הכותבים והכותבות של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תשע"ט

סיכום השנה במוזיקה הישראלית של צוות קולומבוס; האלבומים, השירים וההופעות שעשו לנו את תשע"ט - עלו על הסיפון...

עיצוב: Elad Elharar – Design & Illustration

מדרכות מפיקות חשמל – אמנים שונים
קשה לי למצוא מה להגיד אחרי שכבר שפכתי כמה מאות מילים על האלבום יחד עם תום יוגב. לשמחתי, האלבום הזה שהלחין והפיק חיים רחמני לשיריו של רוני סומק, הופך את העבודה שלי לקלה. בביקורת שכתבנו עליו הסברתי למה הוא אלבום מעולה. אבל מה הופך אותו לאלבום השנה שלי, ואחד האלבומים הטובים של השנים האחרונות?
האלבום הזה הוא אוסף. אוסף של אמנים, אך לא פחות מכך – של מקומות ותחושות. יש בו את הירקון, באר-שבע ודימונה, וגם את צפון סיני. הוא מכיל מנגינות אתיופיות, אינדאסטריאל ואלקטרוניקה. והוא אפילו מכיל את עוזי רמירז שר בעברית עם גיטרה חשמלית רגועה. וזה מה שאמן טוב עושה: גורם לאוסף של דברים לא דומים, להראות ולהישמע טוב ביחד.
האלבום מצייר תמונה מורכבת אך הגיונית של ישראל, על כל האוכלוסיות שלה, על מה שאנשים בה עוברים. הוא עושה זאת בראש ובראשונה באמצעות המילים של סומק, אבל המון גם בזכות המוזיקה של רחמני ושלל האורחים בו. למרות האפילה ששורה ברובו, ואולי גם קצת בזכותה, לא הפסקתי לשמוע את האלבום מאז שהכרתי אותו. וגם אחרי כל כך הרבה האזנות, הוא עדיין מצליח בכל פעם מחדש להשאיר אותי הכל חוץ מאדיש.
האלבום להאזנה

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא – כאן המרכז
בשיר הזה שיצא באלבומו השני של הראפר, המאזינים קיבלו הצצה לתהליך היצירה של שיר. מה שהתחיל כטקסט בערבי שירה מדוברת קיבל לחן מדויק ואפילו סימפול מפתיע של אמו של ג'ימבו ג'יי. התוצאה, שיר ממכר על הבלוף של תל אביב, אבל בעצם משל על כל תרבות האינטרנט הנוכחית ועל ההבדל בין האמת לבין הנראטיב. כרגיל, ג'ימבו מצליח לזקק תופעה שלמה לתוך שלוש וקצת דקות כמו שמעטים יכולים.

Anat Moshkovski – Everything Can Be Yours
ענת מושקובסקי היא זמרת מצוינת. הקול שלה הוא לא רק יפה באופן יוצא דופן, אלא גם נע בנינוחות במנעד רחב, כמו הזמרות הגדולות ביותר. אבל מה שהופך את המוזיקה שלה ובפרט את השיר הזה לכל כך טובים, היא היכולת לשלב כמה סגנונות באלגנטיות: נגיעה של שיר ילדים, מוזיקה קלאסית ואלקטרוניקה פסיכדלית, מייצרים שיר שמצליח להיות מלטף בחלקים ומטלטל בחלקים אחרים. וחוץ מזה, הגיע הזמן שיהיו יותר שירים על היחסים בין שתי אחיות.

תומר ישעיהו – שיר של קיץ
אחת התכונות שאני הכי מעריך אצל מוזיקאים היא היכולת להישמע מוכר ומקורי בו זמנית, יכולת שתומר ישעיהו כבר הביא לרמת אומנות. השירים שלו ובפרט "שיר של קיץ", מזכירים את הפסיכדליה הארצישראלית הקלילה של פעם. אבל על הסאונד המוכר ישעיהו מביא קול מלטף, מלודיות פשוטות ומילים אישיות ששואבות את המאזין לעולמו תוך בית וחצי. מטובי הסונגרייטרים שמסתובבים פה.

גואטה מארח את פלא אוזן ושאנן סטריט – חדשות
האלבום של המפיק אורי גואטה עדיין לא יצא, אבל קיבלנו טעימה בצורת הסינגל הזה, בו הוא מארח את אחד מהרכבי ההיפ-הופ הכי מרעננים בסביבה, לצד אחד מסנדקי ההיפ-הופ העברי. השילוב של שאנן סטריט הוא סיום כל כך מתבקש ומדויק, שהיה מפתיע אם לא היה מפציע פה. כיאה לשיר שמפיק מנצח עליו, הביט ממכר ומזכיר הרכבים מעבר לים, ועליו נוסף הפלואו של חברי פלא אוזן שמפתיע בדרך אחרת בכל בית. תוסיפו על זה מילים חריפות על רפיון המונח "חדשות" ותקבלו היפ הופ תודעתי תוצרת הארץ ברמה הכי גבוהה.

שורש – ביני לביני
זו הייתה שנה מעולה למוזיקה הישראלית. דווקא בגלל זה, החלטתי בסיכום השנה לשים שוב זרקור על האלבום שעשה הכל כדי שלא ישימו עליו זרקור – "ביני לביני" של שורש. זה אלבום שלא נשמע דומה לשום דבר אחר בנוף המוזיקה הישראלית כרגע. טקסטים מדויקים ועדינים בעברית, המצליחים ללכוד סיטואציות ורגש במילים ספורות. לחנים יפים, פרומים בקצוות והפקה אוורירית ונבונה שעושה עמם חסד. האלבום נבנה צעד אחר צעד עם עמיר לב בעמדת המפיק, וסופר-גרופ קטן ואיכותי של מוזיקאים (דן איילון, יואב ארבל, יואל שמש, רועי חרמון ועוד). כולם הצליחו לשים את האגו בצד ולתת לשירים לזרוח, יוצרים יחד עולם צלילי ייחודי לאלבום הזה. כתבתי עליו בהרחבה פה, ואני ממליצה בחום להאזין בבנדקמפ, הפלטפורמה הצנועה והיחידה שבה האלבום ראה אור.
שורה מנצחת: "תִזַכרי בהתחלה/ רצינו אוכל טוב וחם"
להאזנה לאלבום

אנדלושס – יא ליהוד ומוסלמין – يا ليهود و مسلمين
אנדלושס הם הרכב צעיר ובועט של מוזיקה אנדלוסית, ז'אנר שעד לפני שנים ספורות היה בארץ רק נחלתן של שתי תזמורות גדולות וממוסדות ועוד כמה משוגעים לדבר. אמנם אין להם חומרים מוקלטים רשמיים עדיין, אבל השיר היפהפה הזה יצא בגרסת לייב מעולה מפסטיבל במרוקו שהם הופיעו בו, ואין כמו לייב בשביל להעביר את האווירה במוזיקה הזו. את השיר כתב להם אברהם לוי-טומיקס והוא מספר על יצחק וישמעאל, שני בנים של אל אחד, ומעביר מסר של פיוס בין העמים. הוא בנוי כשיר שעבּי מרוקאי שנפתח בפזמון וממשיך לבתים, ובאמצע הקצב מתחלף והוא מתגלגל לעוד כמה דקות של מנגינה אינסטרומנטלית סוחפת.
שורה מנצחת: יהודים ומוסלמים/ זכרו/ יצחק וישמעאל נוצרו/ שניהם מריבון העולמים" (תרגום חופשי)

