התבגרות תחת אור הזרקורים /// רועי ויינברג על האלבום החדש של בילי אייליש

קשה להתבגר ב-2021. קשה לפרוץ מאנונימיות כמעט מוחלטת לתהילת עולם או להיות כוכבת פופ בגיל 19. קשה לחיות בעולם שמנתח כל צעד וסטורי באובססיביות וקשה לחיות בזמן מגפה עולמית. בילי אייליש עשתה את כל הדברים האלה במקביל, והצליחה להוציא מהם את מה שיהיה בעיני אחד האלבומים הטובים ביותר של השנה הזו – Happier Than Ever.

גם כאן היא חוצה סגנונות ועוברת בין שירים שקטים ואינטימיים לבין להיטים שמאיימים להשתלט על העולם, בדומה למה שקרה עם Bad Guy או Bury a Friend. זה אלבום ארוך, 16 שירים ו-56 דקות והוא נטול שיתופי פעולה עם מוזיקאים אחרים, דבר חריג באלבומים של זמרות או זמרי פופ מהשורה הראשונה. הניגודים באלבום מתחילים כבר מהעטיפה שלו, קלוז-אפ על אייליש בסגנון שמזכיר תמונות ישנות יותר ממה שאנשים מעלים לאינסטגרם ב-2021, והשם של האלבום שכתוב בסוג של כתב יד, קצת קלישאה בעידן שבו לא מעט אמנים כותבים את שמות כל השירים באותיות גדולות/ קטנות. בתוך כל התמונה הזאת רואים דמעה מעינה השמאלית של אייליש. למה היא בוכה אם היא יותר שמחה מאי פעם? היא באמת שמחה יותר מאי פעם?

בילי שלה, בילי שלהם

כבר מתחילת האלבום ניתן להרגיש חלוקה ברורה בין שירים אישיים יותר, של אייליש על עצמה, לשירים על מערכות יחסים כאלה ואחרות. Getting Older שפותח את האלבום, my future שיצא כסינגל עוד לפני הקורונה, Billie's Bossa Nova או Everybody Dies, הם שירים שמגיעים ממקום חשוף יותר ונכנסים פנימה, לתוך ההתמודדות שלה עם עצמה. היא מדברת באופן פתוח על ההתעללות שעברה בעבר או על תחילתה של התאהבות; וגם על דיכאון קיומי ב-Everybody Dies, שיר שמתכתב עם Rock n' Roll Suicide של דיוויד בואי באמצעות החזרה על You are not unknown, שמהדהדת את "You are not alone" של זיגי סטארדסט.

בדומה לשירים שהוציאה בעבר, גם כאן אייליש מפחיתה עוצמה ברגעים האישיים ועל ידי כך יוצרת קרבה עם המאזין כבר מהשמיעה הראשונה. הווליום המשתנה בין שירים ולעתים אף במהלכם, טכניקה שהיא ופיניאס השתמשו בה באלבום הקודם והשפיעה עמוקות על תעשיית המוזיקה, נוכחת גם כאן. המשחק עם הווליום עוזר לאייליש לרגש, בפרט בשירים כמו My Future או Getting Older.

רוב השירים כאן מתעסקים בחייה, וכפועל יוצא בהשפעה של התהילה עליהם. ב-Billie's Bossa Nova למשל היא מדברת על הצורך להתחבא ולהירשם בבתי מלון תחת שמות בדויים כדי לנסות לשמור על פרטיות, או על הניסיון לשמור על שפיות בעולם משתנה. בעוד שמספר ניסיונות דומים הפכו לבדיחות ויראליות, אייליש מצליחה לשדר הרגשה עמוקה וחשופה יותר. "הדברים שאהבתי לעשות בעבר הם העבודה שלי היום", היא שרה במעין מרירות מתוקה של מישהי שהגשימה, לכאורה, את כל החלומות שלה.

אחד השיאים הרגשיים של האלבום, במיוחד בצד השקט יותר, מגיע באותה נקודת חיבור בין הפרטיות של אייליש לפרסונה הציבורית שלה. Not My Responsibility המצוין הוגדר על ידי אייליש עצמה כאחד הטקסטים האישיים ביותר שכתבה, ויצא בעבר כקטע ספוקן-וורד שליווה אותה בסיבובי הופעות. זהו קטע דיבור על רקע מוזיקת אמביינט נהדרת שהפיק פיניאס, והוא מתייחס לסגנון הלבוש שלה ולתמונות הפפראצי שחוללו סערה בשנה שעברה, שתיעדו אותה בבגדים אזרחיים באוקטובר האחרון.

