על ציפייה וציפיות /// אורן גוטליב במחשבות בעקבות החדש של קנדריק

ציפייה

בטקסטים שמדברים על תקופת זמן ארוכה, יש נטייה להגיד מה יכל לקרות באותו פרק זמן – יכולת להיכנס להריון, להוליד, לעבור חמש עבודות, לטוס סביב העולם וכד'. אחרי ששמתי לכם את זה בבק אוף יור מיינד, ברור לכולם שחמש שנים זה פרק זמן ארוך באופן כללי ובפרט בעולם המוזיקה. בחמש שנים יכולים להתחלף האומנים המובילים והמושמעים בעולם, ז'אנרים חדשים יכולים לפרוץ אל התודעה ואפילו יש להקות ואומנים שבפרק זמן כזה מוציאים מספר דו ספרתי! של אלבומים (כן קינג גיזארד אני מדבר עליכם).
אם לא היה ברור עד עכשיו לאן אני מכוון, אני מדבר כמובן על הזמן שעבר מאלבומו הקודם של קנדריק לאמאר- 'DAMN' ועד לצאתו של האלבום החדש – 'Mr. Morale and The Big Steppers'.

הציפייה לאלבום כבר הייתה מייאשת, כמו חייל שמחכה ליום שחרורו או סטודנט שסופר את הימים לסיום התואר (כותב שורות אלו). ההבדל הוא שבמקרים האלה יש תאריך לחכות לו, יש יום שהוא היום המיוחל שבו ההמתנה תסתיים. בהיעדר תאריך שכזה, הציפייה מקבלת אלמנטים שמזכירים יין ויאנג, דינמיקה הבנויה ממשחק בין קטבים שונים. מצד אחד, הצמא לשמוע כמה שיותר מוזיקה בכמה שפחות זמן מאומן אהוב, ומהצד השני הרצון שאמן ייקח את הזמן ויצור מוזיקה כמה שיותר איכותית, כזו שיש מחשבה ועומק מאחוריה.
כל אלו עמדו בבסיס ויכוח עם חבר במעמד יציאת האלבום, שהנושאים המרכזיים בו היו השאלות: האם יש זמן אופטימלי שאומן צריך לחכות בין הוצאת אלבום לזה שאחריו? האם רצונות המאזין לשמוע כמה שיותר מהאומן צריכות להשפיע על קצב הרליסים שלו? האם אומן משתמש בציפייה בשביל ליצור הייפ סביב האלבום? מסקנת הוויכוח היו שלשאלות האלו אין תשובה אחת, אין איזו אמת ברורה או תבנית קבועה לפיה אומן פועל או צריך לפעול כשהוא משחרר אלבום. דבר אחד דווקא כן ברור, המתנה כל כך ארוכה לאלבום, בטח מאומן בסדר גודל של קנדריק מגדילה את מה שגם ככה היו ממנו בשפע – ציפיות.

ציפיות

כמי שהוכתר ל"מלך החדש של הווסט קואוסט ראפ" על ידי לא אחרים מאשר דר. דרה וסנופ דוג, אגדות החוף המערבי בעצמם, וכל זה עוד לפני צאת אלבומו השני 'good kid, M.A.A.d City' שהכניס אותו לתודעה; קנדריק מתמודד עם ציפיות גבוהות כבר מתחילת הקריירה. לא חסרים מקרים בהיסטוריה, בכל תחום שהוא, שמוזיקאי, ספורטאי, שף או אפילו פוליטיקאי לא עמדו בציפיות הגדולות שהיו מהם. הרי לא כלום קרוצים מאותו החומר של אלו שמצליחים לקחת את הציפיות ולהפוך אותן למוטיבציה להתקדם ולהפוך לגדולים באמת בתחומם. קנדריק הוא דוגמא לאחד כזה. הוא לא הסתפק בתואר שניתן לו כ-King of the coast, והחליט להשתלט על עולם הראפ כולו ולהכריז על עצמו כראפר הכי טוב במשחק, ב-verse הבלתי נשכח מהשיר 'Control' ששבר את האינטרנט ואת עולם הראפ. זה כמובן לא נגמר שם. אחרי ההוצאות של 'To Pimp A Butterfly' ו-'DAMN' מלך הראפ הפך למלך של עולם המוזיקה. הוא ניתץ את שלשלאות המיינסטרים, הגיע לשיאיי השמעות וקטף שלל פרסים, כולל פוליצר. קנדריק הפך למוזיקאי מהזן הנדיר ביותר, כזה בעל מעמד ייחודי משל עצמו, נישא מעם כיאה למלך.

בגלל או אולי בזכות כל אלו ובשילוב העבודה שזהו אלבומו האחרון תחת הלייבל TDE, הציפיות לפני צאתו עלו אף יותר. כן! זה אפשרי! הרי מה תפקידן של הציפיות? הן רודפות אחר ההתקדמות של האומן ומנסות לתת לו עוד דחיפה קלה למעלה או להפיל אותו למטה חזק. כאמור, גם לציפייה – ההמתנה, היה תפקיד מרכזי בכך, ויחד קיבלנו שילוב נפיץ של ציפייה-ציפיות שבעקבותיהן אפשר ליצור סדקים באולימפוס שעליו אתה נמצא. אך האם באמת כך הדבר? האם צריך להתעלות מעל הציפיות בשביל להצליח באמת? האם עמידה בהן אומרת שבסך הכל עשית את מה שהיה מצופה ממך וזהו? ואם לא עמדת בהן, האם זה מוריד מגדולתך?

המאזינים והתקשורת ייתנו כל אחד תשובות לפה ולפה, אחדים ימהרו להלל בעוד אחרים יחפשו לערער על גדולתו. אבל מהאזנה לאלבום ואפילו רק ממבט על עטיפתו אני תוהה אם הסוגיות האלה בכלל מעניינות את קנדריק. את הכתר המטאפורי שהגיע יחד עם המעמד של מלך הראפ ואפילו המוזיקה הוא החליף בכתר קוצים, זהה לזה של ישו במעמד צליבתו. אין זה אומר שקנדריק חווה שיגעון גדלות או רואה את עצמו כמרומם מכל אדם, בכל זאת מדובר בבחור ה-'Humble' מקומפטון. בלי פוליטיקלי קורקט, בלי ניסיון להעצים את דמותו, נראה שקנדריק פשוט חדל מלהתעסק במשחקי מלכים והכתרות, תהילה וכן, גם ציפיות. הן כבר לא מעניינות אותו. הוא יושב במגדל השן שלו הרחק מכל אלו ושם, במקום מבודד השייך ליחידי סגולה, הוא פנוי לבחור במה להתעסק. באופן סמלי עם הבחירה הזאת הוא גם סוגר את האלבום: "I choose me".