אלבום הבכורה המצופה של חנוך טיאר וה"אופרייטעס" הוא אינפוזיית גרוב נהדרת לאוגוסט השרבי. לא פחות חשוב מכך, הוא מכיל כמה מהטקסטים המעניינים והנוקבים שנכתבו כאן לאחרונה, בהחלט לא מובן מאליו בשביל אלבום ראשון.
מהפתיחה הכלייזמרית העוצמתית של "לעזאזל", לרגאיי הכיפי של "בעלולו", בואכה הדרמטיות של "גוביינא" והגרוב המזרחי של "המכתש" ועד הלחן היפהפה והנוגע ללב של "חצי הכוס", האלבום הזה הוא תענוג אמיתי לאזנים ולרגלים (בשביל הפיזוזים, אתם יודעים). השירה של טיאר שמלהטטת במיומנות, כפי שנדון עוד הרבה, על התפר שבין חזנות לג'מייקה, מוסיפה עומק ואופי לעיבודים העשירים.
הטקסטים מחוברים היטב להוויה המקומית ומציגים ביקורת חברתית נוקבת מתובלת בקריצות הומור יהודי. למשל כששיר בשם "הימים הנוראים" בעצם מגולל את הלחצים החברתיים והמשפחתיים שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתם: "איפה היית בראש השנה… אתה יודע היא כבר לא ילדה… שעון ביולוגי". או השיר הראשון באלבום – "לעזאזל", שמספק פרץ מודעות עצמית משובחת:
"באים מהפפפפריפריה חותכים מהשוליים
בבבאר שבע תכינו את האוזניים
מעניין אם לזה התכוון הזקן
כשאמר שבנגב העם ייבחן"
אחרי כל אלו אי אפשר שלא להסתקרן מי האדם (ולצידו עוד 11 אנשים), שעומד מאחורי האלבום. בסטינג המושלם של בירת-צהרים בבאר שבע, ישבתי עם חנוך למה שהתחיל כראיון והתגלגל לשיחה ארוכה ומרתקת על יצירה ותרבות, ולשיעור בהתמדה וסבלנות.
חנוך, אני יודעת שהאלבום מתבשל כבר לא מעט שנים. איך נראה תהליך העבודה? למה דווקא עכשיו החלטתם להוציא אותו?
"לא מעט שנים זה אנדרסטייטמנט. הקלטנו במהלכן מלא גרסאות, וגם ההרכב עצמו של האופרייטעס עבר הרבה גלגולים. גיל נמט שהפיק את האלבום הוא בחור אבסולוטי, בעיקר כשמדובר במשהו שהוא מיילד, והיו לנו שני קריטריונים בעבודה: קודם כל שהטקסט "יצא החוצה" – שהעיבודים לא יגזלו את הפוקוס מהטקסט. השני היה שהאלבום יהיה רקיד, ושכל שיר יעבור דרך הרגלים.
יש הרבה רפרנסים בתוך האלבום שמי שמחפש ימצא, אבל היה חשוב שהוא ישמע אחר. יש הרבה רגאיי, היפ-הופ, מזרחי, דאב, אבל זה היה צריך להיות האלבום שלנו, ולא עוד אלבום רגאיי. להפוך את כל אלו למקשה אחת הומוגנית, זה דבר שלקח המון זמן. בנוסף, אנחנו קבוצה גדולה ודעתנית והיה חשוב שכולם יהיו מבסוטים. אם משהו לא עובד – זה לא ישמר בבטן, גם באלבום וגם כשזה מעובד לבמה. גיבשנו הרכב שעבד המון שנים – הרבה הופעות, הרבה חזרות, סופ"שים על גבי סופ"שים של הקלטות. ואז אחרי שלוש שנים שמענו את החומרים וגיל אמר "תשמע, זה נחמד, אבל זה לא זה".
מה עבר לך בראש כשהוא אמר את זה?
"זה קשה. אנשים עשו כאן קילומטראז' של שעות שהייטקיסטים לא עושים: שמו את הלב, הנשמה, יבלות על הידים וגב תפוס, ואז אנחנו אומרים שזה לא מספיק טוב. מצד שני, אני יודע שגיל ניגש לכל הדבר הזה בדחילו ורחימו ענק מבחינת העבודה מולי. הוא תמיד אמר: "זה יכול להיות בנזונה ואסור שזה יהיה פחות, אני לא הולך לוותר לך".
