Homeאלבומים חדשים

אבא, ראפר, אדם /// רועי ויינברג על 'Mr. Morale and The Big Steppers' של קנדריק למאר

קנדריק למאר חזר אחרי חמש שנות שתיקה עם אלבום חדש, אולי האישי ביותר עד עכשיו. משפחתיות, ביטים ומספר-סיפורים היסטורי שעדיין מחפש את מקומו בעולם

האלבום החדש של קנדריק למאר, 'Mr. Morale and The Big Steppers', הוא אחד האלבומים המצופים ביותר של השנים האחרונות. אחרי רצף של יצירות מופת פעם בשנתיים בין 2013 ל-2017, קנדריק נעלם לחמש שנים והשאיר מיליוני מעריצים בכל העולם מחכים. ההודעה על האלבום או הסינגל שקדם לו, 'The Heart Part Five' (שכצפוי לא נמנה על 18 השירים שמרכיבים את 'מיסטר מוראל'), זכו למבול שיתופים ברשתות החברתיות, כזה שאני לפחות הרגשתי יותר מכל אלבום אחר.

קל לאהוב את קנדריק למאר. השילוב בין היכולת ליצור המנוני היפ הופ קליטים לבין היכולת לספר סיפור הפכה אותו בעיניי לראפר הגדול בהיסטוריה ולאחד היוצרים הגדולים בהיסטוריה, שכזכור קיבל פוליצר על האלבום הקודם שלו. אבל מה אדם עושה אחרי שהוא זוכה בפוליצר? התשובה היא – הולך הביתה. אחרי שני אלבומים שהתייחסו יותר לחברה בכללותה, עם דגש על הקהילה השחורה או לאנושיות ברובד פילוסופי יותר, כאן אנחנו נכנסים לערב בביתו של קנדריק למאר. "Mr Morale and the Big Steppers" הוא האלבום המשפחתי ביותר שלו והאלבום האישי ביותר שלו מאז 'Good Kid, M.A.A.D City'.

קנדריק עדיין מתוסבך. הוא מנסה להתמודד עם המורכבות השונה של החיים שלו, של העולם ושל העמדה שבה הוא נמצא כמעין גורו/ משיח/ משורר ראפ, במקביל לניסיון לחיות חיים שלווים בביתו. לאורך כל האלבום הוא נע בין שתי תמות מרכזיות: אחת כמי שמנסה לבנות תא משפחתי שגרתי, בהתחשב ברקע, ואחת כמי שמנסה להתמודד עם התהילה העולמית והמעמד הסמי-משיחי שלו.

איש, משפחה

יש לקנדריק למאר שני ילדים והוא לא מוצא את עצמו צועק בחדרי מלון נטושים, אלא מגדל אותם. זה בולט כבר בעטיפה של האלבום, שעליה קנדריק מופיע עם משפחתו ולא לבד או עם חבריו בדומה לאלבומים הקודמים, ונוכח כמעט בכל אחד מהשירים. אנחנו מקבלים את אחד השירים ה"קלאסיים" יותר כבר בתחילת האלבום עם 'N95' המעולה, שכפי שאפשר להבין משמו מדבר בעיקר על הקורונה ועל הרצון להגן על עצמו ועל המשפחה. הרצון הזה בולט גם ב-'Worldwide Steppers' שמגיע אחריו, שבו קנדריק מתחיל לדבר על התא המשפחתי: "ראיתי את בייבי שארק עם הבת שלי והסתכלתי על הכרישים בחוץ באותו הזמן", שורה נפלאה שמראה את העולם שהוא בונה לכל אורך האלבום: מעין ניסיון למצוא את עצמו בתוך התא המשפחתי, במקביל לבעיות איתן הוא מתמודד לכל אורך חייו כמי שגדל בשכונת פשע, דבר שהשפיע מאוד על תפיסת העולם שלו.

קנדריק בעיניי הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר בנמצא היום. קצת כמו בוב דילן, זה מרגיש כאילו הוא כותב שירים בפסקאות. הקצב שבו הוא מספר אותם משתנה משיר לשיר, וכל האלבום באופן טבעי מבוסס על יכולת הראפ המדהימה שלו. אבל השירים לא נשמעים כמו היפ הופ קלאסי במובן של זמר כועס עם בס מאחוריו, גם מבחינת המילים וגם מבחינת ההפקה. אין ביטים מפוצצים או קטעי מוזיקה שנשארים בראש אחרי ההאזנות הראשונות (והלא-כל-כך ראשונות) לאלבום. אין כאן את הגרוב של 'King Kunta' או את האנרגיה של 'Humble' או 'M.A.A.D City'. אבל יש שירים טובים מאוד, כולל אחד מרגעי השיא בקריירה של קנדריק, 'We Cry Together'. המקום המרכזי במוזיקה שייך לפסנתר, בצורה שמזכירה יותר את טום ווייטס או לאונרד כהן מאשר את ג'יי זי או טופאק.

