ותודה לאבי שהביאני עד הלום: תום יוגב על הבלוז של צ'ארלי פאר

צ'ארלי פאר. צילום Josh More.

הנראטיב השכיח של בלוזיסטים בני זמננו מאזור הדלתא הוא בדרך כלל: "אבא/סבא/דוד שלי ניגנו על המרפסת עם החבר'ה ואני ספגתי את הצלילים". עם זאת, כשאתה בלוזיסט לבן ומאזור גאוגרפי אחר, הנראטיב השכיח לרוב לא יכלול מוזיקה בלייב, אלא התחלה צנועה יותר – תקליט, קסטה, או אצל הצעירים ביותר, אפילו דיסק (תנו לזה שנה-שנתיים וכבר יתחיל דור של בלוזאי-יוטיוב).

צ'ארלי פאר (Charlie Parr) הוא בלוזיסט שנמנה על הסוג הזה. נולד לפני ארבעה עשורים בעיר אוסטין, מינסוטה, עיר שסיפקה תערובת קיום מוזרה של מפעל ענק לצד חוות חקלאיות. הוריו של פאר עבדו במפעל הזה, אשר ייצר את שימורי הבשר המפורסמים ביותר בעולם – SPAM (כן כן, ההוא מהמערכון של מונטי פייתון). לשמחתנו, בחופשות פאר היה עוזר לדודים לקטוף תפוחי אדמה בשדות, כך שהפן החקלאי החשוב לכל ביוגרפיית בלוז טובה לא לגמרי נעדר מסיפורו.

אבל עזבו אתכם תפוחי אדמה, מה שבאמת חשוב הוא הגיטרה, והתקליטים. בגיל 7 אביו של פאר כבר העניק לו את הגיטרה הראשונה שלו, גיבסון 12 מיתרים (לזה אני קוראת אבא טוב!), שאגב בשביל לקנות אותה הוא נאלץ למכור שתי גיטרות אחרות שלו. מה לא עושים בשביל הילד. פאר גדל אל הגיטרה הזו, כשכל העת ממלאים את הבית הצלילים של אוסף התקליטים הקטן, אך משובח של אביו: צ'ארלי פאטון, לייטני'נ הופקינס, בליינד למון ג'פרסון, בוקה ווייט, לדבלי ועוד. לא מעט ממלאכת ההנצחה של אלן לומקס, המתעד המיתולוגי של הדלתא בלוז, מצאה את דרכה אל הפטיפון של פאפא-פאר. ומשם קצרה הייתה הדרך אל האזנים והאצבעות של צ'ארלי פאר.

אבל ההשפעה הגדולה ביותר הייתה ככל הנראה זו של סאן האוס. פאר נתקל במקרה בתמונה שלו מנגן על גיטרת Resonator: גיטרה שבמרכזה תיבת תהודה מתכתית עליה יושבים המיתרים, שמספקת, ובכן, סאונד מתכתי. אלו גיטרות שנבנו במקור כדי לספק סאונד חזק יותר מזה של הגיטרות האקוסטיות, ועם המצאת המגבר הן נותרו בשימוש בעיקר בז'אנרים כמו בלוז ובלו-גראס, היכן שעדיין יודעים להעריך את הצליל החד והמבריק שלהן. ברגע שפאר הניח את ידיו על הרזונטור, הוא מכר את הגיטרות האחרות שלו ונכנס לחובות, העיקר שהיא תהיה שלו. ומאז הם ביחד. עם השנים נוספו לאוסף עוד גיטרת 12 מיתרים כדי להתרפק על הילדות, ואפילו בנג'ו אקראי, אבל הסאונד של פאר עדיין מזוהה יותר מכל עם זה של הרזונטור.

לאחר שאביו נפטר בשנת 95, החל פאר לעסוק במוזיקה יותר ברצינות. המוזיקה, שהייתה החוט החזק ביותר שחיבר ביניהם, הפכה לאפיק להתמודדות עם האבל, באמצעות כתיבה ויצירה. בכל אלבום שהוא מוציא, ניכרת היטב המורשת המוזיקלית המפוארת שאביו של פאר הותיר לו, בין אם במילים, במוזיקה או בהשראה. הוא מנגן בעיקר מוזיקה אמריקאית מסורתית שורשית: בלוז, ולצדו פולק עתיק, גוספל, ושאר Spirituals. חלקם חומרים מקוריים שלו, חלקם עיבודים לשירים מסורתיים אשר נותרים עם ניחוח חזק של המקור. פאר מאמין ב-Folk Revival מבית מדרשו של פיט סיגר, ונודד ברחבי חבל הולדתו עם הגיטרה תוך שהוא מחפש שירים עתיקים, ומעניק להם את הטוויסט שלו. הרבה מהחבר'ה שלו הם כאלה – מוזיקאים נודדים במצוד אחר הפולק, ורבים מהם מתארחים באלבומיו.

את כל ההשפעות הללו ניתן לשמוע בנגינה שלו: לפעמים הוא דילן ולפעמים וודי גאת'רי, לפעמים גארי דייוויס ולפעמים מיסיסיפי ג'ון הארט. גם פאר כמו כמה וכמה בלוזיסטים אחרים, לא בהכרח רואה סתירה בין מוזיקה של קודש ומוזיקה של חול, וכשהוא מנגן מזמורי כנסיה הוא מגיש אותם ביללות בלוזיות ובפריטה אינטנסיבית על הגיטרה. מה אני אגיד לכם, אולי במינסוטה יודעים להיות יותר טולרנטיים ממה שהיו במיסיסיפי: שני אלבומים שלו אפילו יצאו בלייבל “House of Mercy Records”: לייבל קטן ששייך, תאמינו או לא, לכנסייה מקומית.

אחד הסיפורים המעניינים שייך לשיר “1922 Blues”. זה שיר שנכתב כמחווה לאביו אשר גדל בחווה באייווה למשפחה שבה לא פחות מ-17 ילדים, שנקלעה למשבר חמור בתקופת השפל הכלכלי הגדול: "Well, I worked all summer, couldn't save a cent, gave all of my money to the government" . ואז, לפני מספר שנים, חברת סלולרי אוסטרלית אימצה את השיר לאחת מפרסומותיה, והפכה אותו, את האלבום ואת צ'ארלי פאר עצמו ללהיט ענק ביבשת. לא בדיוק עולה בקנה אחד עם המסרים האנטי-מסחריים של ה-Folk Revival, ומצד שני, לפחות פאר עצמו לא צריך עכשיו לדאוג שמא יעבוד כל הקיץ ולא יחסוך סנט אחד.

האם שורשים מוזיקליים שמקורם בתקליטים ולא בהכרח במורשת משפחתית ואזורית ענפה, יכולים להספיק כדי לנגן בלוז מהבטן? אם לשפוט על פי נגינתו של צ'ארלי פאר, אני חושבת שהתשובה חיובית. במקרה הזה, מה שלא עשתה הגנטיקה עשו ההתעמקות וההתמקצעות, אבל יותר מכל היו אלו נסיבות חייו: כמי שהחל להעמיק במוזיקה הזו לאחר שאביו נפטר, פאר למעשה השתמש בבלוז על מנת להצליח לשאת את העצב של היומיום. יותר בלוז מזה אין.