טרף הלב – אבטה בריהון – מתוך האלבום "מדרכות מפיקות חשמל"
כל השירים באלבום "מדרכות מפיקות חשמל" (מילים רוני סומק, לחנים חיים רחמני), הם מעולים, וכל אחד מהם מבוצע על ידי מוזיקאי אחר. את "טרף הלב" מבצע אבטה בריהון, סקסופוניסט ג'אז מהבולטים שפועלים בארץ כיום. אבל מה שלא כולם יודעים הוא שבריהון גם זמר מצוין. באלבום שמביא בבעיטה לאוזן את הרחוב הישראלי הקודח, השיר הזה עם הפתיחה של הסקסופון האתיופי והגרוב הממכר שלו, מצליח להעניק למאזין יבשה לנוח עליה. הוא ניצב יפה גם כשיר בפני עצמו וגם כחלק משרשרת הפנינים של האלבום.
שורה מנצחת: "הלילה עושה המוזיקה כרצונה"

דניאל קריאף – בית
השיר "בית" מתוך אלבום הבכורה של דניאל קריאף מזקק לדעתי את האיכות שלה כיוצרת: טקסט קולע ונוגע ללב, שבנוי כמעין מנטרה, מספר חוויה שהרבה אנשים שנמצאים על התפר בין לעזוב בית ולבנות בית יכולים להזדהות איתה. בתהליך העבודה שלה, קריאף מלחינה את השירים על קצב (ולא הלחנה הרמונית), וההפקה של גיא מוזס משתמשת היטב במאפיין הזה ומדגישה את השירה שלה על רקע ביט ממכר. שיר להאזנה בלופים.
שורה מנצחת: "עזב אותי הבית/ מי שישמע שלא ירחם"

דניאל גמליאלי – אילה
עוד אלבום יפה שיצא כמעט מתחת לרדאר השנה הוא "ישן במחסן" של דניאל גמליאלי. הגעתי להופעה שלו במזקקה בלי להכיר מראש כלום, וזו הייתה אחת ההפתעות הנעימות של השנה. סינגר-סונגרייטר לפי הספר, עם גיטרה אקוסטית וטקסטים של טבע וגעגוע. בהרכב יש בנוסף אליו גם עוּד, כלי הקשה, חשמלית ובס, ובשיר "אילה" הם יוצרים סאונד ששואב השראה מהמוזיקה של מַאלי ומעגן אותה במזרח התיכון. מומלץ בחום להאזין לכל האלבום, שניחן באיכות של להקפיא ולהפשיר את הלב שוב ושוב, אפילו בתוך שיר אחד.
שורה מנצחת: "אילה/ האוויר עובר בך/ אילה/ האוויר יודע"

ביטניק – מיץ
שיר חמוד, כיפי, קיצי, שמתחת לחזותו הקלילה מסתתרת הצהרת אהבה צנועה אך אחת היפות ששמעתי השנה – "תני לי להכין לך מיץ". בלי קיטש ובלי הצהרות גדולות מהחיים, שיר רוקנ'רול נאיבי עם סאונד של פעם שבהחלט אפשר לחזר איתו גם היום. השיר הוא חלק מהאלבום "שישי שבת" של ההרכב שיצא השנה, והוא היה אחת מקרני השמש שחיממו לי את החורף האחרון.
שורה מנצחת: "את חשופה, אבל ערכית/ וזה גורם לי לרצות להכין לך מיץ"

Arenas – נטע אלקיים וההרכב בצוללת
ההופעה של נטע אלקיים ביולי האחרון הייתה כל מה שטוב במוזיקה – קשר עמוק למסורת לצד חדשנות הפקתית; שירה כמו שאלקיים יודעת מגובה בשתי מוזיקאיות ומפיק מעולים; ערימות של רגש אבל ההופעה עצמה מהודקת ומתוקתקת. ההופעה הזו מהווה כיוון מוזיקלי חדש שהיא וההרכב צועדים בו בתקופה האחרונה. את המוזיקה המרוקאית עם הסאונד האקוסטי-מסורתי הם החליפו בשירים עם אופי שבטי-רפיטטיבי והפקה אלקטרונית. זו הייתה פריצת דרך בעיני לא רק בקריירה של אלקיים, אלא בכלל בגישה ליצירה וביצוע של המוזיקה המרוקאית-יהודית ב-2019; ולכן ראויה ביותר לזכות בתואר "הופעת השנה".
שורה מנצחת: "חנג'ינא". רוצים.ות תרגום? קפצו להופעה הבאה שלה.

SHALOSH – Onwards and Upwards
בשקט בשקט, טריו הג'אז שלוש הפכו לאחד ההרכבים הכי פעילים בישראל. הם עבדו קשה כדי להגיע למקום בו הם נמצאים עכשיו, הישג עוד יותר מלהיב כשמבינים שהם בסך הכל קיימים שש שנים. רק בחמש השנים האחרונות הם הוציאו ארבעה אלבומים (אחד מהם אלבום הופעה), יצאו לטורים בכל העולם וגזרו שבחים מעיתונים בינלאומיים כמו הגרדיאן.
כבר משמו של האלבום הרביעי מסתמנת מגמה של עלייה, של רצון לגעת בשמים. יש הרגשה שהם אכן השתפשפו ומוכנים לשלב הבא. כיף לראות כיצד שירים שבהופעה נוגנו בשלב יחסית גולמי, קיבלו צורה אחרת בגרסת האולפן. כמו באלבומים אחרים, הם ממשיכים להתכתב עם מוזיקת פופ ועושים קאברים לשירי אייטיז קלאסיים כמו "טייק און מי", אבל הקטעים החזקים באמת באלבום בעיני הם למשל "Sinan, And His Never Ending War Against The Bureaucracy Robots" או שיר הנושא של האלבום, שמצליחים להיות קצביים ומרגשים בו זמנית. זהו אלבום שמבטיח וגם מקיים, ויהיה מסקרן לראות לאן דוד מיכאלי, גדי שטרן ומתן אסייג ייקחו אותנו בשלב הבא.

האלבום להאזנה

(The Kims – Self-help Song (for Pimpled Gay Jewish Youth
חלק ניכר מלהקות האינדי בארץ ששרות באנגלית, מנסות להישמע כאילו הן לא באמת באות מפה. מעבר לבחירה לשיר באנגלית, פעמים רבות יש טקסטים שלא מתייחסים למקומות ספציפיים כדי לא לבלבל קהל לא-מקומי, קליפים עם סטיילינג שלא נראה כמו הרחוב הישראלי, וכך הלאה. אני אוהבת את השיר הזה דווקא כי הוא לא יכול היה להיווצר בשום מקום אחר. השימוש ב"אוי-אוי-אוי" היידישאי ביחד עם גיטרות סטייל פייבמנט, כשהכותרת מאפשרת הקשר קווירי לשיר, זו תערובת שלא אמורה לעבוד יחד בכלל. אבל היא כל כך מקסימה בשיר הזה. אמנם הקימס לא לגמרי המציאו את הגלגל, עזרא פורמן הית.ה שם קודם, אבל פה בארץ הם ייחודיים בנוף. הקימס הם הרכב יחסית צעיר, אבל ההייפ מסביבם לגמרי מוצדק, ולדעתי עוד נשמע עליהם בעתיד.

