאומית מתוארת אגדה שמסבירה למה שמה של אישה קשור לפיוט – זוהי ביתו של שבזי שנחטפה ביום חופתה ואביה הציל אותה. זה שיר שבניגוד להרבה אחרים משלב עברית וערבית, מה שהופך אותו מתאים גם לקהל שאינו יהודי בהכרח. בהדרן ההרכב ניגן עוד שני פיוטים של אבן גבירול, "אשר תמימים" ו"שאלי יפהפייה", הקהל מחא כפיים ולא נתן לטריו לרדת מהבמה.
לסיכום, כמו שציינתי ההופעה כללה שימוש מעניין של אלמנטים מסורתיים וכאלה שאינם. פה ושם בפזמון נעשה שימוש בחזרה קולית של המבצעים, מה שנקרא Call and Response, שאופיינית לסגנון התימני. לשם השוואה, בהופעה של ההרכב "קולות תימן" שראיתי השנה בבית צבי נעשה שימוש נרחב באלמנט הזה, כיוון שהסגנון שלהם יותר "נאמן למסורת". לצד זאת היו רגעים בהופעה שיותר קרובים לסגנונות אחרים כמו סולו תופים ב"שער אשר נסגר", שיותר הזכיר ג'אז. הרכב הטריו שראיתי מצומצם מזה שלאריכא נוהג להופיע איתו, כפי שניתן לראות בחלק מהקליפים שצירפתי, אבל לא חשתי שההופעה פחות סוחפת או מעניינת בגלל המינימליזם היחסי. באמצעות כלים יחסית "בסיסיים" כמו להגביר קול ולהנמיכו, כמו שעשה אריכא בביצוע של "שאי עין", ניתן ליצור מתח ועניין, ולא תמיד חייבים עיבוד כלי מורכב כדי להלהיב את הקהל. התגובה שראיתי הייתה אוהדת והקהל, כמוני, יצא מאוד מרוצה מההופעה.
צילום: גל שטרן
COMMENTS