קנדריק שואב את האנרגיה ממקום אחר. לא מהילדות בקומפטון, ממחאה או מאלוהים כמו באלבומים הקודמים, אלא מהבית. הוא כותב כאן על מערכות יחסים, על המקום שלו בתוך משפחה ועל הניסיון לשלב בין הרקע הקשה שלו לבין החיים הנורמליים. "אני מגיע מדור של פלישות לבתים ויש לי דדי אישוז, זה עליי", הוא אומר ב-'Father Time'. האנרגיה הזאת שונה מהאנרגיה בשירי ראפ אחרים, ואולי היא מה שהניעה את קנדריק מחדש אחרי שנתיים שבהן, כפי שסיפר, הוא התמודד עם מחסום כתיבה. עימותים עם האנשים הקרובים לך ביותר עלולים להיות יותר אמוציונליים מדיונים על נושאים ברומו של עולם, וזה מורגש גם בהגשה שלו. חלק מהשירים באלבום הכפול, בעיקר בצד הראשון, נשמעים יותר כמו צעקה בהשוואה לאלבומיו המוקדמים.

השיא הרגשי מגיע בשיר 'We Cry Together', דואט עם השחקנית טיילור פייג' ('זולה'). מדובר אולי בשיר הטוב ביותר באלבום, כמעט שש דקות שנעות בין קרב ראפ, ריב בין בני זוג, הרבה "פאק יו" ומחשבות שטסות אחד לעבר השניה ב-120 קמ"ש. הפסנתר דומיננטי ברקע, אבל הביט מינימליסטי ביחס לרגש שמובע במילים ובביצוע הקולי של השניים. הילד הטוב מהעיר הכועסת הפך לאיש משפחה, וזה אולי הסיפור של האלבום בכללותו. הביטים האנרגטיים התחלפו בפסנתר וקנדריק נמצא במקום אחר: לא מסתובב עם חבריו בקומפטון (או ליד הבית הלבן) ולא מחפש את עצמו, אלא מנסה להשכין שלום בית. בחלק השני של האלבום, מעבר לניסיון של קנדריק לחפש שלווה בארמונותיו, הוא מנסה לחפש שלווה בתוך הראש שלו.

אני זוכר שהיית מתוסבך

אי אפשר להתעלם מהרקע של האלבום ומחמש שנות השתיקה של קנדריק, כולל 1,885 ימים שבהם הוא לא הוציא מוזיקה. הדבר הדומה לזה ביותר אולי הוא עשור השתיקה של דיוויד בואי, או השנים בהן לאונרד כהן היה במנזר והפסיק ליצור מוזיקה. קנדריק חזר, והוא חזר בדרך שלו: בלי המנונים או אורחים מפורסמים בקנה מידה עולמי. ב-'To Pimp A Butterfly' היו את ג'ורג' קלינטון, ת'אנדרקאט, ד"ר דרה, סנופ דוג ופליינג לוטוס. ב-'DAMN' קיבלנו את ריהאנה ויו2. רשימת האורחים והמפיקים כאן לא נוצצת במיוחד. יש מוזיקאים נהדרים, כמו Ghostface Killah, בת' גיבונס מפורטיסהד או קודאק בלאק, אבל אין שיתופי פעולה עם אמנים מוכרים ברמה של האלבומים הקודמים, אולי מלבד פארל וויליאמס שהפיק את 'Savior'.

קנדריק היה יכול ליצור שירים עם אמנים כמו בילי אייליש, קנייה ווסט או דיימון אלברן ולחרוך את המצעדים, אבל זה לא כל כך מעניין אותו. "אני לא בעסקי המוזיקה, אני בעסקי האנשים", הוא אומר ב-'Purple Hearts'. בשיר העוקב הוא מדבר על קבלה עצמית ועל הדרך להכיר את עצמו מחדש, גם בתוך ההצלחה הזאת. אחד השיאים של התמה הזאת מגיע ב-'Crown'. יש מקום מעניין לכתרים בתוך התרבות השחורה: החל מביגי סמולס והתמונה האייקונית ההיא, דרך לוק קייג' (שהשתמשה בה במספר נקודות לאורך ההיסטוריה) ועד ללברון ג'יימס, אחד מגיבורי התרבות הגדולים של השנים האחרונות ומי שקרא לעצמו "קינג ג'יימס" עוד לפני המשחק הראשון ב-NBA. "Crown" נשמע כאילו קנדריק מדבר לפסיכולוג שלו, ומודה שהוא לא יכול לרצות את כולם. "הם מריצים אותך וצועקים את השם שלך ברחבי האומה, רוקדים ומנידים את הראש. אני קורא לזה אהבה", הוא אומר, ומאוחר יותר מתייחס לאחת מדמויות המלכים הגדולות ביותר, הנרי השמיני של וויליאם שייקספיר: "Heavy is the head that chose to wear the crown", שר קנדריק, ורומז ל-"Uneasy lies the head that wears a crown". זאת זווית מרתקת. מהילד שרצה שאיבר מינו יהיה בגודל של מגדל אייפל, אנחנו מקבלים ראפר שרוצה שקט, מנסה להתמודד עם התהילה העולמית ומבין שהוא לא יכול לרצות את כולם.