Totemo – Fifty Words for Time
Totemo (רותם אור) היא מוזיקאית שאני אוהבת במיוחד (פה אפילו ראיינתי אותה). האלבום האחרון שלה, Everything Happens Only Once, לא אכזב ושומר על הרף הגבוה שהציבה לפניו. ההפקה של רועי אביטל (Garden City Movement) שומרת על סאונד עדכני, שמשתלב יפה עם קולה העדין של אור. השיר הזה הוא החביב עלי, כי הוא בנוי על ריף מחוספס של גיטרת באס, שעומד בניגודיות יפה לשאר האלמנטים המלוטשים של השיר. אני גם אוהבת את המילים, המדברות על הצורך להתמודד עם השקט, סיפור ארס-פואטי על המאבק ליצור מתוך רצון למלא את החלל.

טלי מן – לא חוזרת חזרה
לא מזמן היה לי ויכוח עם מישהי שטענה שלא כותבים יותר שירים פוליטיים. אני טענתי שדווקא נכתבים שירי מחאה, הם פשוט לאו דווקא מהדגם של שיר-מחאה-המנוני סטייל "דור מזוין" של אביב גפן, ולכן הם נותרים מתחת לרדאר. "לא חוזרת חזרה" הוא שיר כזה. העטיפה הגרובית-אלקטרונית הכיפית שלו מסתירה מילים חדות על החיים בתחושת חוסר ודאות, בין גל אלימות אחד למשנהו. כבר במילות הפתיחה מן מבססת על מה השיר: "השלום הוא לא סקסי גם לא גדר ההפרדה/ ירושלים לים המלח אני נמשכת בירידה". הנסיעה על הכבישים התלולים של בקעת הירדן הופכת למטאפורה על החיים בישראל בכלל, ומבטאת רצון להתנתק מהכל. אבל אי אפשר, כי המציאות של הכיבוש נמצאת גם בדרך לחופשת בטן-גב. אל המוזיקה של מן הגעתי לגמרי במקרה: לחצתי על כפתור הפליי כי מצאה חן בעיני עטיפת האלבום, ושירים כמו זה הפכו אותה לאחת התגליות שהכי שמחתי להיתקל בהן.

Water Knives במזקקה
באוקטובר לפני שנה יצא האלבום Contents Hidden של Water Knives, תזמון שגרם לו ליפול קצת בין הכיסאות מבחינת סיכומי שנה ישראלית. אהבתי אותו מהתחלה, אבל לא ממש הבנתי עד כמה האלבום הזה מיוחד עד שבאתי להופעה שלהם במזקקה. ההופעה הייתה חלק מטור שחברי הלהקה – יאיר יונה ועופר בוימל מיתגו כ-"Dancadelica": שילוב של מוזיקת דאנס, פסיכדליקה רוקיסטית ועוד כל מיני תבלינים כמו מאת' רוק, קראוטרוק ו-IDM. יחד עם מופע תאורה שהיה בין המדויקים שחוויתי, המוזיקה הזו שלחה את כל הקהל לטריפ מרקיד בו לא הפסקנו לזוז. ההחלטה לבצע מחדש שירים ישנים בעיבוד יותר אלקטרוני אפשר לסט לזרום ללא הפרעה, הכל הרגיש אורגני, ולא שעמם אפילו לדקה. וכמובן לבובה של התמנון אוקטי מגיע גם קרדיט בהצלחת ההופעה.

Anat Fort Trio ‎– Colour
העושר, המגוון ואיכות המוזיקאים הפעילים בסצנת הג'ז הישראלית, מחזירים הביתה או לחילופין, משאירים כאן כישרונות גדולים. הפסנתרנית והמלחינה ענת פורט היא דוגמא נהדרת למגמה הזו. פורט חזרה לישראל מניו-יורק שם דרך כוכבה, כשבין היתר הייתה לישראלית הראשונה שהוציא אלבום תחת הלייבל היוקרתי ECM. השנה יצא אלבומה החדש Colour, המסכם עשרים שנות פעילות מוזיקלית עם הטריו שלה. כשהחלו לנגן יחד, שלושתם גרו בניו-יורק. אבל בשנים האחרונות פורט חזרה לישראל, המתופף רונלד שניידר חזר לגרמניה ורק הבסיסט, גארי וואנג נותר בניו-יורק, רחוק מחבריו. לדברי פורט העבודה על האלבום הייתה מאתגרת, בין היתר בגלל המרחק הגיאוגרפי, אבל התוצאה מרשימה במיוחד. Colour הוא אלבומה השלישי והוא כולל תשע יצירות מגוונות מבחינה מוזיקלית, מרביתן שלה. כבר מהאזנה ראשונה אפשר להתחבר רגשית למוזיקה, ולחוש את ההשפעות המוזיקליות שלה לאורך השנים. החברות, ההקשבה והתיאום בין שלושת חברי ההרכב ניכרים בכל צליל, ומוסיפים למוזיקה שלהם עוצמה ועומק. Colour הוא אלבום נהדר. ענת פורט והטריו שלה יוצרים ביחד מוזיקה מורכבת, לעיתים רכה ולעיתים חודרת אבל מפתיעה כל פעם מחדש.
האלבום להאזנה

Ehud Ettun – Deep In The Mountains
בדיוק כמו ענת פורט, גם הבסיסט והמלחין אהוד אטון יכול היה ליצור את המוזיקה שלו בכל מדינה בעולם, והוא אכן עשה זאת בהצלחה מרובה בארצות הברית, במשך לא מעט שנים. לפני שלוש שנים הוא חזר ארצה, החליט לקבוע את מקום מושבו במצפה רמון ולהקים בעיירה הדרומית בית ספר ללימודי ג'ז. למרות מקום מגוריו הנוכחי, ההרים מהם שאב את ההשראה לאלבומו החדש הם בכלל בקוריאה הדרומית, שם נכתבו מרבית שירי האלבום. זה קרה במסגרת מפגש עם מוזיקאים מכל העולם, אבל דווקא המפגש עם המוזיקאים המקומיים, מוזיקת ההרים הקוריאנית וככל הנראה גם ההרים עצמם, השפיעו רבות על יצירת האלבום. הטריו של אטון מורכב מהפסנתרן דניאל שוורצוולד והמתופף נתן בלנקט, והאלבום מכיל אחד-עשר קטעים שחלקם סטנדרטים מוכרים הזוכים לנגיעה ופרשנות של הטריו, וחלקם יצירות מקוריות של אטון בביצועים מרשימים. אטון והטריו שלו יוצרים אלבום צבעוני מבחינה מוזיקלית, והמגע שלו על מיתרי הבס מוציא צליל עמוק וייחודי. גם שוורצוולד ובלנקט מנגנים נהדר והתיאום בין השלישייה רב-קסם, מדגים חיבור נהדר בין טכניקה לרגש.
האלבום להאזנה

