מוקף במים מלוחים: תום יוגב על "Dog", האלבום החדש של הבלוזיסט צ'ארלי פאר

צ'ארלי פאר חוזר באלבום מס' 14 עם משא כבד על הכתפיים, אבל מגיש אותו באריזת גיטרה מרהיבה

שנתיים לא קלות עברו על צ'ארלי פאר (Charlie Parr) מיודענו, מאז נכתב עליו לאחרונה במדור זה, בספטמבר 2015. בדרך כלל, אני לא אוהבת לעסוק במרקם הנפשי העדין שעומד מאחורי העבודה היצירתית. תמיד נראה לי שהדבר שייך לתחום הקדוש שבין היוצר לבין עצמו, ואזכורים פומביים לכך מעוררים תחושה לא נעימה של רכילות, ורצון ציני לעורר אהדה למוזיקה. המקרה של צ'ארלי פאר שונה, בראש ובראשונה משום שאין בו טיפת ציניות. What you see is what you get. מעבר לכך – הוא תמיד היה גלוי עד כדי כאב באשר לעליות והמורדות שמאפיינות את חייו ואת דרכו המוזיקלית. האלבום Dog נכתב אודות אחת מתקופות השפל החמורות בחייו, שאופיינה בדיכאונות קשים ואובדנות, אך הוא הוקלט ויצא לאוויר העולם כשפאר החל להיחלץ ממנה.

השיר הראשון באלבום – “Hobo”, נפתח בשורה “I want my son to have this when I’m dead”. לא משא קל לאב ולבן, וגם לא למאזין. אבל הלחן המתוק והסאונד הבהיר שיוצרת גיטרת ה-12 מיתרים של פאר מעדנים את המסר הזה, ויוצרים שיר שממש מזמין האזנה בלופ והתרפקות עליו. בפזמון הוא קורא למישהו שיסביר לו מה הוא עושה כאן, לאן הוא הולך, ויתר השירים באלבום נעים על פני המתח הזה – תחושה שהסוף אורב מעבר לפינה, לצד החלטה שלא להכנע לו ולחפש מענה.

בשיר השני, שיר הנושא של האלבום, מצטרפים לפאר נגנים נוספים ויחד איתם הוא מעלה הילוך לקצב שיוצר תחושה של התגלגלות ומשיכה קדימה. הוא עובר פה לגיטרת הרזונטור שכל כך מאופיינת איתו, ומשיכות הסלייד המיומנות שלו הן תענוג לאוזן. הפולקיות הרכה של השיר הראשון מומרת למחוזות הבלוז והקאנטרי, שגם בהם פאר הוא בן בית. עם זאת, האיפוק המוזיקלי נשמר, וכל התוספות המוזיקליות באלבום הזה מסתכמות בפרקשן, בס עדין, מפוחית ונבל פה. Dog הוא שיר כיפי, למרות הטקסט הטעון, ומייצר גם הוא את אותה התחושה הממכרת שבשיר הראשון.

מבחינת טקסטים, זהו האלבום האישי ביותר שפאר הוציא. אלבומיו עד כה הכילו תערובת של ביצועים לקלאסיקות אמריקאיות שורשיות – בלוז, פולק ישן וגוספל, לצד שירים שלו שנכתבו באותה הרוח. למרות זאת, הוא בחר באלבום הזה לנגן עם הרכב, במהלך מעניין שמעצם היותו כבר מוציא את השירים הפרטיים אל נחלת הכלל.

Salt Water הוא שיר שמתאר באופן ישיר ובלי מסכות את התחושות של פאר בתקופות השפל של חייו – “I can’t breathe, “I don’t know if I’ll see them again” ועוד. אבל מיד אחריו העסק מתרומם שוב, בשיר קצבי עם מפוחית הומוריסטית ושירה גבוהה ומשוחררת של פאר. Sometimes I’m Alright הוא השיר הראשון בו פאר מלווה עצמו בבנג'ו, והתוצאה מרירה-מתוקה ונוגעת ללב. נראה שבשלב זה כבר אפשר לאפיין דפוס של עליה-ירידה גם בתוך האלבום עצמו, בין שיר לשיר, באופן שנראה שמשקף במדויק את הלך רוחו של פאר כשיצר אותו. השירים הבאים – Rich food and easy living ו- I ain’t dead yet הם בלוזים מובהקים, הראשון מן הסוג האיטי-מלנכולי, והשני מהסוג הדחוף והחותך.

השירה של צ'ארלי פאר היא חידה. מצד אחד – מדויקת מאוד ומוזיקלית מאוד. הוא יודע בדיוק מתי לדבר את השירים ומתי להאריך מילים, ותמיד שופע כנות. מצד שני – יש אלמנטים ברורים של חספוס וקשיחות בהגשה שלו, ואפילו בצבע הקול. החידה הזו בעיני מצליחה לשמור מידה גבוהה של עניין לאורך האלבום – אף פעם אי אפשר לדעת בדיוק איך יישמע השיר הבא. כשחושבים על זה, גם הנגינה שלו מתאפיינת בחידתיות דומה. הוא גיטריסט משובח וקל מאוד להאזין לשירים שלו, יש בהם משהו שמחליק באוזניים באופן מידי; מצד שני – המיומנות אינה באה על חשבון הכנות של הרגש, ותמיד נשארת מידה מסוימת של גולמיות בריאה.

ניתן לטעות משמו של השיר האחרון – Peaceful Valley, שהוא עתיד לתאר לנו הגעה למנוחה בסוף האלבום הסוער הזה. אבל מהשניות הראשונות מתבהר שאין לשפוט שיר לפי שמו. זהו השיר האינטנסיבי ביותר באלבום מבחינת הנגינה – פאר דרמטי, חזק ודוהר קדימה בסיועם של נגניו, וההתעמקות בטקסט מניבה תיאור של חיים המצויים בכאוס מוחלט, בהחלט לא נווה של שלווה. יציאת השיר לוותה בקליפ גראפי למדי, גראפי מדי אם תשאלו אותי, אבל אותיר לכם לשפוט:

כמו האמן שיצר אותו, Dog הוא אלבום של קטבים. של כאב חד לצד עצב מתוק, של מעמקי ייאוש לצד תקווה שדוחפת קדימה. אבל המוזיקה עוזרת להנגיש לאוזן את המורכבות הזו, ולהגיש למאזין יצירה שלמה, מעוררת הזדהות ומנחמת.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0