לאורך כל הדרך אלו תחושות מעורבות. כי מצד אחד אתה לא יכול לכוון כל כך out of reach, ומצד שני גיל אומר לי "אני לא יכול שלא, ואין חצי עבודה". אני מנסה ללכת לפי "שביל הזהב" של הרמב"ם: ללכת באמצע, וכך גם אוכל להתמיד לאורך זמן. אבל במהלך ההקלטות גיל כל הזמן אמר: "אתה מתיימר לשני דברים מאוד גדולים: אתה מתיימר לגרום לבנאדם לרקוד, שזה מאוד קשה; ואתה מתיימר לגרום לו גם להקשיב, שזה הכי קשה". ואני מוסיף על זה: אני מתיימר לגרום לבנאדם לחשוב".
זה בדיוק מה שחשבתי שתגיד, ובעיני הצלחתם. זה מה שתפס אותי באלבום – כשהשמעתי אותו במשרד המנהל שלי בדיוק נכנס לחדר, שמע בעיקר את הבאסים והתחיל לרקוד. אבל היום בנסיעה לכאן היה זמן להתעמק ופתאום קלטתי את המשפט בשיר הראשון "עוד שני נגנים וכבר יש לנו מניין", שזה טקסט נורא מגניב
"כבר עברנו את המניין האמת, אנחנו היום על הבמה 12 נגנים, שזה גם חלק מהעניין. באלבום גיל ניגן כמעט על כל הכלים ועיבד הכל. אבל כשחשבנו איך לעבד לבמה, הוא אמר: "אל תזלזל במאזינים. מאזין ששומע אלבום מלא, חי ועסיסי – אי אפשר להביא לו משהו אנמי לבמה". גם דודו חמד שעשה את ההפקה של המופעים, אמר שהתפקיד שלנו הוא להרים את הרף, כי אחרת אנשים תמיד ישאפו לבינוני, ואסור לנו לכוון לשם. דבר כזה לוקח שש שבע שנים של עבודה".
הסבלנות וההתמדה בעבודה שלכם הם מדהימים. אני חוזרת למשהו ששמעתי מאמנים פה בבאר שבע בעבר, ושואלת אם יש משהו במרחב פה שבעיניך יותר מאפשר עבודה מהסוג הזה?
"חד משמעית, לא יכולתי לעשות את זה בשום מקום אחד. אני לא מפה במקור, ונשארתי כאן בגללם. האלבום הזה לא יכול היה לקרות בגיחות לעיר מדי פעם. הגישה באולפני קקטוס של נמט ואזולאי היא שאמנות עושים מהלב, ואין פחות מזה – הם לא ינוחו עד שהם יתנו את המקסימום, ויאתגרו את האמן להוציא מעצמו את המקסימום.
אני חושב שבטווח הארוך, אנשים יבינו כמה מוזיקה איכותית האנשים האלה עושים פה. אני לא מכיר אח ורע לזה בארץ בימים אלה. אנחנו בתקופה מאוד בועתית מבחינה תרבותית, וכדי שמי שמכתיב את הטון התרבותי יגיע למשהו שקורה מחוץ לבועה שלו, צריך מישהו מתוך הבועה שיעביר לו את זה, אנשים לא באמת מחפשים. בעיני בדברים האלה תמיד האפקט הוא מצטבר ורק עוד הרבה זמן זה יהדהד החוצה".
אתה מביא עולם תוכן מאוד עשיר, מוזיקלית וטקסטואלית לאלבום. מה המקורות? מה עוד אתה עושה בחייך?
"מבחינת הדיי ג'וב שלי אני מורה, מלמד תנ"ך ותרבות ישראל בתיכון מקיף פה בעיר, למרות שאני לא מסתכל על זה רק כדיי ג'וב אלא כמשהו שמשלים את המוזיקה. בנוסף אני נשוי לסיוון ואבא לשחר בעשרת החודשים האחרונים. אכלתי הרבה סרטים בעניין הילדה: אנחנו ביחד כבר עשור, וכל הזמן היה את הדיבור של "אני עובד על האלבום ועל המוזיקה שלי". בשלב מסוים ירדתי מהעץ הזה, ואני מברך על כך כל יום. מעבר לכך שהיא הילדה הכי מגניבה בעולם (ואני לא משוחד), כל החודשיים האחרונים סבבו הרבה סביב להיות בתחת של עצמי, ולקדם אמנות ומוזיקה. שחר היא הדבר היחיד שבשניה שולף אותי מזה. היה לי מאוד חשוב שיהיה עוגן ופרופורציה דווקא בתקופה שאני כל כך מרוכז בעצמי.
