כבר זמן לא מבוטל שאנחנו זוממים על פרויקט מסכם של שנות התשעים במוזיקה הישראלית לפי שנים, כזה שנפרסם פרק מתוכו פעם בכמה זמן. והנה הגיעה הקורונה ועם כל הדברים הלא סימפטיים שהיא הביאה עמה, היא גם גרמה לנו להתמקד ולהוציא לפועל כמה דברים שהיו על אש קטנה במטבח הספינה. הפרויקט הזה הוא אחד מהם. אז בואו נתחיל בהתחלה – שנת 1990 במוזיקה הישראלית כמו שמסכם אותה הצוות של קולומבוס…
ירון ברוידא
אתי אנקרי – רואה לך בעיניים
יש ניסים חד פעמיים שאפשר לתלות רק בגורל, או אם תשאלו את אתי אנקרי עצמה – בחסדי שמיים. אחד מהם הוא הגיחה לשמי המוזיקה הישראלית של היוצרת והזמרת הנפלאה הזו, שהצליחה לנצור בתוכה את תבנית הנוף של מה שניתן להגדיר כ"מוזיקה ישראלית", תוך כדי שהיא עצמה לגמרי חריגה באותו נוף בדיוק. אלבום הבכורה של אתי אנקרי הוא פלא, מפתיע במידת המורכבות והחשיפה האמנותית שבו, כשם שהוא מפתיע במידת הצלחתו המטאורית בזמן אמת. כמעט בִן לילה, אנקרי הפכה מיוצרת לא מוכרת (שסיימה זה עתה את המחזור הראשון של בית ספר "רימון"), לכוכבת בקנה מידה לאומי ולזמרת השנה של ישראל. זה מעורר כבוד באופן יוצא דופן בהתחשב בתכני האלבום, אוסף שירים מאתגרים וייחודיים לזמנם. למען הסר חשש: זה כמובן לא הופך אותו לאלבום כבד או לא מתקשר. אדרבא, מדובר באחד האלבומים היותר מגניבים שנעשו בארץ, שנע בין סגנונות והשפעות – ממוזיקה מזרחית מסורתית, ג'אז, מוזיקה הודית (כולל שימוש מבורך ונדיר בטאבלה), ואפילו רוק כבד (הגיטרות של דרור זמיר) וגם ראפ – הרבה בזכות ההפקה המוזיקלית והעיבודים של המאסטר אלון אולארצ'יק.
כמה אוצרות מדהימים יש כאן: הקטע הפותח הוא מעין תפילה בא-קפלה החושפת את קולה העירום והנקי של אנקרי בשיא שבריריותו, ומסתיימת במילים "היא מודה לאלוהיה", באופן שהיום נראה סימבולי להפליא, בהתחשב בתהליך החזרה בתשובה שלה שהחל מאוחר יותר (כן, גם כאן היא הקדימה את זמנה, לפני שזה נהיה מיינסטרים בקרב אמני ישראל). השיר "געגוע", לזכר אביה של אנקרי, הוא שיר אֵבֶל שמצליח להיות מעציב ומשרה שלווה בו זמנית. בשיר הנושא "רואה לך בעיניים", אנקרי פורשת בפנינו בצורה ישירה כרוניקה של זוגיות מתעללת, עשרות שנים לפני שהנושא הגיע למרכז השיח, והרבה לפני שביטויים כמו "גבריות רעילה" ו"גזלייטינג" היו שגורים בפי כל. "עד מתי" שמביא את חוויית האישה האחרת, כמהה לאהבה לא מושגת ואכזרית, פשוט גומר על הנשמה. "לוליטה", קלאסיקה מיידית וחשובה שנדמה שכבר אין מה להרחיב עליה (ושאנקרי כבר לא מוכנה לשיר מאז חזרתה בתשובה). "קח אותי כך", אחד הפייבוריטים שלי, הוא כנראה השיר הכי אולארצ'יקי באלבום, והוא נשמע מרענן היום בדיוק כמו לפני שלושים שנה. וכמובן, "לך תתרגל איתה" שהוא פשוט פצצת כיף, חצי שיר חצי ספוקן וורד מטורלל ומלא משחקיות והומור עצמי. אנקרי עצמה העידה שהשיר החל כבדיחה חסרת משמעות באולפן, ורק בזכות התעקשותו של אולארצ'יק (ועל אף התנגדותה של אנקרי), הוא נכנס בסופו של דבר לאלבום והפך לאחד הלהיטים הגדולים בקריירה שלה, ובצדק. בקיצור, אם לא יצא לכם להתעמק אף פעם באלבום פורץ הדרך הזה, לכו לעשות עליו סיבוב. מה, אתם הולכים?