אוריאל הרמן משיק את Face To Face באברהם הוסטל בתל אביב
אוריאל הרמן התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כפסנתרן קלאסי, אך כשגילה שהוא אוהב לאלתר, התרחק קצת ממוצארט והצליח לסגל לעצמו צליל וסגנון ייחודיים. בשנים האחרונות הוא נע ונד בארץ ובעולם אבל גם בין סגנונות מוזיקליים מגוונים: ג'ז, רוק וקלאסי, מזרח ומערב. בלחנים ובעיבודים שלו הוא נוגע באותה רגישות בשירים של רחל ומרדכי זעירא, כמו גם במוזיקה של נירוונה ושל דיוויד בואי. במופע ההשקה של אלבומו החדש התחזקה הרביעייה של הרמן הכוללת את אוריאל ויינברג בכלי נשיפה, אברי בורוכוב על הבס וחיים פיסקוף בתופים, בגיטריסט הווירטואוז אילן בר לביא ובמארק אליהו. כבר מהרגע הראשון האנרגיה של המוזיקה המיוחדת של הרמן נכחה בכל פינה באולם וסחפה את הקהל. גם שחקני החיזוק הוסיפו לצליל המיוחד של הרביעייה, והבהירו בדיוק את ההבדל בין אלבום (נהדר ככל שיהיה), להופעה חיה. עבר לא מעט זמן מאז שהרמן הופיע בישראל וניכר היה שכולם מתרגשים מהמעמד.

מתן קליין משיק את Wag the Mammoth in the China Store בבית היוצר
הרכבי ג'ז שמונהגים בידי חלילן הם לא מראה שגרתי שרואים כל יום, אבל גם חלילן כמו מתן קליין לא רואים הרבה במחוזותינו. אלבומו החדש והשביעי שלו כמוביל הושק בקיץ בבית היוצר בנמל תל אביב. האלבום בעל השם המוזר (שילוב בין שם הסרט "לכשכש בכלב" ופרפראזה על הביטוי "פיל בחנות חרסינה"), נכתב ברובו בידי קליין וממחיש את הרבגוניות המוזיקלית שלו. חלק מהיצירות באלבום מתארות סיפורים אישיים, ואחרות מגיבות לאירועים חיצוניים או לדמויות שמוכרות לנו מהחדשות. הוא סיפר שבשנתיים האחרונות הצליח להתעצבן המון ולפיכך לכתוב יצירות בהשראת מהדורות חדשות, תוכניות אקטואליה וכל הדרמה שנוצרת סביבן. התוצאה היא תענוג עשיר ומגוון לאוזן, שמדלג בקלילות בין סגנונות שונים ומשקף את סך השפעותיו. ככה בדיוק זה נשמע בהופעה: לחנים עם עושר סגנוני מבוצעים בדיוק, תוך תיאום נהדר בין הנגנים הצעירים שמקיפים את קליין. בהופעה (ובאלבום) ניגנו חברי ההרכב הקבוע שלו ואליהם הצטרפו שלושה נשפנים. אחד משיאי ההופעה היה העיבוד של קליין לשיר "צא מזה" של אריק איינשטיין. אין לי מושג האם מתן קליין, שמופיע לא מעט, ינגן פעם נוספת את היצירות מאלבומו החדש, אבל אם יעשה את זה שוב, מומלץ לא להחמיץ לא רק לאוהבי ג'ז, שכן המוזיקה שלו מיוחדת ויפה כל כך.

עטר מיינר – עטר מיינר
סברה ידועה היא שהכול כבר נעשה במוזיקה, שאין כבר יותר מדי מה לחדש. אני נוטה להסכים עם זה ברוב המקרים. ולכן, אולי הגדוּלה האמיתית של אמן בימינו, היא לקבץ את סך ההשפעות שלו ולהתיך מהן משהו חדש לגמרי, שרק הוא היה יכול ליצור. זה בדיוק מה שעטר מיינר עושה באלבום הבכורה המצוין שלו. ניתן להרגיש לאורך כל האלבום את השפעתם של אמנים מעבר לים כמו דרייק וקניה ווסט, אבל כשמקשיבים באמת לעומק לכל שיר, מבינים שאף אחד מהם לא היה יכול לכתוב שום דבר שדומה לו. כבר בשניות הראשונות של שיר הפתיחה אנחנו נמצאים בטריטוריה שהיא בו זמנית מוכרת אך חדשה: הפקה אלקטרונית מינימליסטית, ברקע מעין סלסול רחוק ועמום (של לירון עמרם) שמשרה תחושה של שיר דיכאון ים תיכוני. ואז נכנס קולו רוויי האוטו טיון המודגש בכוונה של עטר מיינר, ששר טקסט שכתב יחד עם גלעד כהנא. השיר, כמו כל האלבום, לוקח את עצמו לאט. המקצב שמרים את האווירה נכנס רק אחרי דקה ורבע, ומציף באווירת אר'נ'בי מלאת סקס אפיל אפוף עשן. מכאן, כמילות השיר, הוא "רק עולה". בקיצור, נחתנו איפשהו, אבל היכן בדיוק אנחנו ממוקמים? סליחה, כאן זה היפ הופ?! זאת השאלה שאנחנו נדרשים לשאול את עצמנו בכל רגע נתון, ולנווט ברחבי האלבום העמוס והארוך הזה (16 שירים, עוד צעד חריג בסצנת הסינגלים והאי.פיז הקצרים שהשתלטו על מחוזותינו).
הסגסוגת שממנה יוצק עטר את הכתר שמעטר את עטיפת אלבומו, היא תרכובת אקלקטית של אמונה וזיונים, בינלאומיות ולוקאליות, אהבה ושנאה, האוויר של הכפר והזוהמה של דרום תל אביב, ענווה ותעופה עצמית – לפעמים כל אלה באותה שורה. עם טקסטים שנראים לכאורה פשוטים, כמעט ראשוניים, אך כאלה שמסתירים בתוכם אמת עמוקה וכואבת (כמו אחת השורות היפות ששמעתי השנה: "הייתה שנה קשה, אחרי שנה קשה"). לטעמי, אין עוד מוזיקאי השנה שחידש כל כך הרבה בתוך הז'אנר שהוא שוחה בו, ושהצליח להוסיף בזמן כה קצר עוד טביעת יד ייחודית ומקורית למוזיקה הישראלית – ועל כך בהחלט מגיע לו לחבוש את כתר המלכות.
להאזנה לאלבום

