הכרתי את קורי הנרי בעיקר מנוכחותו היוטיובית המרנינה, מתחרע על האורגן מול קהלים מאופקים ושובר להם כל איפוק, או מנגן בגיל 4 בכנסייה. כן כן, גיל 4. כבר חשבתי מראש על הפתיחה לביקורת הזו – איך פריקית של פסנתר אקוסטי הלכה לשמוע אורגן, לא פחות, ושבה לספר על כך. הייתי בטוחה שצפויה לי שעה וחצי של חפירת אורגן. הנחתי שאני אהנה, כי תמיד כיף לראות נגנים טובים, אבל שזו תהיה התנסות חצי בצחוק-חצי ברצינות. אז השעה וחצי המשוערת הפכה לשעתיים וחצי בפועל, והאורגן, על אף שנכח בקדמת הבמה, בכלל לא היה העניין המרכזי.
השיר הראשון היה פצצה של אנרגיה שהוטלה לחלל הבארבי, שרטט מאנרגיות עוד לפני שנשמע תו אחד. איך אני אוהבת הופעות שמתחילות ישר עם שיר מעולה. לא מכניסים אותך בעדינות, נותנים לך להתרגל, מעלים בהדרגה את המתח; אלא מטיחים בפרצוף ומכריחים אותך להיות בתוך החוויה עכשיו, מיד. לפני שהתחילו עוד הייתי סקפטית, בסוף השיר הראשון כבר הומרתי לגמרי – תביאו לי עוד קורי הנרי. והיה עוד, בשפע. כל שיר באורך ממוצע של 15 דקות בערך, ג'אמים ארוכים, את כבר חושבת שעומד להסתיים אבל הם פתאום חוזרים לאיזו מנגינה שהתחילה אי שם לפני 8 דקות וכבר שכחת מקיומה.
"אבל מה הם ניגנו?" אתם שואלים. ובכן – את קורי הנרי והאורגן הכרתי. מה ששכחתי הוא את הלהקה – "שליחי הFאנק". וזה מה שקרה שם – לא משנה מה היו העדפותינו המוזיקליות בתחילת הערב, במהלך ההופעה הדת של כולנו הומרה לפאנק. היה שם בסיסט שהיו לו שתי רגליים, שתי ידיים, ובס שהולחמה אליהן, או ככה לפחות זה נשמע. בכל ז'אנר מבוסס גרוב הבס יהיה חשוב, אבל פה הוא היה המלח, המים הקמח והסחוג של ההופעה הזו. וזה לא שהמתופף פראייר, כן? אז שניהם גרמו לדם בעורקים לזרום במרץ במשך שעתיים וחצי, והיו גם גיטריסט, 2 זמרות ליווי וקלידן (כן, לאורגניסט יש קלידן) שהוסיפו צבעים; והיה את קורי. אחחח קורי. לפעמים הוא מאהב חלקלק, לפעמים נביא זעם, לפעמים ליצן החצר ולפעמים רגע של רצינות. כמה מגניבות באיש אחד. מה שבעיקר בלט הוא שבניגוד לתחזיות היוטיוב, קורי הנרי הגיע לטור הזה קודם כל כזמר – הפרפורמר, הפרונטמן, ורק אחר כך כאורגניסט מטורף. הלהקה נשמעה כמו להקה ולא כמו ליווי, והוא – זמר מעולה ומלא כריזמה, השתמש באורגן בתור כלי הליווי שלו, שבו הוא שולט שליטה מלאה, אבל לא נותן לו להשתלט על העניינים. זה היה טוויסט מעניין. בדרך כלל כשיש כזו שליטה בכלי, הוא יותר נוכח בהופעה. ופה היה נראה שלקורי הנרי פשוט התחשק להקה, על אמת. וזה מה שהפך את האירוע מבחינתי להופעה, אמיתית, ולא סתם להתנסות מוזיקלית מעניינת.
בשיר השלישי נצפתה תופעה מעניינת: אחרי האנרגיות והפורקן של שני השירים הראשונים, השיר השלישי התחיל עייף. הוא נשמע כמו עוד שיר R&B סטנדרטי, שמנוגן על ידי להקה טובה אבל לא מעבר לכך. ואז איפשהו באמצע הדרך, בלי שיכולתי לשים את האצבע על מתי היה שינוי; התחיל מין טראנס בס מהפנט שמשך את הקהל לתוכו. זה לא היה כוח המשיכה של הגרוב המהיר בשני השירים הראשונים, אלא משהו אחר – מדיטטיבי, מערפל. ולאט לאט הצטרפו אל הבס עוד קולות, והשיר הסתיים בהתפוצצות. את הטריק הזה – של התחלה "רגילה", מעבר להיפנוזה וסיום באנרגיות גבוהות, הם עשו עוד כמה פעמים, ובכל פעם זה הפתיע מחדש. הופעה שאי אפשר לצפות מה ישמע בה, ששומרת על מתח סקרנות גבוה – בעיני, זה אחד הדברים המרכזיים שהופכים אותה למעולה.
ההפתעות לא היו רק במבנה של השירים. הן היו, למשל, בסולו פסנתר יפה שניגן הקלידן אי שם באמצע ההופעה; או בכלי משונה שקורי ניגן עליו לפעמים בשם Harpejji (הכלאה בין סאונד של גיטרה, וטכניקה של נגינה על המיתרים שמזכירה יותר פסנתר); או בסאונדים חלליים משונים שהוא הפיק מהאורגן שלו. גם קטעי הג'אם הארוכים לא הרגישו לי ג'אזיים מדי, כנראה בגלל הגרוב המהודק והסאונדים המשונים, שהשתנו מספיק פעמים כדי לשמור על רמת עניין גבוהה. עוד הפתעה הייתה בשיר האחד-לפני-האחרון, כשפתאום המסר של שירי האהבה שנכח לאורך כל ההופעה השתנה למסר פוליטי יותר – "אל תאמינו למה שאתם שומעים בחדשות, תחשבו בשביל עצמכם – Take the train of your brain".
כשהם ירדו מהבמה הקהל עשה את הדבר היחיד שהוא יכול היה לעשות – ושר את הקטע הזה, עד שהם עלו חזרה, וביצעו אותו בעצמם. בשיר האחרון, קורי הנרי כבר נשמע ממש כמו מטיף על הבמה, עם הבס-תופים שתומכים בדרשה שלו; עד שהצטרפו יתר הנגנים וההופעה הסתיימה בהתפוצצות פאנק אחרונה בהחלט.
COMMENTS
ביקורת מצוינת שמשקפת בדיוק את מה שאני הרגשתי בהופעה.
תיקון אחד:
הם שרו "take the chain off your brain" בסוף