להאזנה
משינה – העמותה לחקר התמותה
זה אולי לא האלבום הכי טוב של משינה (התואר הזה שייך, לעניות דעתי, ל"משינה 3"), ואולי לא האלבום הכי מוערך ביקורתית של משינה ("מפלצות התהילה" אם תשאלו את רוב המבקרים גבהי המצח), אך זה בהחלט האלבום הכי כיפי של משינה, ואבקש לטעון שהוא גם האלבום הכי "משינה" של משינה (אשתדל לצמצם מעתה במילה "משינה" עד סוף הטקסט). התמהיל המוכר של שלומי ברכה ויובל בנאי, הכולל מקצועיות מוזיקלית והפקתית יחד עם סירוב מוחלט לרצינות וכבדות, רומנטיקה מתובלת בנונסנס, קמצוץ אמירה חברתית, וכמובן "מחוות" ברורות למוזיקה פופולרית מרחבי העולם, מגיע כאן לכדי שלמות. האלבום נפתח עם שיר הנושא שכאילו קורץ למלעיזים – כן, אנחנו יודעים שאנחנו מעתיקים לפעמים, והנה אנו מודים בכך בפה מלא, כשאפילו נרפרר בצורה בוטה לפסקול "האחים בלוז" בלי בושה. תתמודדו.
האלבום, שזכה להצלחה גדולה, נחשב לאלבום ה"התאוששות" של הלהקה, לאחר שני אלבומי אולפן פחות מצליחים שכמעט גרמו לפירוק הלהקה בשל קשיים כלכליים (ואלבום אוסף אחד שדווקא כן הצליח), ולמעשה החזיר את משינה למרכז הבמה של המוזיקה אחרי שנים אחדות של דשדוש. במובנים רבים הוא גם מסמל את קו התפר במיינסטרים הישראלי בין שני העשורים – זניחה הדרגתית של התופים המסונתזים, הקלידים מלאי הריוורב והאווירה האפלה שאפיינו את שנות השמונים, וחתירה לעבר רוק'נרול יותר גולמי, כיפי ורווי גיטרות, שבהמשך הפך למייצג הבולט של להקות תחילת הניינטיז.
האלבום הניב כמה מהלהיטים הגדולים של ההרכב: "למה לי פוליטיקה עכשיו" האנטי-פוליטי וסמי-מחאתי (אבל בעצם מחאה נגד עצמנו), "הכוכבים דולקים על אש קטנה" האנטי-רומנטי (שעוסק ב"מערכת יחסים" עם זונה), והשיר האינפנטילי "מכונית", שאף חזר לתודעה לאחרונה בפרסומת נטחנת לחברה למכירת רכבים. והוא גם כולל כמה מהשירים האהובים עליי אישית של הלהקה, ובראשם "על פני השטח" בעל המקצב המשתנה והתזזיתי שמדלג בין וייב אייטיזי קופצני לבין המנון רוק ניינטיזי מובהק; "הספסל ההוא מול האגם" הסוחף ומרחיב הלב (שציטוט ממנו מופיע כיום על קיר מזנון במרכז שדרות בן גוריון בתל אביב); ובעיקר השיר "אכזבה" – ולו רק בגלל הפתיחה מרנינת הנפש שמוגשת בקולו החמוד של מייקל בנסון. וכן, אני יודע – Boys Don't Cry של הקיור. כפי שכתבתי בפסקה הקודמת, תתמודדו. אך יותר מכל, האלבום הזה ייחרט בליבי לנצח בזכות השיר המרגש "בואי וניפול", שכולל בתוכו את החרוז המופרך ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית: "בואי נתעלס/ על עור של ברדלס". וזו אולי המהות המרוכזת של ההרכב הנצחי הזה: שיא הרגש, שתמיד מלווה בקריצה שובבה. גבירותיי ורבותיי: משינה.