ציון לשבח בקטגוריית אלבום השנה: רביד פלוטניק – ועכשיו לחלק האומנותי

יובל מנדלסון ואור אדרי – קרב מאסף
קצת כמו לראות שחקן קומי שאתה אוהב עובר לעשות תפקיד דרמטי (למשל, ג'ים קארי ב"המופע של טרומן", או אם להשתמש בדוגמה אקטואלית: סשה בארון כהן בסדרה "אלי") – כך הרגשתי כששמעתי את השיר המרגש הזה של יובל מנדלסון, מוזיקאי שאני בעיקר רגיל (ואוהב) לראות אותו עושה צחוקים על הבמה ומחוצה לה. השיר "קרב מאסף" תפס אותי לא מוכן, וחדר למקומות פנימיים ועמוקים שאולי הדחקתי מזמן. וזה מה שמדהים במוזיקה: אדם יושב וכותב על חוויה כל כך אישית וספציפית שהוא חווה, ובצד השני יושב מאזין ובטוח שזה נכתב עליו. תוסיפו לזה את ההרמוניה הווקאלית הבאמת מיוחדת ולא מתבקשת בין מנדלסון לאור אדרי, שמנגנת איתו כבר שנים (אפשר ממש להרגיש את הקרבה ביניהם בקולותיהם), ותקבלו שיר מתוק-מריר בקצב מארש עצוב, כמו מעין צעדה איטית ומדודה, שלא ברור מה היעד הסופי שלה. זהו שיר שכולו הבנה של סוף, אבל גם אחיזה במה שמגיע לפני הסוף.
"מה שרציתי להגיד לך זה ש…"
"מה? מה רצית?"
"לא משנה, אני אגיד לך כבר אחר כך"

ציון לשבח בקטגוריית "הבנת הסוף": שי צברי – ברוך הבא. ביצוע חדש וממוטט נפש לשירו של גבריאל בלחסן ז"ל, לציון 6 שנים למותו.

עדן דרסו ודיג'יי מש – אמן
אלבום הבכורה של עדן דרסו היה אלבום השנה שלי בשנה שעברה, והיא גם לוקחת חלק בכמה שירים באלבום השנה הנוכחי שלי (אגב, אלבומה נקרא "כתר שקוף", והאלבום של עטר מיינר מקושט בכתר זהב. כתר זה השיט מסתבר). אני מניח שזה הופך אותה למוזיקאית הישראלית האהובה עליי כרגע. ולראיה, הכנסתי שיר שלה מאותו אלבום מדובר, כאחד משירי השנה שלי עכשיו (היא הוציאה אותו כסינגל רק השנה, מותר לי, מה קרה?) "אמן" מציג אר נ' בי שמצליח להיות נוטף זימה וגם רומנטי ותמים באותה נשימה, עם פלואו מעולה וטקסט בנזונה, והכול בנונשלנטיות מפתיעה, ממש דרכי אגבים.

ציון לשבח בקטגוריית "אר נ' בי נוטף זימה ורומנטי": יסמין מועלם – אריה, המוזיקאית החדשה שאני הכי סקרן לשמוע מה היא תוציא בעתיד.

רביד פלוטניק – חארבו דארב
דווקא האלבום שבו החליט רביד פלוטניק להשתמש לראשונה בשמו האמיתי – ולא בשם הבמה שליווה אותו מתחילת הקריירה – נפתח עם שיר שהוא אולי הכי "נצ'י נצ'" שלו מזה שנים. שיר שכולו כיף טהור, עם וירטואוזיות מילולית, הפקה מחוספסת אולדסקולית (ותודה לאייל "שקל" דוידי), הוּק מוזיקלי ממכר בפזמון, ובעיקר תצוגת תכלית מרשימה שלא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה. יאללה, שימו פליי ותביאו ת'חארבו דארב.

ציון לשבח בקטגוריית "כיף טהור": אופק אדנק עם שאנטי – היי גיאל. גבירותיי ורבותיי, יש דאנסהול בעברית, ואחראי לו ילד בן פאקינג 16 מאשקלון.

שולמית (שושו) אפשטיין – החור
אני אוהב ללכת לשיננית. משהו בכאב העמום הזה, הלוחץ, הממוקם כפסע מלהיות בלתי נסבל, אבל רק כמעט מגיע לשם – משהו במקום הזה מושך אותי. אולי קצת מוזר לפתוח בדימוי כזה כדי לתאר מוזיקה, אבל זה בערך מה שקורה לי עם השירים של שושו (שולמית) אפשטיין: שירים שנוגעים בעצבים החשופים של הנפש, אך בעדינות השמורה לבעלי מקצוע. זה כואב במידה, מספיק כדי להשאיר אותך שם, על סף תהום הכאב, מבלי לקפוץ ממנה.
חסכנות כמעט סגפנית בטקסט, קול גבוה שמשחק על הגבול שבין מלאך לרוח רפאים, פסנתר מינימליסטי שמרחף מעל הכול כעננה, ופזמון מטריד – על סף המפחיד – בתעוקת החזה שהוא גורם לי. כל מי שחש אי פעם בדידות (מי לא?), ודאי יזהה את "החור" שאפשטיין שרה עליו, שרה אותו. "אף פעם לא יהיה קרוב יותר / אפשר לחזור לישון".

ציון לשבח בקטגוריית "החסכנות הטקסטואלית": דניאל סאן קריאף – אני זה ביתי. אחת היוצרות המרתקות של השנה בשיר שכולל רק שורה אחת, ואינסוף עוצמה.

שירי מרפסת – בונה
מה אני אעשה, השיר הזה לא יוצא לי מהראש… אז כן, הייתי חייב להכניס כאן שיר נונסנס, מתוך אחד האלבומים האדירים של השנה, באדיבותם של רועי כפרי וטל טירנגל המוכשרים. אבל אם תרשו לי רגע להיות רציני שלא צורך, אני באמת חושב שיש משהו הרבה יותר עמוק בשיר הזה מעבר לסתם דאחקה על בחור שחושב שהוא בונה. הוא טומן בחובו אמירה מעוררת השראה על האומץ להיות שונה גם כשהסביבה לא ממש מאפשרת (לא במקרה המילים "בונה" ו"שונה" קרובות כל כך), אך בו זמנית גם מעביר ביקורת עוקצנית על הצורך (המילניאלי?) היומרני להיות מיוחד בכל מחיר. בכל אופן, מילות הפזמון הן משהו שכל אחד מאיתנו יכול לקחת איתו הלאה לשנה החדשה: "אל תפחד, אתה מיוחד, כמו כל אחד".

ציון לשבח בקטגוריית "מעבר לסתם דאחקה": עוזי נבון ומכרים – עד מתי. עוזי נבון מוכיח שאף פעם לא מאוחר להוציא את שיר מרד הנעורים הכי טוב ש*לא* יצא פה בסיקסטיז.

דניאלה ספקטור – במסגרת פסטיבל פסנתר 360 מעלות בלבונטין 7
הקונספט של מופעי 360 מעלות הוא מוכר וידוע, אבל בכל פעם אני מופתע מחדש מכמה שהוא עובד עלי, ותוהה למה אין יותר כאלה בנמצא. תודו שזה קצת מעצבן לנסות לתפוס מקום טוב בהופעות "רגילות" מול הבמה ולקוות שלא יעמוד לפניכם מישהו ממש גבוה (בהזדמנות זו: מה הקטע של אנשים גבוהים בהופעות לעמוד דווקא מקדימה?) ובכלל, יש משהו כל כך נטול מחיצות וחשוף במפגש הבלתי אמצעי עם האמן כשהוא מופיע לידך ולא מעליך, ממש במרחק חיבוק. באחד הרגעים היפים בהופעה של דניאלה ספקטור על רצפת הלבונטין 7, היא הציגה שיר חדש שכתבה, ואמרה: "אנחנו עומדים להאזין לו יחד בפעם הראשונה". ואכן, זו התחושה שליוותה אותי רוב הערב: כאילו היא לא ממש "מופיעה" מולנו, אלא חווה יחד איתנו את תהליך היצירה הגולמי בעת שהוא מתרחש – אפילו בשירים מוכרים שכבר הפכו לחלק מהנוף המוזיקלי בעשור האחרון, כמו "הכוכב הזה מת", "לוויתן", "לישון בלעדיי" או "אברהם" – הרגשתי כאילו אני מאזין להם שוב בפעם הראשונה. עם ליווי עדין ומדויק בקולות, גיטרה וקלידים של המוזיקאית אלכס משה (Folly Tree) עברה ספקטור בקלילות במהלך המופע בין הפסנתר לגיטרה, ובהדרן גם יוקלילי – רגע נדיר שבו היה ניתן לשמוע אותה פותחת את הפה וצועקת, ללא מיקרופון וללא הגברה לכלי. המעברים הללו אפשרו לכל אדם בקהל לחוות אותה מזוויות ומרחקים שונים, להיחשף בכל פעם לנדבך אחר של היוצרת הנפלאה הזאת.

