פרידות, כלבים נובחים ומלחמות /// עינת גן שלו על האלבום החדש של Hop Along

כשהאזנתי בפעם הראשונה ל-Bark Your Head Off, Dog, האלבום החדש של Hop Along, היו ברורים לי שני דברים: הראשון – מדובר באלבום טוב. השני – מדובר באלבום מורכב מאוד. גם לאחר כמה האזנות התקשתי לעגן את חוויית ההאזנה לאלבום בסיפור קוהרנטי. לא הצלחתי למצוא את הוריד המרכזי שמוביל ללב העניין בו האלבום עוסק.
קולה היפה של פרנסיס קוינן, הסולנית והכותבת של ההרכב, אינו מסייע בהבנת הסיפור אלא רק מתעתע במאזין. הוא חרוך, מצלצל מתפתל. האם אלו סלסולי כאב? או שמא שירה של רווחה? במובן מסוים, קוינן זמרת טובה מידי. במגזין פיצ׳פורק נכתב על הקול של קוינן ברשימה על האלבום: ״לפרנסיס קוינן אין קול אחד, יש לה עשרה״. ואת המנעד הרחב הזה קשה להגדיר. ״הדרך היחידה לתאר את הקול של קוינן היא למנות את תכונותיו כפי שאוצר יין מתאר את גוון היין: חתולי, רוד סטיוארטי, אופנוע נוהם״.
ייתכן וחוסר הבהירות שלי לגבי הטון של האלבום נובע גם מהאופן שבו קוינן עובדת על המוזיקה שלה. בראיון לפני כמה שנים היא סיפרה שהעבודה יחד עם ההרכב שלה הופכת את המוזיקה שלה לרב מימדית הן מבחינה רעיונית והן מהבחינה מוזיקלית. ״כשעובדים על שיר יחד עם להקה רעיונות פשוטים מקבלים נפח וצורה. זה מפחיד מצד אחד אך גם מרגש לראות את ההקשרים מתרחבים״.

הגודש הזה גרם לי ללכת לאיבוד בחיפוש אחרי משמעות. לאחר כמה האזנות כמעט אמרתי נואש. ההפקה המוזיקלית העשירה יחד עם המנעד הרחב של קוינן בלבלו אותי. הבנתי שקולה של קוינן לא יספר לי את הסיפור אלא רק את המורכבות שלו. לכן כמוצא אחרון פניתי לטקסט ואז הדברים התחילו להתבהר. הכתיבה של קוינן משולה למסע דילוגים ביום-יום של אישה יוצרת בפילדלפיה, ארצות הברית 2018. המגמה הזו אינה ייחודית לאלבום הנוכחי. באלבום הקודם אחד השירים הבולטים נקרא "Waitress" ובו מסופר על חוויותיה של קוינן שעובדת כמלצרית במקביל להיותה מוזיקאית. הכתיבה של קוינן מגוונת ועשירה כמו האיכויות הקוליות שלה. (וראויה בהחלט לתואר Singer Song Writer). היא עושה שימוש בדימויים (Banshee Sun, Fox in Motion) ובמיתוסים כמו קין והבל, רומיאו ויוליה. אבל הסיפור לא נעלם תחת העושר. לא מדובר כאן רק בסיפורים אישיים. קוינן עוסקת בסיפורים אנושיים במובן הרחב יותר שלהם, כמו למשל בשיר "Not Abel". השיר נע בין המיתוס התנכי של קין והבל לבין סיפור על זכרון, אהבה והעדרה. קוינן בוחרת לספר את הסיפור של קין והבל כצופה מהצד. היא תוהה האם לא היה שלב שבו קין והבל אהבו כמו אחים? האם זה לא פרט ששווה שנדע? גם אם מדובר ברגעים בודדים של רוך ואהבה?

The voice that for so long had been a stranger
Not one word of all the time they spent growing up brothers
Even love, yes, even love, yes, even lose
Something to lose

?What if the details there were suddenly shared
Tender moments siblings keep secret

אבל קוינן לא נשארת רק במיתוס. היא מתייחסת בצורה מאוד קונקרטית לאכזריות כפי שהיא מתבטאת היום, בשדות הקרב. בשיר "One That Suits Me" היא מתארת את גלגוליה של המלחמה המודרנית: ממאבקי כוח בין אנשי צבא למדענים (שתרמו את תרומתם למלחמה המודרנית) במאה שעברה עד לפציפיסטים בני זמננו שרוצים שלום אבל ״כזה שמתאים להם״.

The century turned and your old man stumbled in
The century turned and your old man stumbled in saying
"Of course I am for peace, of course I am for peace
One that suits me, one that suits me

השיר הזה הוא לא רק פוליטי, הוא גם מגדרי. קוינן שרה כאישה על אותם גברים שפעם חרחרו מלחמה באופן מוצהר והיום מקטלגים את עצמם תחת אצטלה של שוחרי שלום. הגברים נוכחים-נעדרים באלבום הזה. קוינן שרה עליהם. זה אולי הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות אחרי שכל אפשרות אחרת של דיאלוג נכשלה.

So when you finally go
And when you choose to go
I resume my little road
And nobody needs to know
Will know that I ever meant to leave
My little lower road

I watch the bird feeder out back in my parents' yard
The weight of that bluejay
The bully steals it allֿ

הבנדקמפ של הלהקה מתאר את האלבום כיצירה שעוסקת באכזבה מאנשים שעושים שימוש לרעה בכוח. אבל בניגוד לאלבומים פוליטיים שיצאו השנה (כמו למשל החדש של המאניק סטריט פריצ'רס – Resistance is Futile), העיסוק בשאלות החברתיות נעשה דרך פרספקטיבה אישית ונשית מאוד.

האלבום נפתח עם "How Simple", השיר היפה ביותר באלבום. הרהורים על הקלות שבה מישהו יכול למצוא את דרכו לליבנו. הדוברת מזכירה לעצמה לעצמה להביט במראה פחות. לזכור שהתבגרות היא גם התקדמות. ושבסופו של דבר גם אם לא ביחד, אנשים מוצאים את הדרך שלהם. השיר האחרון לא מתאר סוף-טוב ואהבה, רק סדרי עדיפויות קלוקלים שמביאים להרמת ידיים ופרידה. שום דבר לא בסדר במציאות שמתוארת באלבום. אולם הדוברת, כמו שמרמז שם אחד השירים באלבום, היא "Fox in Motion", תמיד בתנועה. היא יוצאת ממערכות יחסים, עוזבת את האהבה. וזוהי רק תחילתו של הסיפור. קוינן לא מבכה את מר גורלה. זה סיפור על תנועה של אישה מחוץ לאהבה והעולם שהיא פוגשת סביבה. עולם של מלחמות, אכזבות, פרידות. זו הסיבה שאי אפשר לנסות לרדד את האלבום לסיפור אחד או רעיון אחד. זהו סיפורו של מסע. כמו שמרמזת עטיפת האלבום (שׁצוירה על ידי קוינן עצמה, שעבדה גם כמה שנים לפרנסתה כ-House Painter). האלבום לוקח אותנו למסע ביער עבות. שום דבר לא ברור בדרך הזו. אין אמירות פוליטיות נחרצות או מסקנות קונקרטיות. רק דוברת אחת שמזכירה לנו לא להביט יותר מידי במראה ולהמשיך ללכת.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0