ג'וני /// מעשיית כריסמס מאת תום יוגב

איור: אלעד אלחרר

האמת שהופתעתי כשג'וני קאש צץ עם הגיטרה אצלי במשרד. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, כל הדלתות האחרות בבניין ננעלו, הבוסית שלי כבר מזמן נסעה הביתה. רק אני והכפור הירושלמי ורוחות רפאים של טבלאות אקסל, שאף שיר לא הצליח להפר את חדגוניותן. משרד התרבות והדוח"ות האינסופיים שהוא דורש שנמלא, אולי הייתי צריכה לחשוד שמשהו כזה יקרה מתישהו. "ג'וני, אתה יודע שאני מתה עליך", אמרתי לו, "אבל זה קצת מוזר. חשבתי שאם כבר יבוא מישהו הוא יהיה, אתה יודע, באוריינטציה מקומית".

"תגדירי מקומית", ג'וני הביט בי משועשע. "את יודעת שאני נורא מחובר להולי לנד. סי אוף גלילי והכל".

"כן, אבל זה חיבור נוצרי. חשבתי שאם יצוץ פה מישהו זה יהיה, לא יודעת, אריק איינשטיין".

"את יודעת שאֵריק שונא לצאת מהבית", הוא הניף יד בביטול. "עדיין?" שאלתי. "ברור. יש דברים שלא משתנים… את שמה לב שכבר די מאוחר ואת עדיין פה באופיס?"

"בחייך? וואלה אם לא היית אומר… כן, ברור ששמתי לב שחושך כבר איזה חמש שעות – סליחה!" – תפסתי את עצמי פתאום – "לא התכוונתי ג'וני – זו לא אשמתך, סליחה, אני סתם עייפה, ומגעילה אליך".

"שזה לא ידאיג אותך דארלינג. לא מגעילה, אולי עייפה כן. אבל תגידי לי, מה קורה?"

"מאיזו בחינה? לא יודעת, הכל בסדר".

"לא לפי הספוטיפיי שלך", ג'וני הרים את הפלאפון שלי מהשולחן. "לפי הסיכום השנתי שלך את בטופ אחוזון של המאזינים שלי".

"נו?, זה אמור להחמיא לך, לא?"

"אני כבר ביונד מחמאות בשלב הזה. תראי, אם היית קאובוי מהמידווסט זה היה הגיוני. אבל כשיש לי מאות שעות האזנה מנקודה אחת בהולי לנד, וגם – לוק אט דה גרף – המספר גדל כל הזמן – זה אומר שמשהו פה לא בסדר. אז אני אשאל שוב – מה קורה, דארלינג?"

"אני לא רגילה ששואלים אותי מה קורה".

ג'וני הנהן. "מתי את מקשיבה לשירים שלי?" הוא ניסה זווית חדשה.

"לא יודעת, פה במשרד בטח, אני תמיד שמה מוזיקה כשמשעמם לי".

"את תמיד שמה אותי, את  מתכוונת. ומתי משעמם לך?"

"מתי לא?"

ג'וני חייך. "רק במשרד את שמה אותי?"

"אולי גם באוטובוס, בדרך הביתה".

"ובבית, כשאת חוזרת?"

"אולי, לפעמים, לפני שאני הולכת לישון וכאלה".

"כן?" הוא הרים גבה.

ג'וני הניף את הגיטרה והסתובב על הכיסא של הבוסית שלי. “I don’t know where I’m bound…” הוא זמזם בשקט לעצמו, “there’s got to be a place for me, under some green growing tree…” והגוף שלי שקלט את הצלילים עוד לפני שהמוח שלי קלט אותם, הרפה את עצמו והשקיע אותי בכיסא, מביטה בג'וני מבעד לערפל. הפלאפון צפצף – "מה עם הדו"ח?" הבהבה ההודעה על המסך, בחיי שכל הודעה כזו תופסת לי עוד איזה שריר. אם היה לי זמן הייתי עושה יוגה, אולי ככה הגוף יפסיק להתנגד. "שיט", הזזתי את העכבר במהירות, מחזירה את המחשב ממצב השינה שהוא נקלע אליו. שעון העצר במערכת ההגשות של משרד התרבות הראה את השעה האחרונה-לפני-הסוף, ואז המערכת תסגר סופית, אחרי שתי ההארכות שהבוסית שלי השיגה. ברשימה שלי היו עוד שלושה סעיפים שלא סימנתי לידם וי.

"דארלינג, אפשר לשאול מה בדיוק הג'וב שלך?"

הוא אמיתי איתי? איך אני אנהל עכשיו סמול טוק עם ג'וני קאש עם הדו"ח שצריך – "כלבויניק. זה מקצוע ישראלי. אתה לא מכיר".