ציון לשבח בקטגוריית הופעת השנה: אסף אמדורסקי, שלומי שבן ויעל קראוס – מחווה לחלונות הגבוהים.

Aveva – In My Thoughts
אלבום הבכורה של אבבה, עליו כתבתי כשיצא, החזיק במבחן הזמן (הקצר אמנם, אבל עדיין מבחן) ונותר מבחינתי האלבום הטוב ביותר שיצא בשנה העברית החולפת. איך זה קרה? פשוט מפני שהוא טוב. בכל פינה שלו. זה מתחיל מההפקה המעולה של איציק פצצתי, שמשכיל לחבר בין שלוש יבשות: אפריקה – בשורשים ובכלים האתיופים, ישראל (טוב נו, לא יבשת, אבל חושבת את עצמה לכזו) ואמריקה – משם מגיעים הז'אנרים העיקריים באלבום – הסול והארנ׳בי. ניכר שבכל צליל, כלי ומקצב הושקעה מחשבה. כל זה טוב ויפה, אבל מה שחותם את מעמדו של האלבום בעיני היא אבבה עצמה. הקול החם והצלול שלה לצד הטקסטים שכתבה והלחינה בעצמה, מדברים ברגישות על נושאים מגוונים על רקע מקצב שאי אפשר לסרב לו. נושאים אוניברסליים, עניינים של הלב, מרוץ החיים ואפילו נגיעה לנושא זכויות האדם – גזענות והצורך לקום ולהשמיע קול, גם עבור הקהילה האתיופית בארץ.
להאזנה לאלבום

ציון לשבח: ביטניק – שישי שבת
רצף של שירים קצרים ברובם, נוטפים נוסטלגיה לתמוז, חבורת לול ובכלל אווירת סקסטיז-סבנטיז עליזה בים עם בירה קרה. הסאונד לא ערום בכלל ובנוי מגיטרות וקלידים בפסיכדליה בלוזית קלה, כשבחלק מהשירים אפילו מצטרפים כלי נשיפה. אלבום נהדר.

רועי פרייליך והמתוקים רצח – גומי
השיר הזה תפס אותי לא מוכן. פצצת אנרגיה על מצע של סאונד אייטיזי עם מקצב מרובה שכבות, שאליהם מצטרפות מחיאות כפיים מדי פעם. לא אהבתי את כל מה שרועי פרייליך עשה בעבר, אבל פה מרגיש שהכל נפל בדיוק במקום. מצד אחד מקצב שמח וקיצי, ולא פעם מצאתי את עצמי מזיז את הראש עם הקצב; ומצד שני בכיף יכול להתאים למועדון מעושן, כשיורד גשם בחוץ.

קותימאן – רק בלילות / סקלה בני (Sakla Beni)
אין דבר יותר קותימאני מלקחת את אותו לחן לשני זמרים שונים, בשתי שפות שונות, ולתת להם לשיר. התוצאה נהדרת. שי צברי מפליא בקולו כרגיל, מרגש ושואב אותך פנימה לתוך המילים, כשהוא מצליח לנהל יחסים ברורים עם המנגינה. Melike Sehin הזמרת הטורקיה לעומתו, וכנראה בגלל שאני לא באמת מבין את המילים, מאפשרת למוזיקה להיות דומיננטית מאד. לפעמים היא גוברת עליה, לפעמים נשמעת כאילו היא נותנת לה להוביל אותה. בשני המקרים התוצאה סוחפת, כיאה לקותימאן שתמיד מצליח להכניס את המאזין אל אווירה ייחודית וברורה. כזו שמייצרת תחושת ניתוק מוזר מיד כשהשיר מסתיים.

יואל שמש ומיה יוהנה – חזרתי
בניגוד לשני השירים הקודמים שיצאו כסינגלים מבלי שיש אלבום ברקע, יואל שמש דווקא הוציא אלבום השנה. אלבום נהדר, גם הוא בהפקתו של איציק פצצתי הבלתי נלאה, עם סאונד עשיר שנותן כבוד לפסנתר אבל גם למילים. במקרה של ״חזרתי״, את המילים כתבה תום יוגב, חובלת ראשונה על הסיפון, כך שאולי אין פה אובייקטיביות מוחלטת. עם זאת, כל מי שהשמעתי לו את השיר גילה שהוא מתחבר אליו ברגע. המילים מדברות לכולם, והלחן וההפקה הפכו אותו לשיר שאני מרגיש שאני מכיר מהאזנה ראשונה.

TheAngelcy – Nodyssey
אחד הגילויים המביישים באיחורם בשבילי בשנה הזאת הוא בלי ספק הרכב האיינג'לסי. רצה המזל והשנה לקחתי חלק בסדנת כתיבה של רותם בר-אור (הסולן וכותב השירים). הגישה של רותם לכתיבת שירים והדוגמאות שהוא נתן מהשירים שלו תמיד השאירו אותי עם טעם של עוד, וכך התחלתי לחרוש עליהם לא מעט.
האלבום הראשון שלהם – No Exit היה מוכר לי ברובו, בכל זאת הוא איתנו כבר כחמש שנים. את האלבום השני שיצא השנה Nodyssey עוד לא ממש יצא לי לשמוע. אמנם השיר Mona Lisa זכה ללא מעט השמעות, אבל כשהאזנתי לו לראשונה ברדיו הוא הרגיש לי קצת גימיקי. פתאום בשמיעה מעמיקה במסגרת האלבום הרגשתי שאני מבין אותו, בעיקר דרך הקצב. המקצבים המיוחדים הם משהו שמאוד מאפיין את האיינג'לסי. זו להקה שיונקת הרבה השראה מהבלוז, ממוזיקה צוענית ובאופן כללי ממזגת רוק מערבי עם מוזיקת עמים. בגזרת השירים המקפיצים באלבום מצטרפים אל Mona Lisa השיר Rising שפותח את האלבום, והשיר שהוא קול קורא – Everyone (And their mom). עוד פנינים באלבום – I worry הנוגע ללב, Vera המוזר ואפילו Cetacean stranding (שאפשר פשוט לקרוא לו suicide) המעט מדכדך. האיינג'לסי משדרים הרבה כיף יחד עם כתיבה, הלחנה ועיבודים איכותיים ללא פשרות, והרבה כבוד לעבר ולמסורת. אין ספק שלאלבום השלישי שלהם אני כבר אחכה על הקווים.
להאזנה לאלבום