קטע הדיבור הקצר והנוקב ("מעולם לא ראיתם את הגוף שלי, אבל אתם שופטים אותי בגללו. למה?") הופך לביט קצבי יותר מיד לאחר מכן ב-OverHeated שבו היא מדברת על התגובה לאותן תמונות. המעבר הזה בין שיר כל כך אישי למשהו ציבורי, מעין "סגירת חשבונות" עם הפפראצי, אולי מסכם את האלבום בצורה הטובה ביותר. בתוך בילי האייליש, כוכבת הפופ, יש גם את בילי אייליש, האדם וכותבת השירים.

שחרור כעסים

לא כל השירים באלבום הולכים לכיוון המלודי והשקט. יש כאן כמה שירים רועשים יותר שמדברים על התהילה מהצד השני. I Didn't Changed My Number ו-Oxytocin הם קצביים במיוחד וגורמים למאזין לרקוד, וחלק מהסינגלים באלבום (Lost Cause, NDA, Therefore I am) הפכו ללהיטים עוד לפני צאתו ובצדק. יש כאן את המרכיבים שהפכו שירים כמו You Should See Me in a Crown לשירים פופולריים ברחבי העולם, ואייליש אמרה שהם רצו ליצור שירים שיהיו כיפיים בהופעות.

הבאנגרים האלה הלכו לכיוון שונה בהשוואה לחומרים המוקדמים שלה. I Didn't Changed My Number עובר לקטע בס צורם באמצע השיר. NDA מדבר על הסכם סודיות אחרי סטוץ והולך למקום יותר היפ-הופי מבחינה מוזיקלית. Lost Cause הולך על ריף גיטרה מרכזי שחוזר לכל אורך השיר, מה שהפך אותו לאחד הסינגלים המוצלחים מבין ששת השירים ששוחררו עוד לפני צאת האלבום.

הניסויים המוזיקליים של האחים למשפחת אודונל (אייליש הוא השם האמצעי של בילי) הולכים לקצה בשניים מהשירים המעניינים ביותר באלבום. הראשון שבהם, GOLDWING, מתחיל במקהלה ששרה את ההקדמה עד לכניסה של אייליש על ביט קליט. השיר השני, Happier Than Ever, הוא שיר שמשתנה לגמרי במהלך חמש הדקות שלו. הוא מתחיל כבלדה מינימליסטית שבה אייליש מדברת על כך שהיא יותר שמחה מאי פעם, עד למעבר אינסטרומנטלי שהזכיר לי את קטע המעבר מ-A Day in The Life של הביטלס. הווליום עולה עם גיטרות חשמליות ברקע, קצת כמו בז'אנר המתקמבק של בלדות הכוח מאמצע שנות האלפיים, ואייליש סיפרה שהיא צעקה כל כך חזק בהקלטות האלבום ובקושי הצליחה לדבר לאחר מכן, במעין שחרור כעס.

לא פופ-סטאר רגילה

אייליש צולחת את משבר האלבום השני. הוא פחות נגיש מהראשון וקשה לראות אותו מגיע למצב שבו מספר שירים מתקרבים למיליארד השמעות בספוטיפיי, אבל היא עמדה ברף הציפיות הבלתי אפשרי שהיה לפני צאתו, אולי האלבום המצופה ביותר של 2021. היא עשתה זאת בזכות הפקה טובה שממשיכה את החוזקות מהאלבום הראשון ולא מפחדת ללכת לניסיונות בכיוונים אחרים; שמירה על הרמוניות שנתפסות באוזן לצד ביטים קליטים; ובמקביל, היא פתחה את הלב עם טקסטים אישיים ויצרה אלבום בוגר יותר מאלבומה הראשון.

יש באלבום הזה שירים שמחים, אבל הוא לא אלבום שמח. יש בו שירים עצובים, אבל הוא לא אלבום עצוב. אייליש מורכבת מניגודים. היא מצליחה לשמור על הקול האישי והחופש האומנותי בזמן שכל העולם מחכה למוזיקה שלה. וגם אם היא לא מאושרת יותר מאי פעם, פשוט אסור לפספס את המוזיקה שהיא מוציאה.

להאזנה לאלבום