טדי נגוסה הוא אחד הראפרים הטובים בישראל. בשנה האחרונה הוא הוציא להיט ענק ('זה בדם שלי' עם יסמין מועלם, שהגיע למיליון השמעות בספוטיפיי) ועוד שני סינגלים טובים והשבוע יצא האלבום החדש שלו, שנושא את אותו השם. זה אלבומו השלישי אחרי 'ט.ד.י' מ-2017 ו'נגוס' מ-2019. נגוסה בן ה-26, שנולד וגדל בלוד, הוציא בעיני את אחד מאלבומי הראפ הישראלים הטובים ביותר של השנה האחרונה והזמן האחרון, בשורה אחת עם 'עובדי נמל' של ג'ימבו ג'יי או 'מה שאפשר עם מה שנשאר' של כהן. הוא משלב בין הפקה יוצאת דופן בנוף הראפ הישראלי והמון המון כישרון. בואו נצלול פנימה.
זה בדם שלו
מהשמיעה הראשונה, הדבר הכי בולט באלבום הוא הפלואו האדיר של טדי. פלואו, בגדול, הוא מונח שמתאר את הזרימה של הראפר – החרוזים, הקצב והמבנה של הטקסט, עוד בלי קשר לתוכן עצמו (שעליו נרחיב בהמשך) או לביט – המצע המוזיקלי. כשטדי נגוסה מדבר, המאזין מקשיב. הוא מצליח לעבור בין כמה סוגי פלואו שונים זה מזה, שמראים גיוון מעניין מבחינת הקצב – הוא יכול להאיץ, הוא יכול להאט והוא בעיקר לא חוזר על עצמו. השילוב של 'לב חם' ו'שדה קרב' מצטיין מהבחינה הזאת, אבל הפלואו המעולה נוכח כמובן בכל שיר אחר באלבום, למשל ב'מטאור' המצויין.
טדי מחליף סגנונות בתוך האלבום, עם יציאות טראפיות יותר כמו 'חאלס להגזים' שהזכיר לי את עטר מיינר. בחלקים מהאלבום ההפקה הנהדרת של איתמר ציגלר נותנת לביט תפקיד משני יותר ומה שמחזיק את המאזין הוא הא-קפלה של טדי, וזה עובד. הוא פשוט גורם לך לזרום איתו וזה מה שראפר טוב, בין אם ישראלי או בינלאומי, צריך לעשות. תנו לו שתי דקות וביטים, כמו שהוא אומר בעצמו לאורך האלבום, ויהיה מעניין.
בשביל להבין את המצע המוזיקלי של 'זה בדם שלי' צריך להתחיל מאיתמר ציגלר (בלקן ביט בוקס, החצר האחורית ועוד). ציגלר, אחד מראשוני סצנת ההיפ הופ בארץ, הפיק שירים בתקופה האחרונה גם לתאמר נאפר ול-DAM, הרכב הראפ פלסטיני. ציגלר אמר בעבר בריאיון פה בקולומבוס ש"הוא מרגיש יותר מאשר חושב ונותן לאינטראקציה עם הראפר להוביל". באותו ראיון הוא אמר שבהפקה הוא מחדד כיוון שקרה באופן טבעי ורק צריך להמשיך אותו, וזה בולט גם כאן באלבום. במקום הבסיס הקלאסי של הבס-תופים ציגלר נותן מקום מרכזי יותר לכלי נשיפה, ביניהם בולט חליל שנשמע כמו Washint – חליל אתיופי מסורתי, בין אם כחלק מסמפול או באופן טהור יותר, והם קובעים את הטון לשאר השיר. 'מה הם כבר עשו?', אחד השירים שהעיפו אותי בשמיעה ראשונה, מייצג את זה בצורה נפלאה. אנחנו מתחילים עם חליל, ואז טדי נכנס ובהדרגה הביט הופך לעשיר יותר ויותר. יש בס ותופים כמובן, כמו (כמעט) בכל אלבום ראפ, אבל הבסיס הוא כלי הנשיפה. זה באמת קצת מזכיר את הבלקן ביט בוקס, שנותנים סאונד מאוד עשיר לראפ של תומר יוסף.