תומר ישעיהו – עד שנגמר
האלבום "מונומנט" של תומר ישעיהו שיצא השנה סיפק כמה וכמה שירים מקסימים. אבל השיר שהכי נגע בי הוא "עד שנגמר". אחד הדברים שאני אוהב בכתיבה של תומר ישעיהו הוא הפשטות שבמילים. הסיטואציות שהוא מתאר תמיד יומיומיות, כאלה שאפשר להתחבר אליהן בצורה הכי אישית. למשל בשיר הזה – התיאור של להיתקע עם המילים על הלשון ועם הרגשות בבטן. הלחן והעיבוד נהדרים ומרגשים – הגיטרה האקוסטית עם הפריטה המהירה הזכירה לי את הגיטרה ב-"The Partisan" של לאונרד כהן, לצד נגיעות קטנות של בוזוקי וחצוצרה. הרבה תוספות קטנות שלא מעמיסות על הפשטות שבשיר.

מארש דונדורמה – שבת בבוקר
כשאתה הופך להורה, אתה מוצא את עצמך מאזין להרבה מוזיקה שלא בהכרח היה בא לך לשמוע באותו רגע (אני מסתכל עליך – נתן דטנר והר' הלשונית ב-100 שירים ראשונים). לכן מארש דונדורמה באו ממש בטוב כשהם הוציאו השנה את הספר והאלבום "תנינים על הראש". באלבום יש סיפורים שמקריין יואב יפת, שדרן ועורך הרדיו מכאן 88; לצד מוזיקת רקע ושירים מבית היוצר של מארש דונדורמה. עוד ממתק שאפשר למצוא שם הוא גרסת כיסוי נהדרת ל"שבת בבוקר". אין הורה גאה ממני כשאני רואה את הילדה שלי מזיזה את הרגליים, בזמן שהיא שומעת את הקלאסיקה הישראלית הזאת עם קצת תיבול מניו אורלינס.

שלום גד – דג של חולות מתוקים
שלום גד הפתיע השנה עם אלבום חדש. כמו תמיד, המילים חדות ומסקרנות וגם הלחנים. אבל הטוויסט הפעם הוא העיבוד המוזיקלי שקיבל ריענון. השינוי מורגש בעיקר בתוספת של שתי הזמרות ששרות עם גד בחלק מהשירים באלבום – שירה ז' כרמל ומיכל תמרי. בשיר הזה, הפתיח עם האקורדיון התנגן לי בראש במשך כמה ימים אחרי ששמעתי אותו לראשונה. גם השורה "העתיד מלפני, העבר מלפני" המשיכה להדהד בפשטותה וגאוניותה.

יובל מנדלסון – הזיפת של יום שישי
יובל מנדלסון אוהב לחטט בפצעים שלו כבן שלושים פלוס, איש משפחה ואפילו מורה. ב"זיפת של יום שישי" הוא תוקף את העניין חזיתית. בלוז ישראלי פרופר, רק שבמקום על המרפסת בדלתא, הוא מופיע על הגג של אימא שלו ברמת-גן עם בריכה מתנפחת ונקניקיות. הבחירה לשיר בלוז דווקא על יום שישי היא מפתיעה, הרי רובנו חושבים על יום ראשון כיום המבאס. דווקא בסוף השבוע, בו אפשר להתפנות ל"חיים האמיתיים", מנדלסון מבין שבחיים האמיתיים הוא בעיקר דוחף עגלת תינוק ברחוב, נאלץ לשבת בארוחות ערב משפחתיות ולהתמודד עם פנטזיות בעייתיות על אחותה של אשתו. מעבר למילים שכמו תמיד אצל מנדלסון מדכאות ומצחיקות בו זמנית, אנחנו מקבלים אריזה מוזיקלית מוצלחת במיוחד בזכות "המסע לפולין" שמלווים אותו, ובעיקר אסף תלמודי שכבר מפיק מוזיקלית את מנדלסון מאז "יובל המנוול".

רישומי פחם באב במוזיאון תל אביב
מי שמכיר את האלבום "רישומי פחם" יודע שזו משימה לא קלה להאזין לו, ואפילו מאיר אריאל הודה בזה. אבל הוא אלבום עם שירים כל כך טובים שחבל לוותר. לכן, זה היה מאוד משמח כשיצא לפני כמה שנים האלבום "רישומי פחם בצבע", שהכיל את כל שירי "רישומי פחם" בביצוע אמנים רבים וטובים ובעיבודים עשירים ונגישים יותר, תחת ניצוחם של בן הנדלר ואייל תלמודי. המופע "רישומי פחם באב" בהפקת בית אבי חי, היווה מעין דרך להאזין לביצועים האלה בלייב. גם פה תלמודי היה על ההפקה והעיבוד, ולמרות שלא היו "כוכבים" כמו באלבום, הרבה מהביצועים על הבמה היו בעיני טובים אפילו יותר מהביצועים באלבום. שני שירים שחשוב לי לציין במיוחד היו "שיר התעסוקה" ו"שמעתי שאת נמצאת", בשניהם כיכבה מאיה בלזיצמן עם הצ'לו והלופר. זו פעם ראשונה שיצא לי לראות צ'לו עם לופר, והתוצאה מדהימה. לפי מה שהבנתי המופע הזה מתקיים כבר כמה שנים ברצף, אז אם הוא יתרחש לקראת תשעה באב הבא, אני ממליץ בחום.

עידן רייכל – ואם תבואי אליי
אתם בטח מופתעים למצוא בין כל פיסות האינדי גם אמן שכבר מזמן חצה למחוזות המיינסטרים הכבד. רבות נכתב על חצי מהצמד שאחראי ללהיט התורן "שבט אחים ואחיות", ביקורת (שלילית) לא נחסכה. ובתוך כל הקלחת הזו, רייכל המשיך ליצור בלי להסתכל לאחור, להופיע עם הפרויקט ובלעדיו ברחבי הארץ והעולם, להרים פסטיבל מוזיקה משלו ועוד כהנה וכהנה מיזמים.
"ואם תבואי אליי" איגד תחתיו כמה סינגלים שרייכל שחרר יחד עם עוד כמה שיתופי פעולה מסקרנים הנודדים למחוזות המוזיקה הקובנית, האפריקאית, והמאוד-מאוד-ישראלית. כשניסיתי לחשוב מהו אלבום השנה שלי – קלטתי שבתוך כל הבלגאן היה רק אלבום אחד שחזרתי אליו שוב ושוב השנה.
כשרציתי שיר רגוע שעושה לי נעים? "אהבה כזו" עם זהבה בן. כשהייתי זקוקה לשיר שיעשה לי שמח בלב? "La Eternidad Que Se Perdio" עם דנאי סוארז, ארנסטו סראנו וחואן ואלרו. שיר שיגרום לי לזוז בכיסא? "ואם תבואי אליי" בעיבוד שבהתחלה נראה זר לרייכל, ואז פתאום נוצר קליק וברור כשמש שהוא לגמרי מתאים.
השבוע שותף פוסט בעמוד של רייכל – הוא העלה סבתא בת 88 שאוהבת אותו מאוד לבמה לרקוד איתו בהופעה של הפרויקט. קבוצת הווטסאפ המשפחתית רגשה כמרקחה כשהיה ברור לכולם: גם אנחנו, כשנהיה בני 88, נשמח שיקחו אותנו להופעה כזו.
להאזנה לאלבום

יוגב גלוסמן – מאה מדרגות
לא תכננתי לכתוב על שיר ספציפי עד שבוע לפני סגירת הקלפיות של מצעד השנה העברי. ואז יצא האלבום "מישהו בדלת" של יוגב גלוסמן, הידוע בכינויו יוגי. הוא שחרר בשנה שעברה את מה שהיה אלבום השנה שלי – "The Ceiling". כבר אז סיפר שהוא עומל על אלבום בעברית וחתמתי את הביקורת בהבטחה שנאהב גם האלבום הזה. ואכן כך. מהאזנות חוזרות ונשנות בימים האחרונים, "מאה מדרגות" ללא ספק זכה בתואר שיר השנה שלי.