להאזנה
אלקנה כהן
פורטיסחרוף – 1990?
"קרקס של שוטים והכניסה בחינם
הליצנים הם קופים והקופים בני אדם
המסך יורד אך ההצגה ממשיכה
הקוסם מתאבד כי הארנבת ברחה"
שנות התשעים התחילו בסימן שאלה על רקע כחול, עם האלבום הראשון שנשא את שם הצמד פורטיס-סחרוף. שיתוף הפעולה בין רמי פורטיס לברי סחרוף כבר הביא את "סיפורים מהקופסה", אבל 1900? הראה שהם כאן כדי להישאר, עם שירים שנשמעים מודרניים ורלוונטיים עד היום: מספיק להיזכר במוזיקה שמלווה את "אין קץ לילדות", אחד השירים הבודדים שפורטיסחרוף שרים יחד, בPאנק הבועט של "אמריקה", בתחושת הניכור ש"הפוך" משדר, באווירת הקרקס המשוגע של "נעליים", ובכל מה שקשור ל"ניצוצות", שהוא בעיני אחד משירי הרוק הישראלי הכי טובים בכל הזמנים.
לא חוויתי את 1990 בזמן אמת. כלומר, כן חוויתי, אבל הייתי בכיתה ב' והזכרונות שלי מאז הם של שירים אחרים. התחברתי לשנה הזאת כמה שנים אחר כך, כשבערך בכיתה ז' שמעתי לראשונה את "אין קץ לילדות" והתאהבתי לנצח בקול של ברי. את הקול של פורטיס לקח לי יותר זמן לעכל, אבל בשיר כולו היה משהו שהיפנט אותי. בהמשך שמעתי את "ניצוצות" וכבר לא יכולתי להניח את האלבום מהידיים. "נעליים" היה שיר שממש הצחיק אותי, עד שהבנתי שהוא בעצם שיר די עצוב ושהאווירה של 1900 היא מלנכולית יותר ממה שהבנתי בשמיעה ראשונה.
העברתי שעות עם האלבום הזה. עם הנסיונות להבין מי גיטריסט יותר טוב – רמי או ברי, עם הנסיונות לנגן את ניצוצות כמו שצריך, עם ניסיון להבין מה התשובה לסימן השאלה?
זה תמיד קצת מפתיע אותי להיזכר שפורטיס וסחרוף הוציאו בסך הכל ארבעה אלבומים יחד (למען האמת "סיפורים מהקופסה" יצא כאלבום של פורטיס, ו"הכל או כלום" הוא גם במידה מסוימת אלבום של הצמד, אז 3-5 אלבומים), כי התחושה שלי היא שהם תמיד היו כאן, מלווים אותי ואת שאר חובבי הרוק הישראלי כבר שלושים שנה, ולא מפסיקים לרגש.
להאזנה
נקמת הטרקטור – נקמת הטרקטור
והנה שוב הצמד הזה: רמי פורטיס המציא את השם, ברי סחרוף הפיק, ונקמת הטרקטור הוציאה אלבום בכורה, שהוא כנראה האלבום המצליח ביותר שלה עד היום. 'משחק של דמעות' הביא את החוש המלודי וההגשה הדרמטית של אבי בללי כמעט לכל בית בישראל, ל'עפיפונים' יש קסם אפל (שלא קיים בביצוע המקורי), ו'אדון הסליחות' היה לבוש מודרני לפיוט לפני שמישהו חלם על טרנד כזה. ואלו רק הלהיטים הגדולים. תוסיפו את הניו-וויב של 'נודד אליך' ושל 'ילד וילדה', את הגרוב של 'מתנתקת', ואת המסתורין של 'על פני המים', ותבינו כמה האלבום הזה משפיע על המוזיקה הישראלית עד היום.