הדברים הללו גם מזינים אחד את השני. אנחנו חיים במקום לא קל בלשון המעטה. אני אפילו לא מדבר על גיאופוליטיקה או כלכלה: אני לא יכול לדמיין את שחר בבית ספר תיכון! אני לא פוליטיקאי, לא כלכלן ולא איש צבא, וזו הדרך שלי להשפיע על המציאות – במוזיקה ובכיתה. אלו הערוצים שאני מאמין שבראסמי, עם כל הצניעות, הם יותר אפקטיביים ויותר חזקים מכל צבא שבעולם. חינוך, תרבות – עם זה מנצחים".
אלו דברים שמאוד ניכרים באלבום, אם נחזור רגע אליו. במקום שבו הרבה דוגלים שגם אם יש לך מה להגיד עדיף שתשתוק לפעמים, אתה לוקח צ'אנס ואומר הכל כבר באלבום הראשון
"אני חושב שזו המהות של היצירה. יש לי עוד הרבה שירים שלא נכנסו לאלבום, וחלקם לא נכנסו כי הרגשתי שאני לא אומר בהם משהו שיזיז את המציאות. כמובן גם כאן הרשיתי לעצמי להתבדח, היה חשוב לנו לא לקחת את עצמנו כל כך ברצינות, כי אנחנו חבורה מאוד הומוריסטית. אבל גם במוזיקה וגם בכיתה, אני מאוד מנסה להתכתב עם מה שקיים, ולכוון למה שראוי".
בוא נדבר על השפעות מוזיקליות. כמאזינה אני שומעת פה המון דברים – רגאיי וההיפ הופ אבל גם קובי אוז ובית כנסת
"נכון, יש המון השפעות: ג'ים מוריסון ובוב מארלי, שמבחינתי היו קו פרשת מים של לאן לקחת את המוזיקה שלי: שניהם אומרים את אותו הדבר, אבל האחד אומר את זה בכעס, והאחר אומר את זה בייאוש על סף התקווה. לצד זה יש גם כלייזמר וקלאסי, סינטרה ואריק אינשטיין, זוהר ארגוב ומאיר אריאל ואהוד בנאי, על כתפיים של ענקים אנחנו יושבים.
להשפעות של בית הכנסת אני לא שמתי לב בהתחלה, ומי שהפנה את תשומת לבי היה ישראל ברייט. אז כן – זה שם גם בלחן, גם בטקסט, וגם בנוכחות של "ציבור": יש באלבום הרבה ציבור, ואפילו לא מספיק לטעמי. בהופעות אני מנסה להחיות את זה יותר כי לציבור לדעתי יש כוח ענק. בהקלטות הייתי אומר על חלק מסוים בשיר שאני רוצה שאותו כולם ישירו, והנגנים שאלו "למה?!" אז עוד לא ידעתי להסביר את זה, אבל היום אני מבין: הרבה קולות הם חזקים הרבה יותר מקול אחד.
http://http://www.youtube.com/watch?v=hzJ9b17UF2U
בית חורון, הישוב שגדלתי בו, מקבל לתוכו דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים (ערבים אין עדיין ואני מאוד מקווה שגם זה יעבור). הנוסח שבו מתפללים בבית הכנסת – אשכנזי או ספרדי, היה תלוי בשליח הציבור, וספגתי את כל ההשפעות הללו. בבית הכנסת בבני ברק של סבא שלי זכרונו לברכה, גם כשהייתי יושב רדום, כשהיו מגיעים מזמורים וניגונים, אי אפשר היה שלא לדפוק על השולחן ולצעוק. יש בזה משהו כל כך חזק ועוצמתי, שבדיעבד אני יודע להגיד שהוא מאוד נוכח בכתיבה שלי.
אני חושב שמסורת זו מילה קדומה יותר לתרבות, ותרבות זו מילה אחרת לרעיונות ששווה לשמר. אבל מסורתי היא מילה שלא באמת אומרת כלום, כי לכל אדם יש את המסורת שלו. גם חילוני זו מילה שאני לא אוהב. אני בא מבית דתי, ואימצתי את ההגדרה של אבא שלי לגבי עצמי: 'דתי זה מושג יחסי. אני מגדיר עצמי כיהודי מאמין, וכל שאר ההגדרות לא משנות. כולנו בני אדם'. בסוף זה מה שאני עושה וחי ממנו, ולאו דווקא במובן הפרנסה: יש טקסים וסמלים שבאים לשמר רעיונות וערכים, ובעיני כשדברים שנשמרים כל כך הרבה זמן, יש בהם משהו ששווה להתכתב איתו. זה מטען שאני מביא איתי והוא עובר כחוט השני ברוב, אם לא בכל השירים".
האלבום המלא של חנוך טיאר והאופרייטעס בבנדקמפ
COMMENTS