Photo: Klara Johanna Michel
יש משהו שלא מן העולם הזה במוזיקה של מרי אוצ'ר, מין אלמנט חייזרי שמקנה ליצרה שלה מימד שיכול להיות מהפנט או מוזר, תלוי איך היא בוחרת להציג את זה. כמו יוצרות דוגמת ליסה ג'רארד מ-Dead Can Dance, המוזיקה שהיא יוצרת מרחפת על פני ז'אנרים שונים – פולק, אלקטרוני, אלמנטים אוונגרדיים או שבטיים – אבל היא משהו שהוא לא בדיוק אחד מהם וגם לא בדיוק תערובת שלהם. היא יוצרת בתור מרי אוצ'ר כבר עשור בברלין, אבל את דרכה האמנותית התחילה בתור הסולנית של Mary and the Baby Cheeses בישראל. מרי הגיעה לארץ בגיל 4 ממוסקבה, והשם שלה הוא סוג של קיצור לשם המלא שלה, מאריה אוצ'רטיאנסקי. בברלין היא הקימה את הקולקטיב האמנותי Autodiktat עם עוד שלושה יוצרים, ובתור אמנית היא גם עוסקת במולטימדיה, צילום, כתיבת שירה והלחנה של מוזיקה לסרטים ולתיאטרון. את האלבום השני שלה הפיק King Khan והאלבום האחרון שלה "The West Against The People" שיצא השנה זכה לביקורות מאוד מפרגנות בעיתונות העולמית.
בתור יוצרת שהאישי הוא פוליטי אצלה ולהפך, סיקרן אותי לדעת כיצד המוזיקה של מרי מתכתבת עם חויית החיים שלה ומהי האינטראקציה שלה עם הקהל בישראל.
יצאו לך שני אלבומים במהלך 2017 ("The West.. " שציינתי למעלה וגם אלבום בשם "Arms" שמכיל רימקסים) ואת מתכננת עוד הוצאה של אלבום שלישי בנובמבר (אלבום של הקלטות שביצעה בסטודיו של להקת הקראוטרוק "פאוסט"). איך את מצליחה להיות כל כך פרודוקטיבית?
"*צחוק* אני לא הייתי קוראת לאוסף של רימקסים אלבום, זה יותר כמו אלבום באורך מלא פלוס תקליט 10" של 9 רצועות, אז זה לא שלושה בשנה. הייתי ממש רוצה להוציא את "The West Against The People" כאלבום כפול אבל לייבלים לא בעניין של זה בימנו… זה יקר מדי".
במהלך חייך גרת בשלוש מדינות שונות, איך היית אומרת שזה תרם להתפתחות המוזיקלית שלך?
"אני חושבת שטכנולוגיה והזמינות והפופולריות של מוזיקה מסוימת בזמן מסוים יותר השפיעה על הטעם שלי מאשר המקומות בהן חייתי. בשנות ה-2000 המוקדמות הייתה תחייה מחודשת של גאראז' משנות השישים ואלקטרו של שנות השמונים ואלה בהחלט השאירו את חותמם עלי. בו בזמן הייתי ממש אובססיבית לגבי תנועת ה"נו-ווייב" בניו יורק. ב-MTV2 הפוסט פאנק היה עניין גדול, כולם אהבו את הסמית'ס, היו אוספים מעולים של מוזיקת אנדרגראונד בריטית של שנות ה-80 שהייתה מאוד שנונה, וג'ון פיל (שדרן ה-BBC המיתולוגי) עוד היה בחיים".
אם מדברים על מדינות שונות, האלבום האחרון שלך (כפי שכתבת גם במאמר באתר שלך) עוסק במתח בין המערב לארצות לא מערביות או מהגרים מהן. האם לגדול במדינות שמנהלות יחסים מורכבים עם הקונספט של מערביות מעניק לך זווית ראייה ייחודית על הנושא?