להאזנה
מאיר אריאל – עברנו את פרעה
האי.פי. הזה לא נולד כאלבום ולא יצא בגרסת דיסק (הוא נמצא כאלבום בספוטיפיי), אבל הוא כולל ארבעה שירים של מאיר אריאל שכל אחד מהם גאוני בדרכו שלו, ואלו דרכים שונות לגמרי. 'עברנו את פרעה' הוא המנון לאופטימיות/ אדישות ישראלית מתובלת בבלוז. 'אולבבו' הוא פולק אפל של הומור שחור וגרוטסקי. 'נרקומן ציבור' הוא הכי דילן שמאיר אריאל הגיע אליו, ואחד הטקסטים הישירים שלו בעולם הביקורת הפוליטית. 'שיר הקומבינה', הוא האהוב עלי ביותר באוסף הקטן הזה. Fאנק אקוסטי כיפי, עם לוליינות חריזה, דפנה ארמוני ודורי בן זאב אחד וחד פעמי.
להאזנה
ציפי פישר
נוער שוליים – ציירי לך שפם / פוליאנה פרנק – אין לבחור
שני אלבומים, לכאורה הפוכים, אבל למעשה הם שני צדדים של אותו המטבע, ומשלימים זה את זה. רק אחד מהם הכרתי בזמן אמת. הייתי בת תשע בשנת 1990, ובשלב הזה של חיי מוזיקה לא ממש עניינה אותי. אבל אפילו אז, במצב די קלולס, אני זוכרת שהייתה מוזיקה שהנוכחות שלה כל כך בלטה במרחב שאי אפשר היה להתעלם ממנה. השיר 'ציירי לך שפם' היה שייך לקטגוריה הזו בדיוק. זה היה שיר אהוב במיוחד על חברה טובה שלי, שזמזמה אותו ללא הפסקה. מה היה בו שקסם לילדות בנות תשע? האם הבנו בזמן אמת במה הוא עסק?
מה שבטוח הוא שלא במקרה זמזמנו את השיר. הוא נבחר אז לשיר השנה, 'נוער שוליים' הייתה להקת השנה, והאלבום הכניס לא פחות מארבעה להיטים לעשירייה הפותחת של מצעד הפזמונים השנתי של רשת ג'. האלבום 'ציירי לך שפם' מכר 700,000 עותקים. זו הצלחה מדהימה בהתחשב בכך שמדובר באלבום שני של להקה ממש צעירה, שחבריה בני 21-22. למרות ש'נוער שוליים' מותגה כלהקת נעורים פופית, היא עבדה עם כמה מבין כותבי הטקסטים המוכשרים: חנה גולדברג ומאיר גולדברג (שעבדו גם עם קורין אלאל), אהוד מנור ודורי בן זאב.