בחלק הזה של האלבום, הפסנתר פחות דומיננטי ואנחנו שומעים יותר בס והפקת היפ הופ מסורתית, מה שמסמל את המעבר מתוך המשפחה לתוך קנדריק עצמו. "קנדריק גרם לך לחשוב על דברים, אבל הוא לא המושיע שלך", למאר אומר על עצמו ב-'Savior'. זה שיר מרתק שבמובן מסוים מתייחס לעבר, ההווה והעתיד של קנדריק. הוא מתייחס לבעיות השונות של הקהילה השחורה (נושא שעדיין קרוב אליו, גם אם לא דומיננטי באלבום), ומעודד אנשים לחשוב בעצמם. "טופאק מת, צריך לחשוב בעצמך", הוא אומר ובמידה מסוימת עוקץ את 'Mortal Man', השיר שסוגר את 'To Pimp a Butterfly' וכולל "ראיון" שמורכב משאלות של קנדריק ותשובות ערוכות של טופאק.

החיבור בין שתי התמות האלה, של קנדריק כאיש משפחה ושל קנדריק כאיש שמנסה להסתגל למשפחה, מגיע לשיאו ברבע האחרון של האלבום. שמות השירים השונים מתייחסים אמנם לקרובי המשפחה של למאר, 'Auntie Diaries', 'Mr. Morale', 'Mother I Sober' ו-'Mirror', אך הוא משתמש בהם כדי לדבר על עצמו. הוא מתייחס שם לקבלה: על דודו הטרנסג'נדר, על העבר המפוקפק של אר קלי ואופרה ווינפרי והשפעתם כמנהיגים שחורים על הקהילה, ועל הניסיון לקבל את עצמו ואת המקום שלו בעולם: "אני רגיש, אני מרגיש הכול, אני מרגיש את כולם", הוא שר ב-'Mother I Sober' ומתייחס להתעללות שאמא שלו עברה בעבר. לאורך החלק הזה אפשר להרגיש את ההבדל בין השירים עם הביט ה'קלאסי' לשירים שמבוססים על הפסנתר, אבל הם חיים באותו מקום. שניהם משקפים בצורה נפלאה שני צדדים משמעותיים בתוך האישיות של קנדריק, מעין גורו שלא רוצה בכך.

הדרך הטובה ביותר, בעיניי, לסיים טקסט על אלבום של קנדריק למאר היא לחזור לאחד הוורסים הגדולים ביותר בתולדות הראפ, זה שחזר על עצמו כמה פעמים ב-'To Pimp A Butterfly', אלבומו השלישי של למאר:. "I remember you was conflicted. misusing your influence. Sometimes I did the same, Abusing my power, full of resentment. Resentment that turn into a deep depression. Found myself screaming in the hotel room, I didn't wanna self destruct. The evils of lucy was all around me, So I went running for answers Until I came home. But that didn't stop survivor's guilt"

הדיסוננס בין הרצון בחיים "בורגניים" לבין המעמד המיתי כמעט של למאר הוביל לאלבום מורכב מאוד ועשיר, כמו החיים של קנדריק עצמו. "ברחתי מההיפ הופ בשביל לעקוב אחרי הלב שלי", הוא שר ב-'Mirror' שסוגר את האלבום. "מצטער שלא הצלתי את העולם", העדפתי לבנות את שלי מחדש". המשפט הזה מסכם את האלבום בצורה מיטבית. בעיניי לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו, אין כאן המנונים וייתכן שהיה אפשר לוותר על כמה שירים, אבל מדובר באירוע תרבותי שאסור לפספס ובאלבום הטוב ביותר של 2022 עד עכשיו.
להאזנה לאלבום

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    אורי חודש 1 ago

    כתבת נפלא על אלבום נהדר שלא מפסיק להתנגן אצלי.

DISQUS: 0