"המאמר שלי לא עוסק כל כך במערכת היחסים בין מדינות "מערביות" למדינות "לא מערביות", אלא הוא יותר ניתוח של המושג "מערב". לדון באבסורדיות של הקונספט הזה ולהטיל ספק ברלוונטיות של השאלה הזו מלכתחילה. אבל כן, זה בהחלט יתרון בכך שאני קצת מרוחקת מזה וזה טיפה משעשע אותי".
המוזיקה שלך מכילה הרבה מתח אבל גם רוך, זעם לצד עדינות. איך את מצליחה לאזן בין רגשות סותרים כל כך לכאורה?
"קודם כל: תודה. שנית כל: אני ערכתי החלטה מודעת לא לדבוק בצורת כתיבת שירים מסוימת. אני לא מסוגלת להתחייב לז'אנר מסוים ולדבוק בו, שזה אומר שחלק מהקהל שלי אוהב רק רצועות עם כלי מוזיקלי מסוים, או רק קטעים מופשטים/ניסיוניים, או רק שירי פולק מחאתיים. פשוט יש לי עניין רב מדי בסוגי מוזיקה מגוונים מכדי לוותר על לנסות עוד סוגי מוזיקה חדשים".
בקליפ ל-"Arms" רואים חיילות ישראליות מסתובבות בסיטואציות יום-יומיות. איך הקליפ התקבל בישראל ומחוצה לה? מה היה המסר שהתכוונת להעביר – האם את רואה את הנשים האלה כחלק מהמערכת, הקורבנות של המערכת או שניהם בו זמנית?
"אלה לא רק חיילות, אלא חיילים בכללי שרואים בקליפ. הקליפ מלווה בקטע טקסט קצר על מה בדיוק התכוונתי בו. כיוון שלא חייתי בארץ בעשור האחרון, עבורי זה די יוצא דופן. לאחרונה יש יותר ויותר נוכחות של סיורים חמושים בארצות אחרות (צרפת, אנגליה, טורקיה), אבל עדיין הכמות של חיילים חמושים די מדהימה".
תופיעי בפסטיבל הפסנתר, שזה באווירה קצת שונה מהמקומות שאת בדרך כלל הופעת בהם בעבר כמו האוגנדה. האם המופע יורכב מעיבודים אקוסטיים או שיהיה בו גם שימוש באלקטרוניקה?
"בהחלט יהיה פסנתר, אבל גם יהיו שם כלי נגינה אחרים. מופע הסולו שלי מורכב מכמה דברים שונים. כשאני לא מנגנת לבד יש לי שני מתופפים המלווים אותי".
ראיתי שיצא לך לעבוד ביחד עם או להופיע במסגרת התרמות לעמותות או ארגוני צדקה. האם ישנה מטרה שבמיוחד היתה חשובה עבורך להעלות לה מודעות או אירוע מרגש במיוחד להופיע בו? כאמנית בעלת מודעות פוליטית, האם ישנו קו מפריד בין האישי לפוליטי במוזיקה שלך?
"הופעתי במספר אירועי התרמה, רוב הזמן המארגנים וכל מי שמעורב היו מדהימים לחלוטין. כל מה שעשיתי עם האי.פי של הרימיקסים "Arms" מיועד לתרומות לארגון מברלין המסייע למבקשי מקלט שבורחים ממלחמות.
היה מקרה קצת שונה באירוע צדקה שהשתתפתי בו באל.איי, יחד עם זאת, ארגנו אותו חבורה של שחקנים בהוליווד והמקורבים שלהם והם היו מלאי כוונות טובות ואנרגיות נחמדות. אבל אני באמת לא הבנתי מה בדיוק ארגון הצדקה הזה עשה. זה היה משהו בשביל ילדים, אבל בסופו של דבר הייתה לי תחושה שהטיסו אותי ככדי לערוך מעין ריטואל וודו קסום כזה ששבו כולם מחייכים כל הזמן ומדברים אבל לא אומרים שום דבר".
לסיום, האם לנגן בישראל זה דבר בעל משמעות מיוחדת עבורך? יש לך מסר לקהל הישראלי שלך?
"אני רק יכולה לקוות שנותרו מספיק אינדיבידואלים בעלי השקפה שמאלנית שיקראו לשוויון וזכויות אדם לכל".
COMMENTS