בעוד ש'נוער שוליים' הייתה הצלחה מסחרית מיינסטרימית שאפילו ילדות בנות תשע העריצו, להקת 'פוליאנה פרנק' הייתה בשוליים של השוליים. הם הוציאו קסטה ב'האוזן השלישית', שאז רק התחילו להתבסס כלייבל. את השירים שלהם היה קשה למצוא ברדיו ('גיבור צבא ההגנה' לא נוגן בגל"צ, למשל). אליוט הסולנית לא חיה בארץ שנים רבות, והלהקה הופיעה מעט יחסית, ולמרות זאת הם נכנסו במהרה למשבצת של להקת קאלט. בדיעבד, ההתייחסות לפוליאנה פראנק הזכירה קצת את מה שאמרו על ה'וולווט אנדרגראונד' בזמנו – הלהקה שרק עשרה אנשים מכירים, אבל העשרה הנכונים. לא הכרתי בזמן אמת את המוזיקה שלהם ונתקלתי בה עשור מאוחר יותר, כשכבר הייתי בצבא. אני זוכרת היטב מה עבר עלי כששמעתי לראשונה את השיר "Dykes and the Holy War". הוא נשמע כל כך חצוף, כל כך פאנקיסטי, שלא יכולתי להאמין שנכתב כאן בישראל. אבל המילים שלו, על ארץ הקודש והג'יהאד והקנאות הדתית שמכתיבה את חיינו גם היום, לא יכלו להיכתב באף ארץ אחרת. עם פוליאנה פראנק, זו הייתה אהבה משמיעה ראשונה. הבנתי שאני שומעת משהו ייחודי ואחר, שאין כמוהו כמעט בנוף המקומי, והצטערתי שהם כבר לא פעילים (לשמחתי, שנה מאוחר יותר הם הוציאו אלבום חדש).
לכאורה, 'ציירי לך שפם' ו'אין לבחור' הם שני אלבומים הפוכים: האחד יצא ב'הד ארצי' בהפקת עובד אפרת, השני קסטה מחתרתית שיצאה בהפקת לואו-פיי עצמאית. האחד אלבום שילדוֹת יכולות לזמזם את השירים שלו, השני אלבום שרוב ההורים היו ממהרים לסתום את אוזני ילדיהם כדי להגן על תומתם מפניו. באחד יש בעיקר שירי אהבה נעימים, לעומת אלבום ששוחט את כל הפרות הקדושות.
אבל במחשבה שנייה, האם הם באמת כל כך שונים? בראש שתי הלהקות עמדו סולנים מהקהילה הגאה. אליוט הייתה כמובן יותר גלויה לגבי השתייכותה לקהילה ממיקיאגי, אבל בדיעבד אפשר לקלוט ש'נוער שוליים' לא עבדו מאוד קשה להסתיר את נטייתו המינית, הרי 'אמסטרדם' הוא שיר אהבה וגעגועים לגבר. נוסף על כך, שתי הלהקות למעשה התכתבו עם מוזיקה מחו"ל. במקרה של נוער שוליים, זו הייתה מוזיקת ניו ווייב ופופ אנגלי. הם שידרו משהו "לא מפה" בהפקה ובסטיילינג. הפט שופ בויז, יומן ליג, איסט-17, דוראן דוראן – כולן להקות שנוער שוליים דמו להן בסאונד ובמראה החיצוני. השערים ב'ראש 1' ו'מעריב לנוער' הסיחו את הדעת מהחתרנות של המוזיקה, מההכנסה של אלמנט נשי-קווירי לזירה שהייתה כל כך גברית. חברי הלהקה טענו ש'ציירי לך שפם' הייתה דחקה ותו לא, אבל האם זהו מקרה שהשיר הוא על משחק מגדרי, על דמות שהיא על הרצף הטרנסג'נדרי? אני מאמינה שלא. לצד זאת, גם המוזיקה של פוליאנה פרנק מעוגנת בישראליות יותר ממה שנראה בתחילה. יש באלבום מספר שירי משוררים עבריים, דבר שמופיע באופן עקבי ביצירתם של אליוט ורזי בן עזר. השירים של שתי הלהקות ממש מספקים תמונת מראה של שני האלבומים: את 'ציירי לך שפם' אפשר לזווג עם 'זיווה', את 'אמסטרדם' שעוסק בבריחה מן הארץ עם 'Dykes and the Holy War'. שני האלבומים עוסקים בנושאים דומים, אבל האחד עושה זאת בצורה מקודדת ומרומזת והשני בצורה בועטת וישירה. אולי בגלל זה, האחד הצליח מאוד בזמנו אבל כיום טיפה נשכח, בעוד השני רק כיום מוערך כראוי.