"כל – ני – וואט?"

"אני עושה הכל – תקשורת הפקה טלפונים דיגיטל קפה מה שצריך ועכשיו יש לי את הדו"ח הזה, צריך לדווח על אירועים למשרד התרבות עד… עוד שעה – אחרת לא יתנו לנו כסף".

"כסף זה חשוב", הוא הנהנן. "אבל דפנטלי לא הכל בחיים. אז את מפיקה מוזיקלית?"

השעה של משרד התרבות כבר הפכה לחמישים ואחת דקות אבל לא היה נראה שהוא מבין רמזים… וואו אני צריכה לפייד את השיחה הזאת – אבל ג'וני קאש – אשכרה במשרד שלי –

"לא, זה סוג אחר של הפקה. כשהיית יוצא להופעות או מקליט אלבומים, לא היו את האנשים מאחורי-הקלעים שמארגנים לך את כל הדברים?" ג'וני ליטף את הגיטרה במבט מהורהר. "לא ייאמן. כל האמנים אותה סחורה כפוית-טובה הא? תקשיב, אני אנסה להסביר לך אחרת – קראת הארי פוטר?"

"את הספרים האחרונים קראתי כבר שם" – ג'וני גלגל עיניים וקרץ.

"איך הארוחות מגיעות לצלחות בהוגוורטס?"

"הממ, הארוחות, אני חושב שהם פשוט עושים קסם. רגע אחד הצלחות ריקות, רגע אחרי דמבלדור איז דוינג הוקוס-פוקוס והן מתמלאות".

"לא! זה ככה בהתחלה, אבל אז מגלים שמתחת לחדר האוכל עובדים גמדוני-בית, והם מכינים את האוכל בלי שאף אחד יראה".

"ואת רוצה להיות גמדון?"

"ג'וני, מה אתה עושה פה במשרד?"

"ברור שחוגגים, אבל הייתי צריך לתת לך את הכריסמס-גיפט שלך".

"אוי, וואו , זה – זה ממש נחמד מצידך, אבל אתה יודע שאני יהודייה?"

“But I don’t know where I’m bound…” ג'וני הרים את הגיטרה שוב. הצלילים הלמו לי בראש.

הוא הציץ בשעון על המסך שלי. "דארלינג, אין לנו עוד הרבה זמן. תגידי לי, מתי את לא שומעת את השירים שלי?

"מתי אני לא שומעת? כשאני ישנה?"

"ת'נק יו, ת'נק יו", הוא חייך, אבל לא לזה התכוונתי…Because then I must be free…”

הבטתי לו בעיניים, לראשונה מאז שנכנס למשרד.  "כשאני חוזרת הביתה", אמרתי בשקט.

"וואט? לא שמעתי?"

"כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, כשאני יורדת מהאוטובוס – אז בבית, אני לא ישר שומעת אותך, אני  מורידה את האוזניות –

"יס, יס, ומה את עושה?"

"אני בוכה. אני מורידה אותן ובוכה".

ג'וני הסתובב בעדינות על הכיסא. "תגידי לי, מה התאריך היום?"

"עשרים וארבעה בדצמבר", לא הייתי צריכה להסתכל ביומן. ההגשה של הדו"ח הייתה עד העשרה בדצמבר. שבועיים הארכה – עשרים וארבעה. "שיט, ג'וני, יש לך חג הערב – מה אתה עושה פה? או ששם אתם לא? – "

"ברור שחוגגים, אבל הייתי צריך לתת לך את הכריסמס-גיפט שלך".

"אוי, וואו , זה – זה ממש נחמד מצידך, אבל אתה יודע שאני יהודייה?"

"אני לא מתעסק בפוליטיקה. מבחינתי, כולם זכאים לגאולה".

ג'וני קם מהכיסא. הוא היה גבוה, גבוה כמעט עד התקרה, הילה זהובה אפפה את בגדיו השחורים וכשהתקרבתי כדי לנסות ולגעת בה ראיתי שהיא רקומה מצלילי כל השירים שלו, מתרחבת ומתכווצת לפי הקצב של הלב. "מרי כריסמס, דארלינג" –

הוא הושיט יד לקיר וניתק את כבל המחשב שלי מהחשמל –

"הדו"ח – ג'וני – לא שמרתי", הדלת נפתחה ושמעתי 'פּלאק' של פיוז קופץ וכל האורות וכל המכשירים כבו והשירה של ג'וני התעצמה והתגלגלה והבטתי על המחשב וערמות הדפים והתיק שלי שזרוק על הרצפה וזינקתי אל הדלת, רצה בעקבות הצלילים.