זה בלב שלו
כמו כל ראפר, טדי מגיע כדי לספר סיפור. אחרי שדיברנו על ה'איך', הדרך שבה הוא עושה את זה, עכשיו זאת הזדמנות טובה לדבר על ה'מה'. זה מתחיל כבר מהעטיפה – הפונט בו כתוב שם האלבום והשם של טדי על עטיפת האלבום הוא פונט אמהרי שעבר מעין התאמה לעברית, וטדי מתייחס למוצאו לכל אורך האלבום. אחת ההתייחסויות הבולטות היא הדואט הנהדר שלו עם אברהם לגסה, 'יותר מדי נחמד איתם'. טדי מתייחס לזה באופן ישיר: "את יכולה להתקרב, לא נגנוב לך את הארנק". ההפקה כאן יותר אולד-סקול, בדומה לשירי המחאה האחרים באלבום, ומשהו שקצת הזכיר את התנ"ך של הראפ הישראלי, אבל עדיין ניתן לשמוע את החלילים שדועכים בהדרגה. בהמשך השיר, יש דיאלוג משעשע של שלוש וחצי דקות בין לגסה וטדי שמדברים על מעריץ שמתבלבל בין שניהם. הוא לוקח את זה בקטע חיובי: "בתכל'ס הוא פשוט הגיע כדי לפרגן/ זה לא באמת מזיז לי כך או כך", וזה מתחבר לתגובה קצת גזענית, בין אם בכוונה או שלא, שהוא קיבל באינסטגרם לפני צאת האלבום:
טדי נגוסה מדבר בשביל קהילה שלמה שלא זוכה למקום מספיק בולט בשיח הישראלי. בקטע מעבר קצר בשם 'אלמז זרו', הוא סימפל את אלמז, פעילה למען הקהילה האתיופית בארץ: "שפכתם את הדם שלנו לתוך פחי זבל. מה אני ארגיש? מה תגידו לנוער שלנו?", היא אומרת בקטע שאני מקווה שהגיע עכשיו להרבה אנשים חדשים בזכות טדי. מיד לאחר מכן מתחיל 'אפ'חד לא יגיד לי', שיר מחאה שמדבר על זהות עצמית ועל כך שאף אחד לא ישתיק אותו. "סיפורים על אדמה רחוקה/ רגשות עמוק בתוך מאבק. תוצאה של הקרבה בשדה קרב/ אל תתנו לו יד, הוא בסדר לבד/ זה דגל לבן, הוא צבוע בדם", הוא אומר וממשיך ל"בשבילו זאת מלחמה/ בשבילם זה מרד". הסאבטקסט ברור, ומשתלב בצורה נהדרת עם ההפקה של ציגלר שמבוססת על בס חזק ומאוד אולד-סקול, בשיא המחאתי של האלבום.
טדי מדבר לאורך כל האלבום על הצמיחה שלו כראפר שלא הגיע משורשי ההיפ הופ הקלאסיים ("אנ'לא קנדריק, אנ'לא פאק, אני לא מכיר 'תם/ יש לי ים כבוד אבל גדלתי על תרבות אחרת"), קטע שמהדהד את 'ת.ז', שיר מוקדם יותר שלו. לכל אורך האלבום הוא מדבר על מעין סיבוב ניצחון ויורד על מי שלא האמינו בו לאורך הדרך. ואפשר להבין את זה – טדי הפך לראפר מהשורה הראשונה עם הפריצה של 'זה בדם שלי' לגלגל"צ ול-MTV, אחרי שנים באנדרגראונד. זה נוכח בכל האלבום, כשהוא מדבר על ראפרים שקיבלו מעט ונתנו את הלב, אבל הצליחו בכל זאת. "המראנו, אין מצב שעכשיו נחזור", הוא אומר במהלך האלבום. אמנם ראפרים שמרימים לעצמם זה לא משהו חדש במיוחד, אבל את סיבוב הניצחון הזה הוא בהחלט הרוויח.
COMMENTS