שתי הלהקות התפרקו באמצע שנות התשעים (אם כי פוליאנה פרנק כאמור עוד תעשה קאמבק), אולי בגלל תסכול יצירתי על כך שלא בדיוק מצאו את מקומן בתעשיית המוזיקה הישראלית דאז. שווה לחשוב מחדש על 1990 ועל מה השתנה בעקבות האלבומים האלה, אילו אפיקים חדשים נפתחו למוזיקאים בזכותם.
להאזנה לציירי לך שפם
להאזנה לאין לבחור
שי אברהמי
אמנים שונים – נענע אוספ מספר אחת
יש משהו מאד מאתגר בלחזור לאלבום אוסף אחרי 30 שנה, כי אני לא אדם של אלבומי אוסף. אני אוהב את היצירות שלי מגובשות מחומר אחיד בדרך כלל, ואלבומי אוסף של אומן בודד נוטים להרגיש כמו אסופת שירים שאנשים מסוגלים לזהות מהרדיו, ולא בהכרח חיים בנוח אחד עם השני. אבל יש גם אוספים מהסוג האחר. כאלו שמנסים למצוא ולהצהיר על דברים חדשים, מעין ניסיון התבוננות וזיהוי הלך הרוח והמקום שהמוזיקה תתקדם אליו בשנים הקרובות. וכשאתה מניח את האוסף בשנה כל כך דפניטיבית של תחילת עשור, בדיעבד הוא הופך למשחק של לנסות ולהבחין מה הצליח ומה כשל בניבוי. מי שאחראי על האוסף הזה הוא ניצן זעירא, היום מוכר בתור מנהל חברת התקליטים הגדולה היותר מעניינת בארץ. בזמן הוצאת האלבום, הוא היה שנה לתוך הקמת הלייבל, בשלב שבו עדין ניסה לפרוץ דרך חדשה בין חומות חברות התקליטים הגדולות ששלטו במוזיקה הישראלית.
אז מה יש לנו כאן? נענע אוספ מספר אחת (כן, הם השתמשו בפ' לא סופית עוד שנים לפני שאמדורסקי ניכס את זה לעצמו), היה ניסיון לייצר מפגן עוצמה על ידי שימוש באומנים המוכרים יותר של הלייבל a.k.a. רמי פורטיס (והחבר הביישן שלו, זה שמנגן גיטרה), יוסי אלפנט, שונרא (דן תורן) ותצוגת תכלית של אמנים חדשים או פחות מוכרים כמו סיון (שביט), DXM, נקמת הטרקטור, מכת שמש ואלגנט. כדי להחליק את כל זה בגרון נוספו עוד ארבעה שירים של אמנים שהיו בתחילת דרכם בחברות תקליטים אחרות, אבל סימלו הבטחה: פונץ', אור כשדים, נוער שולים והחברים של נטשה.
בחירת השירים באלבום הוכיחה את עצמה בצורה מעולה. האלבום הביא לעולם את "שועל במנוסה" ו"חלום כחול" של פורטיס, ואת "איך כש…" של אלפנט. בחזית האמנים הפחות מוכרים – סיון שביט ונקמת הטרקטור שהיו אז תגלית חדשה, הוכיחו את עצמם בהמשך הדרך כאמנים עצמאיים. "אלגנט" אמנם לא צלחה, אבל חבריה היו בסיס להפקות ולהקות כמו הג'ינג'יות והזבובים. גם השירים וההרכבים שלא הצליחו בהמשך, עדיין הביאו איתם צליל שלא היה מוכר לישראל של שנות השמונים – האלקטרוניקה של DXM וההאבי מטאל הרועש והנקי של מכת שמש. לדעתי, כל השירים עדיין טובים ומהנים.