Alon Lotringer – The Maze
הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום הממשמש ובא של אלון לוטרינגר היה The Maze. בהמתנה לאלבום שיצא, האזנתי בלופים לשיר הזה. למען האמת, כמעט כל יום The Maze התנגן באיזשהו רמקול ברחבי הבית. מלבד המלודיה המהפנטת, אי אפשר שלא להתחבר למילים הנהדרות:
Some mazes take the shape/ Of the one who’s lost inside/ And later with the years/ You can’t run/ oh but you do hide/ And if I think again/ I must have dropped or thrown away the key/ It’s so me / But for you I’ll find a way

אלון לוטרינגר – מופע השקה לאלבום "Ground" באזור
אני אוהבת הופעות צהרים. יש משהו באווירה הנינוחה יותר, ביכולת פשוט לשבת, לשתות בירה ולהרביץ האזנה אמיתית כזו, בלי להסתכל בטלפון כל רגע. רק אמנים נטולי מניירות יכולים באמת להגיח לבמת צהרים ולהופיע נטורל, כמו מי שהם בצהריים: אנשים רגילים. בהופעה הזו לוטרינגר אירח את יוגב גלוסמן (Iogi) ותמוז דקל (טאטרן) שתרמו לאווירת הצ'יל הכללית ששרתה באזור בצהרי שישי חמסיני.
ההופעה כולה הייתה על טהרת המוזיקה, כמעט ולא היו הפסקות “שעשוע קהל” וגם לא היה בהן צורך — המוזיקה דיברה בעד עצמה. יש משהו נורא מרגש בהופעות כאלה, בהן האמן שקוע כל כולו במוזיקה ולא בשואו. באחת העצירות הקצרות שלוטרינגר ניצל כדי לדבר, הוא ציין שהוא ״מתרגש עד כדי ניתוק״ ו-וואלה, אני חייבת להודות שבי זה מאוד נגע. הופעה טובה, לטעמי, נמדדת ברצון שלך להגיע הביתה ולהאזין לאלבום כולו. במקרה של הופעת ההשקה, אפילו לא היה עדיין אלבום והעובדה שאדי ההופעה החזיקו אותי בהתרגשות עד שיצא – מעידה כמה הותירה חותם.

נדב דלומי – צעד לאחור
"דרך כוונות טובות אני מביט על העולם", כך נפתח האלבום, ומקיים. אחרי אלבום הבכורה וה-EP באנגלית, דלומי יוצא למסע חדש. האלבום הוא טיול בין דמויות שלכאורה הקשר ביניהן דק עד בלתי קיים: מלך ומלכה, הולך רגל פריזאי, אחות; אבל כל רצועה באלבום היא סיפור שנע בין דקות ספורות לכברת חיים. דלומי פורט על טווח רגשות וההמילים הנושכות מגיעות בניגוד לשלווה בעיבוד ובנגינה. יש באלבום שלל פנינים מלוטשות, המון חוכמה במהלכים ההרמוניים ובטקסט, והגשה של נגן קאנטרי שכבר ראה כמה דברים, ועכשיו הוא נהנה לשבת בפאב השכונתי שלו ולנגן את השירים מפעם.
להאזנה לאלבום

משינה – בלוז טאקו בר
כל שנות ההמתנה למשינה שישובו מהגלות היצירתית שלהם השתלמו בסופו של דבר, כשקיבלנו השנה את "מתים שרים הולכים". משינה הצליחה לשחזר את איכויות העבר שלה כלהקה, על אף שחתכו לסאונד וכיוון כתיבה שונים בבירור מכל מה שעשו לפני כן. האלבום עדין חשוד בהסתמכות על השראה מבחוץ, אבל השיר הזה מבחינתי הוא כל מה שמשינה עושים ברגעים הגדולים שלהם: מנגנים בפשטות יחסית ובכל זאת מייצרים שלם הרבה יותר גדול ואנרגטי מסך החלקים שלו. מבחינתי, זה אחד משירי חיפוש ההשראה היותר טובים ששמעתי.

יולנטה והרוקרפוקט – היער המכושף
באופן די קבוע ועקבי יולנטה והשותף המוזיקלי שלה (אמיר גרומן, הפעם תחת הטייטל "הרוקטפוקט") מוציאים אחת לשנה וקצת הרפתקה מוזיקלית חדשה. השנה הם העניקו לנו את "דיסתימיה" ומתוכו את "היער המכושף". השיר מציג מבט פסטורלי-נוסטלגי על האנשים שאבדו בנבכי החיים, והרצון להיות משהו – ולו משהו שאבד – בשביל מישהו אחר. טקסט שמצליח לשדר תמימות של ילדה וחכמת חיים של מבוגרת, מושר בלי שום מרירות, רק פליאה וכמיהה.

איתי פרל ותמר אייזנמן – מותק מותק מותק
אני אוהב את איתי פרל. לטעמי, הוא אחד הבלוזיסטים המעניינים בארץ. האלבום שהוציא בשנה שעברה היה המשך מצוין לרצף האלבומים הנהדרים שהוציא בעשור האחרון. את השיר "מותק מותק מותק" שהוא ותמר אייזנמן הוציאו לרגל סיבוב ההופעות המשותף שלהם, גיליתי כשספוטיפיי הקפיץ אותי אליו במחטף קטן וחד בסוף האלבום "מסע בלוז". נשארתי עם חיוך לאורך כל השיר.
הבלוז קיים בשיר בקצוות של הגיטרות, אבל הוא לחלוטין מתגורר במחוזות הסול-פאנק אה-לה שנות השבעים, ומצליח להוציא מתמר ואיתי את כל הכימיה והחיבור שמתגלים גם בהופעות חיות, אפילו כשהם לא עם הגיטרות. איתי מזכיר שהוא מסוגל להישמע טוב גם בטקסט אופטימי, ותמר נשמעת מעולה נקודה.

כל שירי השנה שלנו להאזנה בספוטיפיי >>>

במיקסקלאוד ללא עצירות בין שיר לשיר >>>

ובאפל מיוזיק >>>

זהו. אנחנו מאחלים לכם שנה טובה ומתוקה, מלאה בעוד המון מוזיקה מעולה…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0