בניסיון לשקף את המוזיקה של העשור קדימה, באופן מפתיע זעירא לא נכשל כישלון חרוץ. כלומר, בהתחשב בזה שאנחנו יודעים היום בדיוק איך שנות התשעים נשמעו, אני חושב שיש פה הצלחה מסויגת בזיהוי של רוק הגיטרות שחזר לקדמת הבמה בתחילת העשור, ומספיק נסיינות אלקטרונית. מה שחסר פה באופן בולט הם כמובן גרוב ומוזיקה שחורה בדגש על ראפ. הגל הזה הגיע לישראל הרבה יותר מאוחר.
ומה עוד?
א. סקס. לא ברמיזה או בקריצה, אלא בשירים שמכוונים למיינסטרים ומאמינים ביכולת של עצמם להיכנס לרדיו. פורטיס כמובן הבולט ביותר עם חלום כחול, אבל גם מכת שמש עם עוד חלום רטוב. אני לא רואה היום אמן שמכוון להשמעה בתחנות הארציות ושר משהו כזה, והדבר גורם לי לתהות בפעם המיליון מתי ואיך בדיוק השלמנו את המטמורפוזה הפוריטנית במוזיקה הפופולארית בארץ.
ב. להקות. שני אמנים בלבד ברשימת השירים הם זמרים עם להקת ליווי – סיון שביט ודניאל. פורטיס אמנם רשום כאמן סולו, אבל אלו בהחלט פורטיסחרוף בפועל. גם זה מוטיב ששרד את תחילת שנות התשעים ונעלם לאט לאט מחיינו.
ג. נשים – אין. כלומר יש את סיון שביט, ב-DMX חברה קרני פוסטל, וזהו. כמעט כל השירים של הגברים מדברים על נשים, והשיר היחיד שאישה השתתפה בכתיבה שלו, הוא השיר שאותו שרה אישה.
ד. סיון שביט עושה רוק. במופע לזכרו של ז'אן ז'ק גולדברג לפני אחת עשרה שנים, אחד הקוריוזים על הבמה היה הסיפור על ז'אן ז'ק שדוקר את אמיר צורף בצלעות עם מברג (בעדינות, אבל דוקר…) ומתלונן על כך שהייתה להם זמרת רוק (שביט), והוא הפך אותה לזמרת פופ. האופנוען החזיר אותי לסצנה הזאת על הבמה, וגרם לי להבין בדיוק למה הוא התכוון. זה הקסים אותי, ובסוף גם גרם לי להבין למה אני כל כך נהנה ממנו, על אף חוסר האהבה המובנה שלי לאלבומי אוסף:
אוספ נענע הוא קפסולת זמן. הדבר הזה שרואים בסרטים, שאנשים מוציאים ממנו צלמי פופ שנקברו לפני עשרות שנים ומנסים להבין מה עמד מאחורי ההחלטה להכניס אותם פנימה – והאלבום הזה נשאר כיפי כי אולי זה רק אומר שאני זקן, אבל אני באמת מצליח להבין.
להאזנה
שי גולן
שלמה ארצי – כרטיס ללונה פארק
'כרטיס ללונה פארק' לרוב נחשב בדיסקוגרפיה של שלמה ארצי כנקודת שפל בין ההצלחות של האלבומים 'חום יולי אוגוסט' (1988) ו'ירח' (1992). לי הוא תמיד ייזכר בתור "התקליט החדש". זה ששמעתי במושב האחורי בנסיעות ארוכות בטיולים. בילדותי, 'כרטיס ללונה פארק' ו'חום יולי אוגוסט' (בהתאמה, "התקליט הישן"), היו הקלטות העיקריות שהושמעו באוטו של אבא שלי. מבחינתי, לא היו תקליטים אחרים לשלמה ארצי. בהסתכלות לאחור יש גם היגיון בתפיסה הזאת. שני התקליטים דומים זה לזה, ואפשר להתייחס ל'לונה פארק' כאלבום המשך, גם מבחינת התכנים וגם מבחינת האווירה. מדובר גם בשיתוף הפעולה האחרון של לואי להב עם שלמה ארצי, שהתחיל ב'תרקוד'.
התרומה של להב מתבטאת בעיקר בשטיח הסאונד של גיטרות וסינתיסייזר, כשהקול הצרוד והעוצמתי של ארצי מהדהד מעל הכל. תוכן השירים ממשיך בנושאים דומים לאלבום הקודם: נוסטלגיה, פוסט-טראומה מהצבא ושירי אהבה. יש פה פחות דגש על אמירה פוליטית מובחנת או שירים "משפחתיים" כמו שהיו ב'חום יולי אוגוסט'. מבחינת להיטים, האלבום סיפק פחות מהאלבום שקדם לו ומזה שבא אחריו. השירים הבולטים הם בעיקר הלהיטים שהגיעו לקיסריה: 'אגדת 21', 'רוקר חיי', ושיר הנושא שנכתב על תאונה אמיתית שהייתה במופע של פעלולי אופנוע בלונה פארק תל-אביב. אני מאוד אוהב את 'נכנסת לחיי' שממש מרגיש כאילו יכול היה להיות חלק מ'חום יולי-אוגוסט', ו'חבקי אותי' שנשמע כמו בלדה של ספרינגסטין בעברית. אבל אולי השיר הכי יפה הוא השיר שחותם את האלבום – 'סיטואציה', שהולחן על ידי עדי רנרט. לפני כמה שנים, באלבום של רנרט, גם יצא לו חידוש יפה מאוד של רונה קינן וברי סחרוף. שלמה ארצי המשיך להתנגן אצלנו באוטו גם כש'ירח' ואחריו 'שניים' יצאו. אבל אז כבר ידעתי לקרוא להם בשמות וכנראה שמשהו מהקסם אבד. מבחינה מסוימת, 'כרטיס ללונה-פארק' ימשיך להיות מבחינתי "התקליט החדש".
להאזנה
יוסי קומר
אתניX – אתניX
לצד הפלת חומת ברלין ודעיכתה של ברית המועצות, הבינו חברי להקת "מוסקבה" שהזמנים משתנים. הסולן והקלידן החליטו לקרב גם הם בין מזרח למערב, בין רוק הגיטרות לסלסולי המזרח התיכון. וכך הקימו זאב נחמה ותמיר קליסקי את הלהקה הכי גדולה שהייתה בישראל, עם השם הכי מדויק שיש, אתניX. אלבום הבכורה של הלהקה טומן בחובו, לצד שרידי שירי המחאה שנותרו מלהקת "מוסקבה", את כל המרכיבים שיהפכו אחר כך לסימן ההיכר של הלהקה. יש בו סינתים תקופתיים, מקצבי דאנס, דרבוקות, גיטרות מהדהדות וטקסטים פגאניים-כנענים עמומים שרק זאב נחמה יודע מה משמעותם. להיטים כמו 'שניים שניים', 'מושיטה' ו'ציפור מדבר' (השיר שביצעה הלהקה בכל הופעה שאי פעם הייתה לה), הזניקו את האלבום למעמד פלטינה. הדרך משם לכיבוש הרדיו והקהל הישראלי הייתה קצרה. מאז, הספיקה אתניX לזכות בתואר "להקת השנה" שבע פעמים, להמציא את הזמר של המדינה, לכתוב המנוני כדורגל נצחיים, לכתוב שיר המשך ל'ג'סיקה' (!) וכמו כל להקה אגדית באמת, להסתכסך ולהיגרר לתביעות. אבל לפני שכל זה קרה, היה האלבום הזה.
שירים מומלצים: כמו האלים, מושיטה.
להאזנה
פלייליסט ספוטיפיי עם קטעים מייצגים מתוך האלבומים >>>
COMMENTS
עברנו את פרעה של מאיר אריאל לא יצא בדיסק אבל כל השירים מתוכו נכנסו לגרסאות הדיסקים של אלבומי המופת הראשונים של מאיר (כגון 'ירוקות' וכו') כבונוסים.